נושא: סיומות ותחיליות

מאמרים

לשונות במגע

במאמר מוצגות כמה מן הדרכים הבולטות שבהן לשון אחת עשויה להשפיע על חברתה במערכת ההגאים, באוצר המילים וביחסי משמעות בין מילים ומבנים תחביריים.
המשך קריאה >>

צירופים

בינלאומי ויומיומי או בין־לאומי ויום־יומי?

שמות המורכבים ממילת־יחס ושֵם, כגון 'בין־לאומי', 'על־מפלגתי', 'תת־קרקעי', נכתבים בשתי תיבות ומקף ביניהן.
המשך קריאה >>

צירופים

תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

אי־הבנה, תת־קבוצה – זכר או נקבה?

מכיוון שתחיליות כגון אי־, תת־, דו־ אינן מילים עצמאיות – אין להן מין דקדוקי משלהן. מינו של הצירוף נקבע אפוא על פי שם העצם: אי־הבנה מצערת, דו־שיח מעניין.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

מילים לסוף הקיץ

זה לא נגמר, זה רק הסוף: שִׁלְהֵי־ ושִׁלְפֵי־ זה אותו דבר? מה החלופה העברית לתחילית הלועזית פוסט־? מה הקשר בין סוף, תמימות, שלמות ויושר? ומהי תִּכְלָה? על מילים של סוף.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

ביולוגיה בעברית

איך אומרים מוטציה ומיקרואורגניזם בעברית? מהם מַעֲצָב, קולטן, צוותאות ואַקְטָר? ואיך קוראים בעברית ללבורנט – מי שעובד במעבדה ומתעסק בכל אלו? על ביולוגיה בעברית.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

דו־שנתי

במילונים ובשימוש הרווח הצירוף דו־שנתי מציין 'פעם בשנתיים', ונוכל אפוא לקבוע כי זו המשמעות המומלצת.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

איכותי ואיכותני

מצד הדקדוק שתי הצורות אפשריות: איכותי, כמותי בהוספת סיומת ־ִי (כמו מהותי), או איכותני, כמותני בהוספת סיומת ־ני (כמו אופייני, סמכותני).
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

רוסייה אבל סורית – סיומת ־ִית לעומת סיומת ־ִיָּה בשמות ייחוס

נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

דתית או דתייה – ־ִית לעומת ־ִיָּה

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

מהי המילה הארוכה בעברית

רוב הערכים המילוניים הארוכים בשפה העברית אינם ערכים עבריים מקוריים, אלא מילים שאולות, כגון אנדרלמוסיה (מילה יוונית שנשאלה לעברית בלשון חז"ל), אנציקלופדיה, גאומורפולוגיה, תרמואלקטרומוטורי, אינטרדיסציפלינריוּת.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

איך מקטינים בעברית?

הגייה

תּוֹקְפָן

למה אין דגש בפ"א במילה תּוֹקְפָן? המילה נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

אי־שוויון ברבים

צורת הריבוי של שוויון היא 'שוויונוֹת', ולכן צורת הריבוי המתבקשת של אי־שוויון – מונח המשמש בעיקר בתחום המתמטיקה – היא 'אי־שוויונוֹת'.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

אתר, איתור ואלתור

יחיד ורבים

יהודים ויהודיים, חרדים וחרדיים – סיומת ־ִים לעומת סיומת ־ִיִּים

צורת הרבים של כינויי הייחוס כגון 'יהודי' ו'חרדי' היא או ביו"ד אחת או בשתיים, אך לרוב נוהגת הצורה ביו"ד אחת: יהודים, חרדים. אבל כשאין מדובר בבני אדם צורת הרבים היא בשתי יו"דים: 'מוסדות יהודיים', 'עיתונים חרדיים'.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >>

.

א. התנועה שלפני סיומת ־ָן

קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים,  בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.

יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).

.

ב. דין התנועה שלפני סיומת ־ַאי

בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.

יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).

.

ד. הדגש בתי"ו בסיומת ־תָן

בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.

לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).

יום הכיפורים

מילים בין כסה לעשור

על המילים אֲרֶשֶׁת, הוֹחִיל, קִיקְיוֹנִי.
המשך קריאה >>

.

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

.

2.3.7 – צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת

צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת, כגון אישִיוּת, אחרָיוּת, נגזרת בדרך הרגילה בעברית: אישיוּיוֹת, אחריוּיוֹת.
המבקש להימנע מן הצורות האלה ישתמש בתחליפים, כגון סוגי אישיות, מינֵי אחריות.

על ניקוד סיומת הרבים ־וּיוֹת ראו סיומת ־וּיוֹת.

.

