לקט מונחים מתחום הסביבה

עדכון: לצד סְבֹלֶת אושרה המילה סְבִילוּת תמורת tolerance.

השקה, אספנה או הספנה, חיבל, מִרְתָּק, מעגנה

בתמונה: הים

מבחר מונחים מן המילון למונחי כלי שיט קטנים ומעגנות שאושר באקדמיה בשנת תשע"ג (2013)

הַשָּׁקָה

השקה של כלי שיט היא הורדתו מן היבשה אל המים, בעיקר לפני הפלגתו הראשונה. הִשִּׁיק והַשָּׁקָה קשורים אל נָשַׁק ונְשִׁיקָה (הדגש בשי"ן מציין את הנו"ן השורשית), וכמותם הם מציינים מגע בין דברים.
לפי המסופר בקטע עיתון משנת 1951 "בא כוח חברת 'צים' פנה לשר [התחבורה] דוד רמז ז"ל בבקשה למצוא מונח עברי לפעולת הורדת אניה מהמספנה הימה. השר הרהר רגע, ניגש לארון הספרים ונטל מסכת מקואות והראה על הכתוב: 'עריבה [גיגית] שהיא מלאה כלים והִשִּׁיקָהּ למקוֶה' (תוספתא מקוואות ה, ב). ואז גרס: להשיק אניה אל המים, והפעולה השקה."
בשנים האחרונות מתפשטת ההשקה לכל דבר חדש והיא הולכת ודוחקת מילים ותיקות כמו 'חנוכה' (חנוכת האולם) או 'בכורה' (הופעת בכורה).

אַסְפָּנָה או הַסְפָּנָה

אספנה (או הַסְפָּנָה) היא הכנסת כלי שיט למספנה או למִבְדּוֹק לשם תיקון, תחזוקה, בדיקה או אחסון. הפועל הוא אִסְפֵּן.
אַסְפָּנָה ומִסְפָּנָה קשורות כמובן למילה סְפִינָה. את הספינה מקובל לקשור לפועל המקראי סָפַן שפירושו חיפה, כיסה. לפי דעה זו היו הספינות העתיקות כלי שיט סגור בעל כיסוי. סִפּוּן בתנ"ך הוא תקרה, אך כיום המילה משמשת רק בהקשר של מכסה האנייה. גם המקבילה הלועזית מציינת ביסודה כיסוי.
המילה אספנה נקבעה במילון למונחי כלי שיט קטנים ומעגנות שאושר בשנת תשע"ג (2013).

חִבֵּל

חיבל הוא כלל החבלים, הכְּבָלים והיתָרים בכלי שיט. מונחים כוללים אחרים הם תִּפְרֹשֶׂת (כלל המפרשים) וּתְרֻנָּה (כלל התרנים).
מקור המילה חִבֵּל במקרא: "וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל" (משלי כג, לד). לפי אחד הפירושים חיבל "הוא התורן אשר בספינה שכל החבלים תלויים בו" (אבן עזרא), ויש הסוברים שהכוונה לחבלים עצמם. לחבלי האנייה קשורים גם שמות המקצועות חוֹבֵל ורַב חוֹבֵל.
המונח חיבל נקבע במונחי ספנות של ועד הלשון בשנת תש"א (1941).

מִרְתָּק

מרתקמרתק הוא מקום עגינה של כלי שיט במַעֲגָנָה. הוא נקרא כך על שם פעולת הרתיקה – קשירת כלי השיט באמצעות חבל רתיקה אל כלונס רתיקה או אל מתקן אחר. פעולת הרתיקה מקורה בפעלים מן התנ"ך, כגון "עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף" (קהלת יב, ו).
מונחים נוספים לעגינת כלי שיט הם מִרְצָף (מקום חניית כלי שיט ליד הרציף) ומִקְשָׁר (מתקן לרתיקה של כלי שיט בים הפתוח).
המונח מרתק נקבע לראשונה במילון הימאות של האקדמיה ללשון העברית משנת תש"ל (1970).

מַעֲגָנָה (מרינה)

איור מתוך מילון הכיס "100 מילים"מעגנה היא מקום עגינה לכלֵי שיט קטנים, כגון ספינות קטנות, סירות ויאכטות. מַעֲגָנָה היא בת הזוג של מַעֲגָן – שהוא מקום עגינה אך לאו דווקא לכלי שיט קטנים.
השורש עג"ן בארמית משמעו קָשַׁר, ומכאן אישה עֲגוּנָה. לכאורה מכאן נגזרה גם המילה עֹגֶן, שהרי תפקיד העוגן הוא לקשור את הספינה למקום מסוים. ואולם החוקרים סבורים שהמילה עֹגֶן מקורה מן המילה היוונית ogkynon, ואכן בלשון חז"ל המילה כתובה גם בה"א או באל"ף.
המילה מַעֲגָנָה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תש"ס (2000).

אלפס, תנורון, מצנם או מקלה, מְקַפָּה, ממחה יד, מפרסה

אִלְפָּס

אלפס הוא סיר לבישול בעל ידית ארוכה וצורתו כמחבת עמוקה (קָסֵרוֹל או קָסֵרוֹלָה; מצרפתית, באנגלית: casserole).
שמו לקוח מכלי הבישול הנזכרים בספרות חז"ל. כך למשל מצאנו בתוספתא: "המערֶה ממיחם למיחם ומאלפס לאלפס ומקדירה לקדירה…" (מעשרות א, ט). המילה אלפס התגלגלה מן היוונית, והיא מצויה בספרות חז"ל גם בצורות אחרות: לְפָס, לַפָּס.
המילה אלפס נקבעה במונחי כלים ותבשילים שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ג (1933).אִלְפָּס

תַּנּוּרוֹן (טוסטר אובן)

תנורון הוא תנור קטן לאפייה ולקליית לחם.
המילה תנורון בנויה מן המילה תנור בתוספת סיומת ההקטנה ־וֹן. תנור הוא מתקן לאפייה כבר בתנ"ך, כגון "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד" (ויקרא כו, כו), והוא נזכר גם בהקשר כללי של בערה ואש – למשל "תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ" (תהלים כא, י) או "בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" (מלאכי ג, יט).
ייתכן שהמילה תנור נגזרה מן המילה נוּר שמשמעה אש (אליה קשורות גם המילים נר ומנורה).
המונח תנורון אושר במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

תַּנּוּרוֹן (טוסטר אובן)

מַצְנֵם או מַקְלֶה?

איך נקרא המכשיר "טוסטר" בעברית? החלופה העברית שנוצרה למילה הייתה מַצְנֵם. באקדמיה התנגדו למילה כי המכשיר אינו מכין צְנִים, שהוא קשה ופריך בחוץ ובפנים, אלא רק קולה את הפרוסה – משחים אותה מבחוץ אך התוך נשאר רך. לכן קבעו מַקְלֵה לֶחֶם ובקיצור מַקְלֶה (במילון 500 מונחים בכלכלת הבית, תשל"ח 1977). לאחר יותר משלושים שנה, התברר מעל לכל ספק שהניסיון להחליף את המונח לא צלח, ומליאת האקדמיה החליטה לאמץ את המונח המשמש מַצְנֵם (תשע"ה, 2014).
ואולם מקומו של השורש קל"י במטבח לא נפקד, והוא נשמר בחלופה העברית ל"טוסט" – לֶחֶם קָלוּי. עוד מילה משורש זה היא קָלִי – גרגירי דגן קלויים, כגון הקלי שנתן בועז לרות המואבייה: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל" (רות ב, יד). בספרות חז"ל המילה באה בצורת הרבים: "לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו" (משנה בבא מציעא ד, יב).
ומניין לנו צְנִים? המילה הזאת נוצרה בעת החדשה, כנראה על פי "פת צנומה" שבתלמוד הבבלי (ברכות לט ע"א) ולפי הפירוש של רש"י ואחרים: פת יבשה. פירושים אחרים ל"פת צנומה" הם פת מפוררת, פת שהצטמקה במים או פת דקה.

מַקְלֵה לֶחֶם, מַקְלֵה (טוסטר)

מְקַפָּה (skimmer)

מקפה היא כף בעלת נקבים להסרת הקצף והזוהמה העולים על פני התבשיל.
הפועל קיפה משמש בלשון חז"ל, למשל: "שמן של תרומה שנפל על גבי היין יקפה אותו והיין מותר" (תוספתא) – כלומר יסיר ממנו את שכבת השמן הצפה על פניו. על פי פועל זה חודשה גם המילה קֹפִי (בלי ניקוד: קופי. ההגייה במלעיל כמו דופי, אופי): זוהמת התבשיל הצפה למעלה בשעת הרתיחה.
המונח מקפה הוא מחידושיו של ביאליק, והוא נקבע במונחי כלים ותבשילים שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ג (1933).

מְקַפָּה (skimmer)

מַמְחֵה יָד ("בלנדר מוט")

ממחה יד הוא מכשיר חשמלי שאוחזים אותו ביד והוא מרסק מזון מוצק למְחית, לרוב בתוך נוזל. ממחה היד מצטרף אל הממחה (בלנדר) הוותיק ממנו.
המילה מַמְחֶה מבוססת על אחת משלל המשמעויות של השורש מח"י: להמס, לרכך – בעיקר מזון. למשל, על עיבוד החרדל בשבת יש מחלוקת בתלמוד הבבלי: "חרדל שלָשׁוֹ מֵעֶרֶב שבת למחר – אמר רב: מַמְחוֹ בכלי ואין ממחו ביד… אלא אמר שמואל: ממחו ביד ואין ממחו בכלי" (שבת קמ ע"א).
את המַמְחֶה קבעה האקדמיה כבר בשנת תשי"ט (1959) במסגרת מונחי האפייה, ואילו את מַמְחֵה הַיָּד היא קבעה בשנת תש"ס (2000).

