א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.
ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.
במקרים אלו (א-ב) אין המקף חובה.
ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.
ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.
ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12. פגיעה ב־DNA.
הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]
הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.
[1] להוציא קו לציון טווח ("עד").