2.3.8 – צורת הרבים של שמות בסיומת ־וּ ובסיומת ־ִי

א. צורת הרבים של שמות שאולים המסתיימים ב־וּ, כגון קֶנְגּוּרוּ, גְּנוּ (שמות יונקים), קָקָדוּ, מָרַבּוּ (שמות עופות), היא בסיומת ־וּאִים, כגון קֶנְגּוּרוּאִים, מָרַבּוּאִים.

על צורת הרבים של שמות המסתיימים ב־וֹ ראו כלל א – החולם המלא, הערה 3.

ב. צורת הרבים של שמות בעלי חיים וצמחים המסתיימים ב־ִי, כגון יַרְגָּזִי, עוֹרְבָנִי, שֶׂכְוִי, תֻּכִּי; עִירְיוֹנִי, צִבְעוֹנִי, היא בהוספת ־ם, כגון יַרְגָּזִים, תֻּכִּים[2], צִבְעוֹנִים.

הערה: אין הדברים אמורים בשמות ממשקל פְּעִי, כגון צְבִי צְבָאִים.

[1] במקרא תֻּכִּיִּים.

.

כלל יא – הצירי לפני סיומות

שמות שהצירי בא בהם לפני הסיומות ־ִי, ־ִית, ־וּת, ־ִיָּה – הצירי מתקיים בנטייתם. למשל: חֲבֵרִי חֲבֵרִיִּים, הֶמְשֵׁכִי הֶמְשֵׁכִיִּים; שְׁאֵרִית שְׁאֵרִיתָם; חֲבֵרוּת חֲבֵרוּתָם; כְּנֵסִיָּה כְּנֵסִיּוֹתֵיהֶם.
כן הצירי מתקיים לפני הסיומת ־ִיּוּת (הבאה בשמות מופשטים הגזורים משמות בסיומת ־ִי). למשל: (הֶמְשֵׁכִי) הֶמְשֵׁכִיּוּת הֶמְשֵׁכִיּוּתָם.

תנו דעתכם: בשמות בעלי סיומות הגזורים משמות שיש בהם צירי שאינו מתקיים בנטייה – יבוא שווא (או חטף) במקום הצירי. למשל: (מועָצה) אֲזוֹרִית (מן אֵזוֹר), דּוֹבְרוּת (מן דּוֹבֵר), טִפְּשִׁי, טִפְּשׁוּת (מן טִפֵּשׁ), לְבָבִי (מן לֵבָב), (רב־)מוֹקְדִי (מן מוֹקֵד), (לוח) מַלְבְּנִי (מן מַלְבֵּן), (תלת־)מְמַדִּי (מן מֵמַד), מַסְגְּרִיָּה (מן מַסְגֵּר), עֲדָתִי (מן עדה); אבל שֵׁמִי שֵׁמִיִּים (מן שֵׁם)[1], כְּתֵפִיָּה כְּתֵפִיּוֹתֵיהֶם [2].

.

כלל יב – הקמץ בסיומות ־ָן, ־ָר

1. שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל (כלומר, הנו"ן אינה מן השורש) – הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה. בכלל זה השמות בסיומת ־תָן. למשל: קַבְּלָן קַבְּלָנֵי־, יוֹמָן יוֹמָנֵיהֶם, מַזְגָן מַזְגָנֵיכֶם, אִילָן אִילָנוֹת־(סרק), נוֹגְדָן נוֹגְדָנֵי־; גַּאַוְתָן גַּאַוְתָנֵי־.
כן מתקיים הקמץ במילה סַדָּן (שמקורה בארמית) ובכמה שמות שאולים: גּוֹפָן, לַבְקָן, לוֹכְסָן, לֻלְיָן.

יצאו מכלל זה השמות האלה, שאין הקמץ בהם מתקיים בנטייה:

  • שמות במשקל פֻּעְלָן, פָּעְלָן: אָבְדָן, אֻלְפָּן, אֻמְדָּן, חֻרְבָּן, פֻּלְחָן, פֻּרְקָן, קָרְבָּן, שֻׁלְחָן.
  • שמות במשקל פִּעְיָן: בִּנְיָן, מִנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן.
  • שמות שונים: אַלְמָן, בֻּסְתָּן, דּוּכָן, דְּיוֹקָן[1], כִּבְשָׁן, לִפְתָּן, מִזְרָן, מִפְתָּן, פִּשְׁתָּן.[2]

לדוגמה: אֻלְפָּן אֻלְפְּנֵי־, שֻׁלְחָן שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם; בִּנְיָן בִּנְיְנֵי־; דּוּכָן דּוּכְנֵיהֶם.

הקמץ (הראשון) בשם קַיְטָנָה מתקיים בנטייה, כגון קַיְטָנַת־ קַיְטָנוֹת־.