מַפְרֵסָה (סלייסר)

מפרסה היא מכונה לחיתוך פרוסות של לחם, גבינה, נקניק וכדומה.
השורש פר"ס משמעו חיתוך. ממנו המילה פְּרָס שמשמעה היסודי 'חֵלק', 'חצי': במימרה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" פרס הוא מנת הלחם היומית – חצי כיכר. ואולי גם הפַּרְסָה נקראת כך כי היא מחולקת לשניים.
שורש אחר בעל אותן אותיות – פר"ס (וגם פר"שׂ) – משמעו פיזור ופישוט: פריסת כוחות, תפרוסת של אוכלוסייה, התפרסות, וכן מפרשׂ.

צילום של מַפְרֵסָה (סלייסר)

מבחר מונחים מן המילון למונחי איכות הסביבה, תשע"א (2011)

דשונת, משחיתנות, מטמנה

דְּשֹׁנֶת (קומפוסט)

בלי ניקוד: דשונת.
דשונת היא דשן אורגני שנוצר בעיקר מחומר צמחי שהתפרק על ידי חרקים וחיידקים בנוכחות אוויר (פירוק אירובי). הדשונת מוחזרת לקרקע כדי לטייב אותה.
בדיונים – בשיתוף הציבור – עלו כמה וכמה הצעות, ובהן רְקֹבֶת ורַקְבּוּבִית, והמילה המקראית דֹּמֶן. לבסוף נבחר השורש דש"ן בשל משמעותו החיובית.
המילה דשונת נקבעה במשקלן של מילים כמו פסולת, נסורת, נשורת, המציינות שיירים.
לצד דשונת נקבע המונח מַדְשֵׁן לקומפוסטר.

מַשְׁחִיתָנוּת (ונדליזם)

משחיתנות פירושה השחתה זדונית של רכוש ושל ערכי טבע. אדם בעל נטייה להשחית הוא משחיתן, ופעולה של השחתה היא מעשה משחיתני (ונדלי).
מילים דומות למשחיתנות בדרך היווצרותן הן מצליחנות, מתירנות, מציצנות.
המילה חודשה בוועדה למונחי איכות הסביבה.

מִטְמָנָה (landfill)

מטמנה היא אתר להטמנת פסולת.
המילה מטמנה נתקבלה על פי הצעתו של ד"ר ישראל פלג, המנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה. הוא הציע מַטְמֵנָה על פי המילה מַדְמֵנָה – מקום של דומן וזבל. ואולם האקדמיה העדיפה לקבוע את המילה על משקל המילים מִזְבָּלָה, מִרְפָּאָה, מִסְפָּרָה – המציינות מקומות.
טָמַן פירושו הסתיר, שָׂם במקום שמור, ומכאן גם המילה מַטְמוֹן – שפירושה במקרא 'אוצר נסתר', כפי שמסופר בתיאור המפגש של יוסף ואחיו: "וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם לָכֶם, אַל תִּירָאוּ. אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם".
המילה מִטְמָנָה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ג (1993).

(הרצאה ביום עיון באוניברסיטה הפתוחה בחורף התשמ"ח)

הדברים מובאים בהשמטות ובשינויים קלים בכתיב ובפיסוק. כמו כן נוספו כותרות ביניים. מקצת מן המילים הנדונות כאן נשתנתה ההחלטה בהן, ועל כך באות הערות עדכון.

* * *

בשנת ה' אלפים תש"ן תמלאנה מאה שנים לוועד הלשון – תאריך המציין את התחדשות הדיבור העברי, ועתידה ממשלת ישראל להכריז על שנה זו שנת הלשון העברית.

דרך ארוכה עשתה לשוננו במאה שנים אלו. הלשון המגומגמת מלפני מאה שנה הייתה ללשון רהוטה שכל אחד, אם ניחן בכושר הביטוי, יכול לרוץ בה בלי מכשול. שוב אין לנו צורך במילות יסוד דוגמת מוֹנה ומכנה, סִפְרָה, תחביר, תחבורה, מכונית, שעון, עיפרון, וכיוצא בהן מילים המשמשות אותנו יום־יום כאילו ירדו אלינו צרורות בצרור המילים שמאז ומעולם.

משולים אנו היום לאותו ילד שכבר למד לדבר, ועכשיו טורחים עליו בני ביתו ללמדו שגם השתיקה יפה היא. נתקיימה בנו משאלת אליעזר בן־יהודה, שתהיה העברית שגורה בפי היישוב בארץ, ואפילו תהיה משובשת מאוד. עתה הגיעה השעה, לדעת רבים, לשים מעצור בגלגלי הלשון, שלא תהיה מתגלגלת לכל רוח שאינה רצויה.

מלכתחילה הופקדה האקדמיה ללשון העברית על הכוונת הלשון, ועל כורחה חובתה לעמוד על המשמר, שלא יתפתחו בה דרכים זרות שלא לפי דגָמֶיה של הלשון המסורה. דברים אלו נכונים במידה שווה לדרכי הגייתן של המילים כמו לדרכי תצורתן. דרכי הגייתן של המילים מבחינת הדיוק במבטאן ובנטייתן אינן מענייננו כאן. דרכי תצורתן של המילים הן הנושא הנדון.

1. שימוש בשורש באחד הדפוסים הקיימים בלשון

יש דרכים בחידושי המילים הנחשבות דרכי המלך, והן אינן טעונות הסברה, שהרי הן מקובלות על הכול.

הדרך הישרה מכל הדרכים היא השימוש בשורש באחד הדפוסים הקיימים בלשון. יתרונה של העברית ואחיותיה הלשונות השמיות, שהמשמעות הבסיסית של המילה כלולה באותיות היסוד, שהן שלוש בדרך כלל. ראית את האותיות ח'ב'ר', וכבר אתה יכול לראות בעיני התבונה את משמעות הקישור שתהיה טמונה בכל מילה ומילה המיוסדת על אותיות אלו: תחביר, תחבורה, מַחְבֵּר, מֶחְבָּר, חַבָּר – כולן מילים חדשות שנוצרו בדרך זו, שגם אם אינך יודע את פירושן המדויק, אתה יכול להבין את דרך תצורתן. דבר זה נותן בידי המחדשים כלי חשוב לחידושיהם. מבררים הם המחדשים תחילה את עיקר המשמעות של המילה הצריכה לבוש עברי, ובוררים לה את השורש המתאים. מעתה בודקים משקל פנוי לשם עצם או בניין פנוי לפועל, והרי מילה חדשה.

ראוי להדגיש שההגבלה שמגביל אותנו מבחר הבניינים או המשקלים – הגבלה זו מעטה היא. המשמעויות המפוקפקות שניתנו לבנייני הפועל אינן תופסות בחידושי המילים להוציא את משמעות הסבילוּת או הפעילוּת של בניינים מסוימים.

הפועל סִקֵּר ושם הפעולה סִקּוּר

והנה דוגמה לאשר אמרנו: בעולם התקשורת מקובל לשלוח כתב למקום המאורע כדי שידווח על ההתרחשות בו. באנגלית פעולה זו מכונה: to cover an event. העיתונאים, שמנהגם לבור להם דרך קלה, עומדים ומתרגמים ביטוי לועזי מילה במילה, וכך נהגו גם בביטוי הנדון. הם תרגמו to cover an event 'לכסות את המאורע'. חזרנו על כל אוצר הלשון העברית ולא מצאנו לשון כיסוי אלא במובן העלמה, הסתרה או עטיפה. והלוא אין עניינו של הכתב להעלים את המאורע, אלא לגלותו דווקא. השימוש ב־cover האנגלי, שבדרך כלל הוא מתורגם במילת 'כיסוי' אינו תרגום אוטומטי בכל מקום. הרי זה כתרגום המבדח של מי שתרגם when his wife died, he went to pieces: כשמתה אשתו הוא הלך לחתיכות, והדוגמאות רבות. האקדמיה דחתה את תרגום הכיסוי מכול וכול ונקטה דרך שהזכרתי. היא בחרה בשורש סק"ר היפה לעניין ובבניין פיעל, שהיה פנוי לקבל הוראה חדשה, ונקבע הפועל סִקֵּר ושם הפעולה סִקּוּר.

משקל פַּעֶלֶת

וכעניין הבניינים עניין המשקלים. רוב המשקלים אין להם במקורותינו משמעות מוגדרת. התהליך העיקרי שהשפיע על קבוצת מילים להידמות זו אל זו הוא תהליך ההיקש והגררה. דבר זה הטביע על המילים דַּלֶּקֶת, שַׁחֶפֶת, יַבֶּלֶת, קַדַּחַת, קָרַחַת וצָרַעַת תבנית אחת. אבל במשקל זה עצמו גזורות גם מילים דוגמת צַמֶּרֶת, שַׁלֶּכֶת, פַּדַּחַת וצַלַּחַת, שדבר אין להן ולמחלות, וכנגדן יש מחלות שאינן במשקל זה דוגמת הגָּרָב, השחין והחזזית. ראשוני המחדשים לא העלו על דעתם לעשות את המשקל חלק מהוראת המילה, ואף הם חידשו רַכֶּבֶת ושַׁמֶּנֶת, שדבר אין להן ולמחלות. והאקדמיה אף חידשה זה לא כבר את הקַלֶּטֶת, שלמרות השימוש המגפתי בה, אינה בחזקת מחלה.

משקלי כלים ומכשירים

כיוצא באלה – הכלים והמכשירים. הכנסתם למשקל מַפְעֵל ומַפְעֵלָה אין לה אחיזה של ממש במקורותינו. מילים דוגמת מַזְמֵרָה, מַחְרֵשָׁה, מַזְלֵג, מַסְמֵר ומַפְתֵּחַ יש בהן כדי לחזק את השקילה הזאת, אבל כנגדן הלוא יש כף, סכין, גרזן, חרב, כידון, חנית, תותח וכלים מכלים שונים, שלא נשקלו במשקל מַפְעֵל ומַפְעֵלָה, אבל נשקלו במשקלים אלו המַדְרֵגָה והמַהְפֵּכָה ומילים אחרות דוגמתן, שיצאו מן הכלים.

סַכֶּרֶת או סֻכֶּרֶת

הנטייה של דורנו לראות את המשקל חלק ממשמעות המילה נראית לכל המחדשים נטייה חיובית, ואין חולקים שיש בה משום השראה מבורכת ליצירת מילים בלשוננו, והאקדמיה מרבה לחדש בכיוון זה לא מעט. אבל חברים רבים בה מסתייגים הסתייגות חריפה מן הקנאות היתרה באמונת הייחוד של המשקל. בין האוהדים והמסתייגים נופלות לפעמים הכרעות חשובות, ואביא לעניין זה שתי דוגמאות: עוד בימי ועד הלשון הוסכם בוועדה למונחי הרפואה שמחלות דלקתיות תהיינה שקולות במשקל פַּעֶלֶת. מחלת הסוכר לא נכללה במשקל זה, שאין היא מחלה דלקתית. מחלת הסוכר שמה נקבע סֻכֶּרֶת. במשך הזמן השתלט משקל פַּעֶלֶת על מחלות רבות, דלקתיות ולא־דלקתיות והדביק גם את הסֻכֶּרֶת ועשאה סַכֶּרֶת. הסוכרת הצליחה להישרד בעיקר במילונים, שמחבריהם ראו את קביעת ועד הלשון קביעה מחייבת. רווח והצלה עמדו לה לסוכרת בזכות חוליה, שהחליטו לקרוא לארגונם: ארגון חולי הסוכרת בישראל. מעתה לוחמות זו בזו הסוכרת בסַכּרת, והמלחמה לא הוכרעה. האקדמיה ללשון העברית לא ראתה לתת את ידה לסַכֶּרֶת, שהרי היא שהביאה לעולם את הסוכרת, ר"ל.

מַקְרֵר או מְקָרֵר

וכמעשה זה מעשה המְקָרֵר. עד שלא נתגברה הנטייה לשקול את משקל הכלים והמכונות במשקל מַפְעֵל ומַפְעֵלָה, שימש גם הבינוני – צורת ההווה – למכשירים שונים, ויעידו על כך המְשַׁמֶּרֶת, המְקַפָּה, המַצִּית, חוֹסֵם העורקים (ולא: מַחְסֵם) ועוד שמות רבים דוגמתם. לימים זכה גם המְקָרֵר להימנות עמהם. גם היום אין אנו חוששים מפני צורת ההווה במכשירים, ובצד מכונת הכביסה יש לרבים גם מְיַבֵּשׁ, ויש כמובן מֵדִיחַ כלים ויש מְאַוְרֵר, גם הם בצורת הבינוני. קרוב לוודאי שאילו באנו היום לקבוע מילה אחת לארון הקירור, היינו בוחרים במַקְרֵר, אבל חובת המשקל אינה חובה שלמפרע, וכאמור רוב חברי האקדמיה מסרבים לגלות קנאות לעקרון המשקל, והמְקָרֵר נשאר בעינו.

כאן ראוי להוסיף הערה: טוב לו למַגְהֵץ, למשל, במשקלו להבדילו מן המְגַהֵץ בו, וכן רבים במשקל מַפְעֵל, שיש בהם כדי להבדילם מעושי הפעולה. אבל המְקָרֵר אינו צורר את עושה הפעולה. אין אדם עומד ומקרר מאכל ומשקה במקרר. הוא רק מניח אותם במקרר, והמקרר הוא שעושה את מלאכת הקירור.

2. המַכְשֵׁלָה שבחידוש מילים משורש אחד למונחים קרובים במשמעם

כנס וכינוס

נשוב לבחירת השורש המתאים לחידושי מילים. גם הדרך של התאמת השורש למושג יש בה לפעמים סכנה. ובמה דברים אמורים? כששורש אחד משמש למילים קרובות מאוד בעניינן.

והנה דוגמאות לכך: עד שלא נתחדש הכֶּנֶס היו בארץ כינוסים: כינוס המקהלות, הכינוס למקרא וכינוסים מכינוסים שונים. את הכֶּנֶס אימצה האקדמיה ללשון העברית ביזמתו של השר רמז ע"ה. הוא ייחד אותו לסדרת ישיבות בכנסת. סבור היה רמז שיפה השם כֶּנֶס לכנסת. משראה הכֶּנֶס את אור העולם גווע הכינוס.

ידע וידיעה

כיוצא בזה היֶדַע. עד שלא נתחדש הידע היו אנשים בעלי ידיעות ובקיאות בכל מיני מקצועות. משנתחדש הידע – הקיץ הקץ על הידיעות. למעשה לא חידשה האקדמיה את הידע אלא לידיעה טכנולוגית, הוא שדוברי האנגלית מכנים know-how, ועיקרו: הידיעה איך להפעיל מכונות ומכשירים למיניהם. ספק בעיניי אם עוד נוכל לעקור את הידע להבעת כלל הידיעות – מושג המקביל ל־knowledge האנגלי. אפשר שיש להם לבריות צורך בידע זה, אבל החיבה היתרה לידע נובעת גם מצורתו – צורת המשקל הסגולי, שנתחבב מאוד על דורנו.

ועוד אזכיר את ההֶקְשֵׁר. ההקשר נועד מתחילתו להביע את מושג הקונטקסט, היינו: הוראתו של דבר על פי עניינו. מעתה הוחלש הקֶשר ולבם של הבריות נתקשר בהֶקשר, עד שאפרים קישון העמיד אותו כבר לפני שנים בדירוג גבוה ב"מצעד הפנינים", כפי שקרא להומורסקה על האהבה היתרה של הישראלי למילות האפנה.

מפגש ופגישה

ואסיים במפגש. אף המפגש נועד לו תחום מוגדר: מקום פגישה של שני נהרות וכיו"ב. על מלחמתו של המפגש בפגישה ועל גורל הפגישה אין צריך להרחיב את הדיבור.

לא עלה על דעת חובבי המילים החדשות לשאול: מה פסול ראתה האקדמיה במילים הוותיקות, ומה טעם הורידה אותן מגדולתן? האקדמיה ללשון העברית, שתכליתה לשמר את הישן, ודאי שלא התכוונה לקיים את הפסוק "ישן מפני חדש תוציאו". על כורחה החטיאה את מטרתה, וסיפקה מילים של אפנה להחליף בהן מילים ותיקות.

3. מילים עתיקות במשמעות חדשה (מעין אקדח, תותח, מרגמה)

מעתה נעבור לדרך אחרת בחידושי מילים, היא הדרך שי"מ פינס – מראשוני המחדשים את הדיבור העברי – ראה בה את הדרך הטובה ביותר, וכינה אותה "חידושי לשון שאינם חידושים". לדעתו, ראוי להעלות מסִפרות הדורות מילים נשכחות, שמשמעותן המדויקת לא נודעה עוד, או שעניינן שוב אינו משמש אותנו, ולמלא אותן תוכן חדש על פי צורכי דורנו. כך נתחדשו מילים עתיקות מעין האֶקְדָּח, התּוֹתָח והמַרְגֵּמָה – כולן מן המקרא, ואף על פי שבמקרא אין למַרְגֵּמָה ולאֶקְדָּח שייכות לכלי נשק, והתּוֹתָח שבאיוב בוודאי לא ירה אבק שרפה. וכך נתחדשו גם הכֶּבֶל, האֲפַרְכֶּסֶת והאֲסִימוֹן בתחום הטלפון, ואין צריך לומר שלא לכך נועדו המילים האלה מלכתחילה. הלוא הכֶּבֶל חבל או שלשלת הוא, ולא חוטי חשמל עטופים בעטיפה מבודדת, והאֲפַרְכֶּסֶת מעין משפך היא, והאֲסִימוֹן הוא מטבע בלי צורה, כאשר יעיד גיזרונו א־סימון – בלי סימן. הכול מסכימים שלאסימון של ימינו יש צורה ברורה מאוד.

וכאן אעיר הערת ביניים: האפרכסת והאסימון מקורן ביוונית, ומה עדיפות יש להן כנגד מילים לועזיות מלשונות אחרות? עדיפותן היא שנקלטו בלשון חכמים ונתגיירו בה כהלכה, ואחרי שעברו על גֵּרים אלו עשרות דורות, שוב אינן זרות עוד, ודין אחד להן ולמילים עבריות במקורן בבחינת "כגר כאזרח יהיו". משום כך הטוען כנגד האַסְכָּלָה שחידשה האקדמיה במקום הגריל, שאין הבדל ביניהן, שזו מן הרומית וזו מן האנגלית – טענתו אינה טענה. האַסְכָּלָה הוכשרה כליל במסכת פסחים, וכפי שאמרנו נתגיירה כהלכה, שהרי אין היא במקורה אלא אותה הסקאלה העשויה שלבים־שלבים, ובלשוננו נתחדשו בה הצורה והתכלית, שהייתה האַסְכָּלָה מעין סבכה לצלייה. וכך עשינו במילים אחרות: הפַּקְרֵס, למשל, שקבעה האקדמיה למין ממיני הסוּרגוֹת (סוודר בלעז) מקורה ביוונית, והשתמשו בה בספרות העברית החל בתקופת התלמוד וכלה בדברי סופרים בימינו, אלא שמשמעה לא הוגדר בבירור, עד שבאה האקדמיה וקבעה לה תחום ברור: הפקרס ישמש סוּרגה סגורה בעלת שרוולים, ודומה הוא לאפודה, אלא שהאפודה חסרת שרוולים היא.