2. הקמץ מתקיים בשמות המסתיימים בצורן הסופי ־ָר והמציינים עיסוק או תכונה. למשל: סַנְדְּלָר סַנְדְּלָרֵיכֶם, סְמַרְטוּטָר סְמַרְטוּטָרֵי־, בִּימָר בִּימָרֵי־, וכן בשמות בַּלְדָּר בַּלְדָּרֵי־, לַבְלָר לַבְלָרֵיכֶם, קֵיסָר קֵיסָרֵי־.

אבל: אוֹלָר אוֹלְרֵיכֶם, סוּדָר סוּדְרֵי־, סִינָר סִינְרֵי־, קוֹלָר קוֹלְרֵי־, עַכְבָּר עַכְבְּרֵי־, ואף גִּזְבָּר גִּזְבְּרֵי־, טַפְסָר טַפְסְרֵי־ (או טִפְסָר טִפְסְרֵי־).

[1] אבל בסמיכות לטעם הקמץ מתקיים – דְּיוֹקָנוֹ (ולא דיוקְנו). צורת הרבים היא דְּיוֹקָנִים או דְּיוֹקְנָאוֹת, ובנטיית דְּיוֹקְנָאוֹת הקמץ מתקיים לפי כלל ג.
[2] רשימה זו אינה באה להביע עמדה בשאלת שורשם של השמות המנויים בה.

.

כלל יג – הקמץ לפני סיומות

1. הקמץ מתקיים בצורות שבהן הוא בא לפני הסיומות ־ִי (־נִי), ־ִית, ־וּת, ־ִיָּה.

דוגמאות:
לפני הסיומת ־ִי (־נִי): אֶמְצָעִי [ש"ת] אֶמְצָעִית אֶמְצָעִיּוֹת, אֶמְצָעִי [ש"ע] אֶמְצָעֵי־, חַקְלָאִי [ש"ת] חַקְלָאִיִּים, כְּנָפִי כְּנָפִיִּים, עֲמָמִי עֲמָמִיִּים, צְבָאִי צְבָאִיִּים, רָאשִׁי רָאשִׁיִּים; רוּחָנִי רוּחָנִיִּים.
לפני הסיומת ־ִִית: זָוִית זָוִיתוֹ זָוִיּוֹת, חֲצָאִית חֲצָאִיּוֹת.
לפני הסיומת ־וּת: אֶמְצָעוּת אֶמְצָעוּתוֹ, גָּלוּת גָּלוּת־ גָּלוּתֵנוּ גָּלוּיוֹתֵינוּ, דַּיָּנוּת דַּיָּנוּתוֹ, חָזוּת חָזוּתְכֶם, חַקְלָאוּת חַקְלָאוּת־, מְלָאכוּתִי מְלָאכוּתִיִּים, רָשׁוּת רָשׁוּיוֹת.
אבל אַלְמָנוּת אַלְמְנוּתָהּ אַלְמְנוּתָם.
לפני הסיומת ־ִִיָּה: חָזִיָּה [מן חָזֶה] חָזִיַּת־, מֶרְכָּזִיָּה מֶרְכָּזִיּוֹתֵיהֶם, עַגְבָנִיָּה עַגְבָנִיּוֹת־.[1]
כן הקמץ מתקיים לפני הסיומת ־ִִיּוּת (הבאה בשמות מופשטים הגזורים משמות בסיומת ־ִי). למשל: אַכְזָרִיּוּת[2] אַכְזָרִיּוּתָם, אֶמְצָעִיּוּת אֶמְצָעִיּוּתְכֶם, עֲמָמִיּוּת עֲמָמִיּוּתָם, צְבָאִיּוּת צְבָאִיּוּתְכֶם, רוּחָנִיּוּת רוּחָנִיּוּתוֹ.

2. בשמות ייחוס של עמים ומשפחות וכדומה, המסתיימים ב־ִי, הקמץ מתקיים בכל הברה שהיא (על פי מָכִירִי, עֲמָלֵקִי וכדומה הבאים במקרא). למשל: דָּוִידִי, לְבָנוֹנִי, תָּבוֹרִי, תֵּל־אָבִיבִי.

יוצאים מכלל זה: יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׁמְעֵאלִי, גְּלִילִי (לצד גָּלִילִי).

[1] ראו גם כלל ד – קמץ שלפני ההברה הסמוכה לטעם.
[2] במקרא אַכְזְרִיּוּת.

.

על

התיבה על מנוקדת בקמץ כשהיא באה בסוף צירוף, כגון בניין־עָל, מוליך־עָל.

.

32 – מקף: שימושים

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א–ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.

ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12, פגיעה ב־DNA.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.