ברשימת המילים שמקורן בימי קדם ושנתחדשו בימינו במשמעות שונה קצת, נכללת המילה עִצּוּמִים. היו מבעלי התלמוד באקדמיה שחלקו על חידוש זה, שאינו הולם את שימושו המקורי, אבל העיצומים עצמו מהם, ואין ספק שקליטתה המהירה של המילה נובעת מהוויי חיינו, שרבים המתעצמים בו.

אי אפשר שלא להזכיר את החלוץ לרשימת מילים זו, הלוא הוא החשמל שנתחדש בתקופת ההשכלה, ועל גלגולי החשמל מספר יחזקאל עד השימוש שאנו משתמשים בו היום – אין כאן מקום להאריך.

כדוגמת המילה עיצומים, שבעלי תלמוד ראו בפירוש החדש שניתן לה סכנה להבנה מוטעית – כך שאר המילים המחודשות ברוח זו. כשהן מזדמנות לאדם, עלול הוא להטביע עליהן את המשמעות של ימינו, ובדבר הזה יטשטש את מובנן המקורי. אבל סכנה מעין זו רובצת אף לפתחן של מילים רבות אחרות, שאינן נחשבות חידוש כלל. טול את העט. וכי העט הזה של ימינו הוא העט הנזכר במקרא? הלוא שונה הוא ממנו הן בצורתו הן ביצירתו, אף על פי כן לא יעלה על הדעת לשנות את שמו משום שנשתנתה צורתו. בגרמנית שם העט כשם הנוצה, על שום שהעט לפנים היה עשוי נוצה, ורחוק העט מן הנוצה כרחוק התותח באיוב מן התותח של ימינו.

עד כאן על מילים ותיקות, שהייתה להן עדנה בלשון ימינו, וחדשות הן לכאורה, ולמעשה ישנות הן.

4. גבולות הקליטה של מילים לועזיות

הזכרתי בדבריי את העובדה שאבותינו לא נמנעו מלקלוט מילים יווניות ורומיות, ופתחו להן את שערי הלשון לרווחה. בבואן בשערי העברית השכילו לגיירן כראוי: הסְטַדְיוֹ היה לאִצְטַדְיון, הסְפֶּקוּלַרְיָה לאַסְפַּקְלַרְיָה, הקְסַנְיָה לאַכְסַנְיָה, הסין־הֶדְרִיון לסנהֶדְרין, הפָנוס לפָנָס וכן כולן. ומתבקשת השאלה: מדוע לא ננהג אף אנו כמותם ונקלוט גם אנחנו מילים לועזיות מלוא חופניים? האמת היא שאין האקדמיה נמנעת מלקלוט מילים לועזיות, ושמה של האקדמיה מוכיח. לכל המשיגים שאין האקדמיה משמשת מופת ראוי לציבור העברי, מורגל בפי להשיב שעוד הרבה דברים טובים, מתוקים ונעימים לועזיים הם: השוקולד, הקפה, הקקאו, הסוכר עם הסוכרייה, הטלוויזיה, הרדיו והטלפון (לא: הסַחרָחוֹק). וכי יעלה על דעת איש להמיר את כל אלה? אין האקדמיה מדירה עצמה ממילים שאולות המשותפות לכל שפות התרבות, אבל היא משתדלת בהחלט לצמצם אותן ככל האפשר, על אחת כמה וכמה אם יש כנגדן מילים עבריות ממש. היא שוללת, דרך משל, את הקונסנסוס, שאין בינה לבין ההַסְכָּמָה ולא כלום, ודוגמת הקונסנסוס מילים רבות אחרות שיש כנגדן מילים עבריות. מילים לועזיות הן לעתים קרובות מפגע בלשוננו, שאין הן מאפשרות גזירה על פי חוקי הלשון, לעתים קרובות בשל ריבוי העיצורים שבהן. הסכמנו לקלוט מילים מעין קטלוג ונֵיטְרָלִי וטֵלֵפוֹן, ולגזור מהן קִטְלֵג ונִטְרֵל וטִלְפֵּן, אבל מילה כמו מיקרופילם, שיש צורך לגזור ממנה פועל, חובה לתרגמה תרגום עברי. המיקרופילם הוא צִלּוּם זִעוּר או בקיצור זִעוּר והפועל לְזַעֵר.

שתי סיבות עיקריות הן להישארותן של מילים לועזיות בלשוננו. הסיבה האחת היא, שמילה לועזית מסוימת מורכבת במשמעויותיה מאוד, וכל תרגום אין בו כדי לשקף משמעויות אלו. זכורים לי המאמצים לתרגם את הרדיקל בכימיה. הרדיקל הוא קבוצת אטומים המצויה במולקולות של תרכובות שונות והשומרת על זהותה בתגובות כימיות רבות. זו ההגדרה במילון אבן־שושן. פשוט וקל – לא כן? נסו לתרגם את המילה – לא במילה יְסוֹד, שהרי היא תפוסה ליסודות מעין החמצן והחנקן, ולא במילים 'שורש' או 'בסיס', שגם להן משמעים מדויקים, ואינם רדיקלים. בקיצור: על כורחנו השלמנו עם הרדיקל.

וסיבה אחרת, אף היא קשורה בקוצר ידינו למצוא תרגום הולם. דרך משל: מקובל בציבור התַּשְׁלִיל בשביל הנֵגָטיב. כל מאמצינו למצוא תרגום לבן־זוגו הפּוֹזִיטִיב עלו בתוהו. בסופו של דבר נשאר במילון למונחי הצילום הפּוזיטיב ועמו בן־זוגו הנגטיב, שלא רצינו לגייר את האחד ולהשאיר את המונח שכנגדו בנכריותו. ומעשה כיוצא בו בישיבה שהייתה בשבוע שעבר בוועדה למונחי המיקרוביולוגיה. יש בחיידקים אוהבי חום ואוהבי קור, ויש גם חיידקים שאוהבים מזג אוויר ממוזג, לא חום ולא קור. לא עלה בידינו למצוא שם מתאים לחיידק פשרן זה, שיהיה שקול כנגד אוהב חום ואוהב קור, ובגלל אותו מֵזוֹפיל נשארו בלועזיותם גם התֶרמופיל והסיכרופיל. ואולי עד שיצא המילון למונחי המיקרוביולוגיה, תימצא גאולה לחיידק הבעייתי. המעיין במילוני האקדמיה ימצא בהם אחוז מסוים של מילים לועזיות. אחוז זה מצומק הוא במילון אחד, ונדיב במילון אחר – הכול על פי המקצוע והעושים במלאכה.

5. חידושים שלא על פי הדפוסים של המקורות המקובלים

ולעניין אחר: כשם שיש דרכים מקובלות לחידושי מילים, כך יש דרכים שאינן ישרות בעיני כל חברי האקדמיה, משום שדרך גזירתן אינה הדרך הרגילה בלשון. הדבקים ברעיון שחידושי הלשון חייבים להתבסס על דפוסי לשון המסורים לנו מדורות, מתנגדים לחידושי זמננו שאין להם ייחוס בלשון הדורות.

(א) משקל פָּעִיל

עד היום אין דעת רבים מחברי האקדמיה נוחה מן המשמעות החדשה שניתנה למשקל פָּעִיל להבעת האפשרות, דוגמת אָכִיל, שפירושו: אפשר לאכול. משקל פָּעִיל הוא אחד המשקלים הוותיקים בלשון, בעיקר לציין תכונה ותואר, כגון נָדִיב, חָבִיב, נָעִים, בָּהִיר, בָּחִיר, סָבִיר, פָּזִיז, פָּרִיךְ, קָשִׁישׁ, יָשִׁישׁ ועוד הרבה הרבה כמותן. משראו מחדשי לשון שבקרבנו מה שפר חלקם של דוברי אנגלית, שיש בכוח לשונם להביע את רעיון האפשרות במילה אחת בסיומת -able, גמרו בדעתם לעשות את משקל פָּעִיל כלי־שרת למשמע זה. מעתה אנו משופעים במילים מעין בָּצִיעַ, יָשִֹים, כָּתִיב, קָרִיא, שָׁמִיעַ, לָמִיד ועוד הרבה שכמותן מילים שנפשם של אוהבי הלשון המסורה סולדת מהן והם מעדיפים במקומן מטבעות עבריים אפילו הם מחזיקים שתי מילים דוגמת בר־ביצוע או בן־ביצוע, שאפשר לקרוא וניתן לשמוע, או במילה אחת בבניין נפעל או התפעל דוגמת דבר הנֶאֱכָל וחומר המִשְׁתַּמֵּר. אומרים הם שנתמזל לה ללשוננו, שאוהבי הפָּעִיל מנועים מלכלול בו שורשים שאינם מן השלמים ואינם מבניין קל. למשל, אומרים אָכִיל, ואין אומרים שָׁתִי, ומה אומרים במקום שָׁתִי? ראוי לשתייה. ושואלים הם: אם ראוי לשתייה טוב, מדוע לא יהיה גם המאכל ראוי לאכילה? מן הדין להדגיש שלמרות התנגדותם של אניני הדעת שבאקדמיה יש כנגדם שאינם רואים כל פסול במשמעות חדשה זו של משקל פָּעִיל, וכל המעיין במילוניה של האקדמיה ימצא זעיר שם זעיר שם פעילים כאלה זרועים בין מונחיה דוגמת הָפִיךְ, הָדִיר (שאפשר לחזור, ואמרו הָדִיר כדי להימנה מחָזִיר) ואפילו גָּרִי.

(ב) שַׁפְעֵל – שי"ן כנגד re

בדומה למשקל פָּעִיל, שניתנה לו משמעות חדשה בהשפעת האנגלית, בניין שַׁפְעֵל. בניין אכדי זה השקול כנגד בניין הפעיל העברי, חדר רק במידה מצומצמת ללשון חכמים, דוגמת שִׁחְרֵר ושִׁעְבֵּד. היום הוצפה לשוננו בפעלים מבניין זה ומשמות פעולה הקשורים בהם – והעיקר: יועד להם תפקיד חדש שלא נודע לפנים: לבטא בהם את הוראת החידוש והחזרה הטמונה בתחילית re- הלועזית, והלוא כידוע אין שִׁעְבֵּד – עבד מחדש, ולא שִׁחְרֵר – עשה אותו שוב בן־חורין. וראו זה פלא: האקדמיה, שרבים בה רואים בתצורה זו טעם לפגם עד שאחד מחבריה קרא למונחים בתחילית השי"ן: אל תקרי מונחים כי־אם שְמונחים – היא עצמה אשמה בעקיפין בחידוש זה. הכיצד? בראשונה נתחדשו מילים כגון שִׁחְזוּר, שִׁכְפּוּל ושִׁעְתּוּק – כולן בתחיליתre  במקבילותיהן הלועזיות: רקונסטרוקצייה, רפליקציה ורפרודוקצייה. הבניינים מן השורשים חז"ר, כפ"ל, עת"ק כבר נתמצו, ובצר להם למחדשי הלשון קראו לשַׁפְעֵל להושיעם. אִינָּה המקרה, שבכל המילים הנזכרות נכלל הרעיון של חזרה וחידוש, אבל לא בשי"ן נתמצה רעיון זה אלא בשורשן של מילים אלו. אולם הציבור הצמא בדרך כלל לכל צורה שתהיה מְסַפקת את צורכי העברית על פי האנגלית, ראה בו בשַׁפְעֵל אמצעי נפלא לבטא במילה אחת את רעיון החידוש רק בתוספת שי"ן, ומאז מתחדשים עלינו חדשים לבקרים שִפְעוּלים לאין־ספור לשביעות רצונם של כמה מחברי האקדמיה ולמגינת־לִבּם של אחרים.

(ג) יצירת שורש מתחילית תי"ו או מ"ם בלי תיווך שם עצם

מעין השַׁפְעֵל היא יצירת שורשים חדשים בעזרת התחיליות תי"ו או מ"ם שמקורן בשם העצם: מתַּפְקִיד – תִּפְקֵד, ממוֹקֵד – מִקּוּד וכיו"ב (ודרך אגב המיקוד של הדואר אינו קשור אל המוקד כלל, שקיצור לשון הוא ל־מספר קוד). מילים רבות נוצרו בימינו בתוספת תי"ו או מ"ם בלי כל תיווך של שם עצם. אומרים לְתַדְלֵק, למשל, בלי שיימצא שם עצם בתוספת תי"ו – תַּדְלוּק או תַּדְלִיק. בראשונה הקפידה האקדמיה שלא לגזור פעלים כאלה בדרך לא חוקית, וזה הטעם שלא הסכימה שנים לאשר את הפועל לתַסְכֵּל ואת שם הפעולה תִּסְכּוּל, שאין כנגדם שם עצם תַּסְכּוּל או תַּסְכִּיל, ותִסְכּוּל, שהוא שם פעולה של הפועל תִּסְכֵּל, לידתו לא הייתה אפוא בטהרת הלשון. לבסוף נאלצה האקדמיה להיכנע לתִסְכּוּל ומעתה מתוסכלים אנו באישורה. אין ספק שב"מצעד הפנינים" של אפרים קישון ידורג התִסְכּוּל בין שלושת הגדולים.

6. צירוף שתי מילים למילה אחת בהבלעת (קצת) הברות

ועוד דרך יש בחידושי הלשון, שרבים קושרים לה כתרים, ואין דעת אחרים נוחה ממנה. הלוא היא הדרך של צירוף שתי מילים למילה אחת בהבלעת קצת הברות. לשון הדורות לא הלכה בדרך זו אלא במילים שאולות, שהפרשנים ברצותם לגיירן נתנו להן הוראות עבריות דוגמת סַרְדְּיוֹט, שגזרוהו משר־הדיוטות. על הדרך הזאת אומר אבן עזרא בדברו דברי גנאי על לשון הפייטנים בפירושו בספר קוהלת (ה, א): "וחכם אחד שחיבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו כמו 'אברמל', פירוש: אבאר מלה או אברר מלה והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא ביאר המלה ולא דיבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש". כשאנו נותנים את דעתנו על בעיות הדקדוק שצירופי מילים אלו מעמידים לפנינו, על כורחנו נֹאמר על רבים מהם שהם בוללים, כדברי אבן עזרא, את שפת הקודש, ונותנים מכשול לפני העיוורים (העברים). טול למשל רַכֶּבֶל, שיש הקוראים אותו רַכְבָּל. כמה מן היושבים בקהל יודעים שצורה זו המורכבת משלוש הברות ושני סגולים לפני עיצור שאינו תי"ו היא רַכַּבְלִים? מעין צורה זו של שלוש הברות בשני סגולים שלא לפני תי"ו יש רק במילה פילגש, וריבויה כידוע הוא פילגשים. הפילגש הכתיבה כלל בעברית: מילים בנות שלוש הברות ומעלה המסתיימות בשני סגולים ואינן צורת נקבה תהיינה נוטות על דרך פילגשים. ולמעשה משתלב כלל זה גם בצורות אחרות ששתי ההברות האחרונות שבהן הן על דרך הסגוליים ואינן נקבה, כגון צִפָּרְנִים. ואין ענייננו היום להאריך בזה.

וכעניין הרַכֶּבֶל עניין המַחֲזֶמֶר. הריבוי הנכון הוא מַחֲזַמְרִים. צורה קשה היא, ובני ישראל מתגברים עליה בערמומיות. הכול חשים שמחזֶמֶרים היא צורה לא תקנית. מה עושים הם? עומדים ומפרקים את המילה לשתיים: מחזות זמר. אין מקום להאריך על הדרך המפוקפקת של מילים, שביחיד תיכתבנה בדרך אחת וברבים בדרך אחרת. הלוא כך נוהגים גם ברְשַׁמְקוֹל, מילה שחידשה האקדמיה, אחרי שהכשילה את השמרטף, ואומרים לפעמים רִשְׁמֵי קוֹל, כאילו המילה מורכבת מרָשָׁם או רֶשֶׁם בתוספת קוֹל והלוא כידוע אין מילה כעין רָשָׁם או רֶשֶׁם בלשוננו, ודין הוא שנֹאמר רְשַׁמְקוֹלִים, כדרך שאנו אומרים רמזורים ומגדלורים. אמרתי שהאקדמיה דחתה את השמרטף, בתוך שאר הסיבות, שצלצולה לא ערב לאוזני חבריה, שהזכירה את המילה סמרקץ'. העובדה שדווקא שמרטף נתחבב על הקהל מעידה שיפי צלצולה של מילה הוא עניין יחסי. לצלצולה של מילה האוזן מתרגלת. מי שתולה את קבלת המילה בצלצולה הולך בדרך הצרפתי, שמילות העברית נשמעו לו כולן עצובות וחדגוניות להוציא את המילה אומללה. זו, כדבריו, מילה שמחה היא, וכנגדה עצובות ומסתיימות באנחה המילים מבדח ושמח. האקדמיה הציעה במקום הבייבי־סיטר שומר טף: הוא שומר טף, היא שומרת טף וכולם שומרי טף. את שֶדָּחתה האקדמיה – השמרטף – קיבל הקהל בשמחה, וחבל. כמה משומרי הטף יודעים את נטייתה של המילה? נראים הדברים שהמילה נוטה מעט מאוד, וגם הנערה היא שמרטף, לא שמרטפִּית, אם אין היא, כמובן, בייבי־סיטר.

ובעניין המִדְרְחוֹב, שהאקדמיה לא נזדרזה לאשר, מה צורת הריבוי שלו? מִדְרחובים? מִדְרחובות? הרחוב הוא יסוד שלטני בצירוף, ומשוּנה להם לבריות לומר מדרחובים כמתחייב מצורת המילה על פי רמזורים ורשמקולים – גם הן מילים שסופן קול ואור, שריבוין בסופית ־וֹת – קולות ואורות.

אפילו הכדור־רגל, שכותבים במילה אחת בהבלעת הרי"ש האחת, יוצא שכרו בהפסדו. חוסכים רי"ש, ובדיבור בלאו הכי אין היא נשמעת, שהרי אין אנו נוהגים להפריד בין הדבקים בצירופי לשון, כנגד זה אנו מעמידים קושי רציני, שהכתיבה ברי"ש אחת וכמילה אחת הלוא היא מחייבת לומר כדורַגלים. אלא שאוהבי הכדורגל אינם נמנעים מלעשות בו כדרך שעושים במחזמר, והם חוזרים ומפרקים את המילה ברבים: כדורי רגל. דרך אגב: האקדמיה פסקה שכדור־רגל כותבים בשתי מילים.[1]

קְצָרָה היריעה מלהעלות את כל בעיות הדקדוק הנובעות מצירופי המילים. המילים המורכבות האלה, המחזיקות בדרך כלל עיצורים רבים, שלא כדרך השורש הרגיל בעברית, אינן נוטות בפיהם של הבריות בקלות. נתחבבה דרך זו משום ההתחכמות שיש בה ומשום סיפוק הצורך לקבוע מונח במילה אחת – צורך שאף הוא מושפע במידה רבה מלשונות לעז. וכל כך חביבה היא על הבריות עד שאפשר לומר עליה שתפסה את לִבָּם של קטנים וגדולים. ילד כבן שמונה שלח לאקדמיה הצעה בעידודו של אביו לאמץ את המילה חוֹדלוֹש. ומהו חודלוש? חודשים שלושה. ומשוררת ומלחינה הציעה מילה עברית: בִּלְתִין. ומהו בִּלְתִין? לשון נוטריקון של בלתי נפרד ומקביל הוא ל־built-in האנגלית. מעתה ייאמר לטעמה: ארון בלתין, תנור בלתין וכיו"ב. דרך אגב: האקדמיה הלכה בעניין ה־built-in בדרך המלך: היא בחרה בשורש ובבניין פנוי בסביל. המילה ל־built-in היא מוּבנֶה. ארון מוּבנֶה ותנור מוּבנֶה. ושפטו נא רבותיי: מה טוב לה לעברית: מובנה או בלתין?

הרכבי מילים מן הסוג האמור אינם, חלילה, חרם באקדמיה, ואף בה מתקבלים חידושים, אם גם לא בלי הגבלה, ויעיד על כך העַרְפִּיחַ שהוא צירוף של ערפל עם פיח.

בשולי הדברים אוסיף הערה: הלהיטות היתרה אחר הדוגמה האנגלית, שיש בה מילה אחת למושג במקום הצירוף שבעברית, מתעלמת לחלוטין ממונחים עבריים לאין ספור שהם בני מילה אחת ובאנגלית אין לתרגם מונחים אלו אלא בצירוף מילים. נסו לתרגם בוסר, אפילים ובַכִּירים בפֵּרות, פמוט וחלבון (של ביצה) ועוד מילים כהנה וכהנה, ותיווכחו בצדקת דבריי. אף לא שמעתי מעולם שהאנגלי יתקנא בעברי שהוא יכול לומר "אכתוב", והוא, המסכן, צריך לומר "אכתוב" בשלוש מילים.

7. התחיליות (פרפיקסים) ובעייתן

השפעת הלשונות הזרות היא שגרמה לתופעה נוספת: ריבוי התחיליות והסופיות – הפרפיקסים וסופיקסים – בלשוננו. כנגד in, dis וכו' אִי־, אֵין־, אַל־ וכן כנגד תחיליות אחרות: בֵּין־, עַל־, תַּת־, מַד־ וכיוצא בהן. בין שרגילים לכתוב את התחילית מצורפת למילה, בין שכותבים אותה בנפרד, זרים הצירופים מסוג זה ללשון העברית: ומפני שאין לנו מסורת בהרכבם, אין אנו יודעים לעתים איך היא צורת הריבוי והיכן להוסיף את ה"א הידיעה. הנֹאמר הבין־עירוני או בין־העירוני? האי־הבנה או אי־ההבנה, תתי־אלופים או תת־אלופים? יש אומרים: תחיליות אלו אינן בחזקת מילים עצמאיות, לפיכך ננהג בהן כחלק נספח למילים שלאחריהן. לפי זה נאמר: האין־סוף, האי־הבנה, התת־אלופים. אבל "סגן" היא מילה ממש, לפיכך נאמר סגן השר, סגן אלוף, סגני השרים וסגני האלופים, וכן נאמר רַבֵּי־אלופים משום שגם רב הלוא מילה לעצמה היא, ורַבֵּי־אלופים על דרך רַבֵּי המלך שבמקרא. הדברים לא הוכרעו באקדמיה, והמהומה הנוהגת בעניין זה מהומה של ממש היא.[2]

עד כאן על צורות מילים שבלשון הדורות נמצאו כמוֹתן במידה מצומצמת או לא נמצאו בה כלל, והיום הייתה להן פריחה שיש הרואים בה מעין גידול ממאיר, ואחרים רואים בה גידול שפיר שאין בו כדי להזיק, ויש הרואים בכל אלה ברכה להעשרת לשוננו.

8. מילים שגויות

כנגד אלה יש מילים העשויות שלא כהלכה, שלא הצליחו לעבור את המחסום של המחמירים. מפני קוצר הזמן אביא דוגמאות מעטות.

המיסוי והגיבוי – שתיהן משובשות מבחינת תצורתן. היו"ד שבסוף המילים האלה אינה אפשרית בשורשיהן. השורש של מס הוא מס"ס, כפי שמעיד הדגש במילה מסּים. הוא הדין בגב – אף הוא מן הכפולים, כאשר יעיד הדגש בגבּי ובגבּך. על המיסוי ויתרה האקדמיה, שלא נתברר מה צורך יש בו. יש מדיניות מס ויש הטלת מס, ומיסוי לעצמו אינו אומר דבר.[3] במקום הגיבוי הציעה האקדמיה תִּמּוּכִין על דרך סִמּוּכִין – מילה המשקפת נאמנה את כוונתה.[4]

ודוגמה נוספת. את הפיחות הכרנו מן הכלכלה בישראל, ואת יום לידתה זוכרים רבים, לפי שהיה ביום שישי אחד, בערב שבת. [ליצני הדור אמרו שהוא נולד בערב שבת בין השמשות עם שאר דברים המנויים בפרקי אבות: פי הבאר, פי האתון, פי הארץ, וכמובן פי־חות]. הפעולה ההפוכה לפיחות לא אצלנו הייתה, אבל הייתה בפעם הראשונה בתקופתנו במרק הגרמני. מישהו מאנשי הכספים זרק לחלל העולם את המילה תיסוף מלשון תוספת, הוסיף את התי"ו מן השם, ולא יצר את המילה במישרין מן השורש, שהוא יס"ף. האקדמיה הזדרזה להודיע ברבים שהצורה הנכונה היא יִסּוּף, וקשה לדעת עד היכן הועילה לה זריזותה. במציאות הכלכלית שלנו מדברים על פיחות. ליִסּוּף עדיין לא הגיעה השעה.

ועוד דוגמה, המפלצת תּוֹבָנָה. המילה תּוֹבָנָה במקום insight האנגלית מבקשת לציין ראייה מפוכחת של האדם כלפי עצמו וכלפי זולתו. הכוונה בתובנה הייתה לקשור את המילה למילים התבוננות ובינה, ולא השכיל ממציא המילה לעמוד על העובדה שתובנה תיתכן רק מן השורש יב"ן, וכידוע אין שורש כזה בלשוננו. תובנה אינה כתודעה, שתודעה קשורה ביד"ע וגזירה טובה היא, אבל תובנה כאמור אינה משורש הפותח ביו"ד. האקדמיה תרגמה את insight במילה בּוֹנְנוּת, וטוב שנתבונן ונראה את התבונה שבגזירה זו.[5]

ודוגמה נוספת: ההיזון החוזר. היזון כנגד feed של feedback היא צורה משובשת, שהרי צורת פיעול תיתכן רק באותיות השורש, והה"א של היזון אינה מן השורש, ונגררה פשוט מן הה"א של הזנה מבניין הפעיל. נראים הדברים שהמָשׁוֹב כובש לו מקום ראוי.

ואסיים בתקר. התקר כתרגום ל־puncture לא נתקבל באקדמיה משום שצורתו אין לה על מה שתסמוך. הלוא מדובר בניקור ומנַיִן התי"ו? עד עכשיו לא ויתרה האקדמיה על הנֶקֶר. ואגב, המילה תקר, שאנשים ראו אותה מעין המשמעות של תקרית, אפשר שהשפיעה על ה־puncture (שהישראלים משבשים והוגים אותה פנצ'ר) שתחזיק את משמעות התקלה. ופנצ'ר כזה מתפנצ'ר בלשון עגה בכל תחומי חיינו, אף על פי שה־puncture האנגלי יכול לנקר רק חור בגלגל.

זמני הגיע לקצו, ולא הגיעו דבריי לקצם.

הערות עדכון
[1]  לימים הותרה הצורה כדורגל.
[2]  ראו עוד הערת המזכירות המדעית כאן.
[3]  לימים אושרה המילה מיסוי. ראו כאן.
[4]  לימים אושרה המילה גיבוי, תחילה בתחום המחשב ולבסוף בכל ההקשרים.
[5]  המילה תובנה אושרה במשמעות insight, ואילו המילה בוננות נקבעה תמורת מדיטציה. ראו פרטים כאן ובהרחבה כאן.

למן אמצע המאה העשרים התקבלה בקרב אנשי הלשון המוסכמה שמשקל מִפְעָלָה (בחיריק במ"ם) משמש לחידוש מילים במשמעות מקום, כמו במילים מִדְרָשָׁה, מִכְלָאָה, מִכְלָלָה, מִסְעָדָה, ואילו משקל מַפְעֵלָה (בפתח במ"ם) משמש למילים המציינות מכשירים ומכונות, כמו במילים מַזְמֵרָה ומַחְרֵשָׁה (מן המקרא), מַגְרֵפָה (מלשון חז"ל), מַקְדֵּחָה ומַבְחֵנָה (מן העברית החדשה).

לפי מוסכמה זו יש לומר מִסְפָּרָה (ולא מַסְפֵּרָה), וכך גם מִשְׁתָּלָה, מִרְפָּאָה, מִתְפָּרָה, מִכְבָּסָה, מִסְפָּנָה. כשהאות הראשונה של השורש היא עיצור גרוני – יש פתח במקום חיריק במ"ם: מַחְצָבָה, מַעֲגָנָה, מַחְלָבָה (ולא מַחְצֵבָה, מַעֲגֵנָה, מַחְלֵבָה). כל המילים האלה מציינות מקומות ולכן המשקל הראוי להן הוא משקל מִפְעָלָה.

נציין שיש כמה מילים במשקל מִפְעָלָה המציינות כלי או דבר דומה לזה: מִזְוָדָה (מלשון חז"ל), מִמְחָטָה (חידוש של בן־יהודה), מִמְלָחָה (חידוש של ועד הלשון).

חשוב להדגיש שמילים לא מעטות בשני המשקלים האלה – בעיקר מילים שירשנו מלשון המקורות – אינן נכנסות למשבצות המשמעות של מקום וכלי. למשל במשקל מִפְעָלָה יש מילים כמו מִלְחָמָה, מִשְׁאָלָה, מֶמְשָׁלָה, מַחְשָׁבָה – המציינות שם מופשט או מעין שם פעולה. אליהן מצטרפות המילים המחודשות מִתְקָפָה ומִגְנָנָה, וכן מִפְרָעָה ומִקְדָּמָה. בדומה לכך אפשר למצוא מילים במשקל מַפְעֵלָה שאינן מציינות כלי אלא מושגים מופשטים, כגון מַהְפֵּכָה, מַכְשֵׁלָה, מַשְׂטֵמָה.

במילים נוספות במשקלים האלה קשה לקבוע מה המשמעות הגלומה במשקל, כמו המילים המקראיות מִשְׁפָּחָה ומִפְשָׂעָה במשקל מִפְעָלָה, ומַקְהֵלָה ומַדְקֵרָה במשקל מַפְעֵלָה.

מדבקה ומגלשה

מה הניקוד הנכון של המילה מדבקה? בעבר היו שהמליצו דווקא על מִדְבָּקָה, אך הצורה התקנית כיום היא מַדְבֵּקָה – שהרי מדבקה בוודאי אינה מקום.

ואיך קוראים למתקן השעשועים שגולשים בו? הצורה המומלצת היא מַגְלֵשָׁה, וכך מנקדים המילונים.

רבים מתלבטים בשאלה כיצד נקרא תנור לעישון בשר ודגים שנעשה נפוץ בחצרות ובמרפסות? התשובה היא מַעֲשֵׁנָה.

מעשנה וארובה

מַעֲשֵׁנָה שקולה במשקל מַפְעֵלָה המשמש כרגיל לכלים ולמכשירים כמו מַבְרֵגָה, מַצְלֵמָה ומַאֲפֵרָה.

בראשית דרכה נשאה המילה מַעֲשֵׁנָה משמעות אחרת ממה שמקובל כיום. אליעזר בן־יהודה חידשהּ במשמעות "מונחי המטבח, הכלים והתבשילים" (בפרק א – "כירה וכלי כירה") שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ג (1933).

מפני מה לא הסתפק בן־יהודה במילה 'ארובה'? המילה המקראית אֲרֻבָּה פירושה 'פתח', 'חלון'. בימי קדם הייתה הארובה פתח בתקרה ששימושיו מגוונים, בין היתר גם ליציאת עשן התנור, כמו  שמתואר בפסוק: "כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה" (הושע יג, ג). לימים השתכלל מנגנון יציאת העשן והומצא הצינור הייעודי לכך – בן־יהודה הציע לכנותו 'מעשנה', אלא ש'ארובה' כבר השתלטה ושימשה בפי כול. אומנם בינתיים נתייתרה המילה המחודשת מעשנה, אך היא פילסה את דרכה ללשון הדוברים עם התרחבות השימוש בתנור מיוחד לעיבוד מזון באמצעות עישון.

מעשנה ומעשנת

ומה פשר הבלבול בין מַעֲשֵׁנָה למַעֲשֶׁנֶת? צורת הסמיכות של מַעֲשֵׁנָה היא מַעֲשֵׁנַת־. פעמים הרבה מתפרסם שם המוצר בצורת הסמיכות (ללא ניקוד כמובן) כגון 'מעשנת בשר', 'מעשנת דגים', 'מעשנת פחם', 'מעשנת גז'. רבים הוגים צורה זו "מַעֲשֶׁנֶת־(בשר)" ואף גוזרים כך את צורת הנפרד "מַעֲשֶׁנֶת", בהיקש למילים במשקל מִפְעֶלֶת שבו צורת הנפרד וצורת הנסמך זהות ומסתיימות בת': מִבְרֶשֶׁת לצד מִבְרֶשֶׁת צבע, מַעֲטֶפֶת לצד מַעֲטֶפֶת כדור הארץ.

תופעה זו מוכרת בלשון ימינו גם במילים אחרות כמו מִנְהֶלֶת: אף שצורה זו היא צורת הנסמך של מִנְהָלָה כגון 'מִנהלת הליגה' ו'מִנהלת החברה', היא משמשת בפי רבים גם לבדה, למשל "חברי המִנהלת".

לצד ההגייה "מַעֲשֶׁנֶת" נפוצה לא פחות הגייה אחרת – "מְעַשֶּׁנֶת" – כצורת בינוני־נקבה בבניין פיעל כמו מְסַנֶּנֶת ומְתַוֶּכֶת. אף בצורה זו צורת הנפרד וצורת הנסמך זהות, למשל 'מְתַוֶּכֶת דירות', ומכאן לשגיאה הנפוצה.​

מַכְבֵּנָה היא סיכה בעלת שתי זרועות להידוק שַׂערות הראש.

השם מַכְבֵּנָה או מַכְבֶּנֶת בא בספרות העברית החדשה, ואין הוא אלא בבואה עברית של המילה הארמית מַכְבַּנְתָּא מן התלמוד הבבלי. מילה ארמית זו אומנם נדירה בתלמוד (פעמיים בלבד) אלא שהיא נקרית באחד הסיפורים המפורסמים בו: בסוף מסכת שבת (קנו ע"ב) מסופר על בתו של ר' עקיבא שביום חתונתה נעצה סיכה בסדק בקיר ומבלי מֵשים פגעה בנחש וכך ניצלו חייה. מכבנתא היא אפוא אותה סיכה, ולמען האמת הוראתה נלמדת רק מן ההקשר.

במקום אחר בתלמוד באה מכבנתא בהוראה אחרת, לציון בגד, מעין מטפחת לכיסוי הראש (שבת סב ע"א). מילה קרובה בעברית – כְּבֵנָה (בחלק מהנוסחים כְּוֵנָה) – נזכרת במשנה (בבא בתרא ט, ז) והוראתה 'רדיד', 'מעיל'. מן השורש כב"ן אנו מוצאים במשנה גם את שם התואר כְּבוּנוֹת (על כבשים): "רחלין יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות והעזין צרורות" (שבת ה, ב), ומן המקבילה בתוספתא – "רחלות יוצאות כבונות למילת" (ד, א) – למֵדים שמדובר ברחלים עטופות בבגד כדי לשמור על צמרן לבן ונקי (מֵילָת הוא כינוי לצמר רך ועדין).[1] הוראה זו עולה גם מלהגי הארמית.[2] יש מי שהציע שהשורש כב"ן קרוב אל כב"ל במובן 'התעטף', כמו בפסוק "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ" (דברי הימים א טז, כז),[3] אבל אין זו אלא השערה.

אפשר שמכבנתא היא מטפחת שמהודקת לִשְׂער הראש במחט או בסיכה.[4]

נראה שבתחילה שימשה המילה מכבנה או מכבנת[5] בספרות העברית החדשה לציון סיכה, לאו דווקא סיכת ראש (בהוראת 'רדיד' היא נשכחה לחלוטין).[6] כך למשל ברומן 'מבין הערפל' ליחיאל יוסף לבונטין (משנות העשרים של המאה העשרים):

שערותיה השחורות עשויות כעין מגדל גבֹה, ובין שערותיה נוצצת מכבנה אשר בה מתנוצצת אבן יקרה… מתחת לצוארה תחובה מכבנת־זהב גדולה מפותחה צצים ומשובצה יהלומים קטנים, המזהירים בברק־יפעתם לאור המנורה.

במילונים מראשית המאה העשרים עולה תמונה לא אחידה. במילון עברי–גרמני–רוסי משנת תרס"ג (1913) מאת אליעזר בן־יהודה יש כנגד 'מַכְבֶּנֶת' מילים בגרמנית (באותיות עבריות) וברוסית שהוראתן 'מין ברדס' (Kaputze בגרמנית, בדומה ל'קפוצ'ון').

מנגד במילון עברי–רוסי–גרמני משנת תרס"ז (1907) מאת יהודה גרזובסקי בהשתתפות יוסף קלוזנֶר 'מַכְבֶּנֶת' היא 'מחט של שער':

במהדורה מאוחרת יותר – 'המלון העברי' מאת יהודה גרזובסקי ודוד ילין משנת תרע"ט (1927) מוצאים תחת ערך זה: 'מחט של השֵׂער' וכן 'מין כיס עשוי מעשה רשת לאסף בו שערות הראש (לנשים)'.

עם הזמן נתקבע כי היא סיכת ראש דווקא. בביקורת על השימוש המופרז בצירופים שיש בהם המילה סיכה ("סִכּת ראש", "סִכּת בִּטחון", "סִכּה אנגלית" וכיו"ב) כתב איש הלשון יצחק אבינרי:

יש להקפיד על שִמוש נכון ולהחיות את הישן: לא "סכת בִּטחון" אלא פריפה, ולא "סִכּת ראש" אלא מכבּנת. (ט"ז בכסלו תש"ט; יד הלשון, עמ' 420)

————————————————————–

[1] בעברית של התלמוד הבבלי בא בהקשר זה הפועל כִּבֵּן במובן 'עטף', 'כיסה': "מאי כבוּנות? שמכבּנין אותן למילת" (שבת נד ע"א); "כצמר נקי בן יומו שמכבּנין אותו למילת" (שבועות ו ע"ב).

[2] בתרגום הארמי לספר איוב מיתרגמת המילה יַעְטֹף (כג, ט) – 'כד מכבֵּין', ובתרגום יונתן לספר ישעיהו מיתרגמת המילה רְדִידִים (ג, כג) – 'כבינת(י)א'. בארמית הסורית משמשות מילים מן השורש כב"ן בהוראת לבוש ועיטוף.

[3] הרי"ש במילה מְכֻרְבָּל אינה מן השורש.

[4] בכיוון זה מסבירים בעלי התוספות בפירושם לבבא בתרא קנו ע"ב, ד"ה כבינתי לבתי.

[5] הן במילונים העבריים של המחצית הראשונה של המאה העשרים הן בספרות ובעיתונות ניכרת התרוצצות בין הצורה בסיומת ־ת לצורה בסיומת ־ה. כיום מקובלת הצורה מַכְבֵּנָה. מעניין שצורה זו משמשת שם פרטי במקרא (דברי הימים א ב, מט).

[6] אולי בהשפעת רש"י, שפירש בכל מקום בתלמוד 'סיכה' (לרכיסת מפתחי החלוק ועוד).

הדברים המובאים כאן הם המשך לרשומה הראשית על שמות הפעולה. בסעיף 1 נציג מגוון רחב של משקלים המשמשים לשמות הפעולה. בסעיף 2 נציג מקרים שבהם כנגד פועל בבניין מסוים משמש שם פעולה במשקל של בניין אחר.

1. שמות פעולה במגוון משקלים

אומנם בימינו רווחים שמות הפעולה הסדירים של הבניינים קל, פיעל והפעיל – קְטִילָה, קִטּוּל והַקְטָלָה, ואולם לצידם יש שמות פעולה רבים השקולים במשקלים אחרים. רובם של אלו הם מורשת לשון המקרא, שבה טרם התגבש השימוש הסדיר במשקלי שמות הפעולה.
נביא כאן דוגמאות לשפע הזה.

1.1 מגוון משקלי שמות הפעולה בבניין קל

  • קְטָלָה: דָּאַג – דְּאָגָה; רָוָה – רְוָיָה, סָבַר – סְבָרָה.
  • קְטֵלָה: שָׁאַל – שְׁאֵלָה; שָׂרַף – שְׂרֵפָה; יָלַד – לֵדָה.
  • קְטֻלָּה: פָּעַל – פְּעֻלָּה; גָּאַל – גְּאֻלָּה.
  • קְטוֹל, קְטוּל: צָחַק – צְחוֹק; חָלַם – חֲלוֹם (בימינו גם חֲלִימָה); נָאַם – נְאוּם.
  • קְטוֹלָה, קְטוּלָה: עָבַד – עֲבוֹדָה; סָעַד – סְעוּדָה, קָבַר – קְבוּרָה
  • קְטֹלֶת: יָכֹל – יְכֹלֶת (במקרא משמש צורת מקור: "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם", במדבר יד, טו–טז); יָבַשׁ – יְבֹשֶׁת.
  • מִקִטָל ודומיו: שָׁפַט – מִשְׁפָּט (בימינו גם שְׁפִיטָה); אָסַר – מַאֲסָר; אָמַר – מַאֲמָר ('במאמר אלוהים', לצד אֲמִירָה); עָבַר – מַעֲבָר (וגם עֲבֵרָה במשמעות אחרת); עָנָה – מַעֲנֶה; נָתַן – מַתָּן (בסתר, לצד נְתִינָה); נָגַע – מַגָּע (לצד נְגִיעָה); נָח – מָנוֹחַ; יָלַד – מוֹלָד (כגון מולד הירח, לצד לֵדָה); סָפַד – מִסְפֵּד.
  • מִקְטָלָה ודומיו: חָשַׁב – מַחְשָׁבָה (לצד חֲשִׁיבָה); נָח – מְנוּחָה; זָמַם – מְזִמָּה.
  • המשקלים הסגוליים: נָדַר – נֶדֶר; כָּעַס – כַּעַס; לָעַג – לַעַג; בָּכָה – בְּכִי/בֶּכִי; שָׁבָה – שֶׁבִי/שְׁבִי; שָׂבַע – שֹׂבַע; רָגַז – רֹגֶז; מָרַד – מֶרֶד; מֵת – מָוֶת (לצד מִיתָה); חָטָא – חֵטְא; שָׁט – שַׁיִט.
  • קִטְלָה, קַטְלָה וקֻטְלָה (ובשמם האחר: צורות סגוליות בנקבה): אָהַב – אַהֲבָה; רָקַם – רִקְמָה; חָמַד – חֶמְדָּה; יָזַם – יָזְמָה.
  • קָטָל: נָקַם – נָקָם (לצד נְקָמָה); עָמַל – עָמָל; רָעַב – רָעָב; צָמֵא – צָמָא.
  • קְטָל: פָּסַק – פְּסָק (פסק דין, לצד פְּסִיקָה); גָּזַר – גְּזָר (גזר דין, לצד גְּזֵרָה).
  • קִטָּלוֹן וקִטְלוֹן: בָּטַח – בִּטָּחוֹן; חָסַךְ – חִסָּכוֹן; פָּתַר – פִּתְרוֹן; עָלַב – עֶלְבּוֹן.
  • משקלים זכריים שונים: בָּנָה – בִּנְיָן (כגון 'בניין הכוח של צה"ל', לצד בְּנִיָּה); אָסַף – אָסִיף, קָטַף – קָטִיף.
  • משקלים מיוחדים לגזרת ל"י: רָצָה – רָצוֹן (גם רְצִיָּה); חָרָה – חָרוֹן; פָּדָה – פְּדוּת (לצד פִּדְיוֹן); טָעָה – טָעוּת (לצד טְעִיָּה).
  • משקל תְּקוּלָה (לגזרת ע"ו): נָע – תְּנוּעָה; נָם – תְּנוּמָה. משקל זה משמש שם פעולה גם לפועלי ע"ו בבניין הפעיל, כגון הֵגִיב – תְּגוּבָה; הֵבִיס – תְּבוּסָה.
  • משקלי ת' (אחרים): גָּמַל – תַּגְמוּל; חָזָה – תַּחֲזִית.
  • בינוני: חַי – חַיִּים (צורת בינוני ברבים).

1.2 משקלים אופייניים למשמעויות

בבניין קל אפשר לזהות קבוצות של שמות פעולה לפי משקלים הנושאים משמעות משותפת:

  • משקל קְטָלָה לקולות: צְעָקָה, צְוָחָה, צְרָחָה, זְעָקָה, גְּעָרָה, יְבָבָה, יְלָלָה, נְעָרָה, שְׁאָגָה, אֲנָחָה, אֲנָקָה. (כמובן משקל זה משמש גם לשמות פעולה שאינם במשמעות זו כמו שְׁגָגָה, רְוָיָה, דְּאָגָה, שְׂרָרָה).
  • משקלים סגוליים לרגשות (כולל משקלי הנקבה המקבילים לסגוליים): כַּעַס, פַּחַד, צַעַר, רֹגֶז, בְּכִי/בֶּכִי; גם השמות החד־הברתיים בגזרת ע"ו: גִּיל, בּוּז; ובנקבה: אַהֲבָה, שִׂמְחָה, קִנְאָה, יִרְאָה, שִׂנְאָה.

1.3 משקלים לא סדירים בבניינים אחרים

גם לפעלים בבניינים אחרים אפשר למצוא שמות פעולה במשקלים לא צפויים – מקצתם משקלי בניין קל. לדוגמה:

  • משקלי ת: שִׁלֵּם – תַּשְׁלוּם; רִמָּה – תַּרְמִית; הִסְתַּפֵּר/סִפֵּר – תִּסְפֹּרֶת; הִתְפַּלֵּל – תְּפִלָּה; הִלֵּל – תְּהִלָּה; קִוָּה – תִּקְוָה; נִדְהַם – תַּדְהֵמָה.
  • משקלי מ: הִתְקַלֵּחַ/קִלֵּחַ – מִקְלַחַת; נָבוֹךְ – מְבוּכָה; הֶעֱנִיק – מַעֲנָק.

1.4 שמות פעולה במשקלים הלא סדירים לציון תוצר הפעולה

בשל עושר המשקלים שתואר לעיל יש ולאותו פועל משמשים כמה שמות פעולה. לעיתים אחד מן השמות מתייחד לציון תוצאת הפעולה. בדוגמאות שלהלן המשמעות העיקרית של המילה השנייה בכל זוג היא תוצאת הפעולה:

  • בְּנִיָּה / בִּנְיָן
  • עֲשִׂיָּה / מַעֲשֶׂה
  • הֲרִיסָה / הֶרֶס
  • תִּרְגּוּם / תַּרְגּוּם
  • הַבְדָּלָה / הֶבְדֵּל
  • הַרְשָׁאָה / רִשָּׁיוֹן.

יחס אחר יש בין יֶרִי – פעולה כללית, ובין יְרִיָּה – פעולה יחידה (וברבים סדרה של פעולות).

1.5 שמות פעולה שונים לציון משמעויות שונות של הפועל

הגיוון במשקלי שמות הפעולה מעמיד לרשותנו אפשרות של בידול משמעות כשהפועל משמש במשמעויות שונות (וראו דוגמאות נוספות בסעיף 2.7 להלן):

בניין קל

  • גָּזַר – גְּזֵרָה (עונש) / גְּזִירָה (חיתוך במספריים)
  • חָקַר – חֲקִירָה (במשטרה) / מֶחְקָר (אקדמי) / תַּחְקִיר (בתקשורת) / חִקּוּר (דין)
  • לָחַם – מִלְחָמָה (האירוע הכללי) / לְחִימָה (הפעולה עצמה)
  • נָהַג – נְהִיגָה (ברכב) / מִנְהָג
  • עָצַר – עֲצִירָה / מַעֲצָר
  • שָׁאַל – שְׁאֵלָה / שְׁאִילָה
  • טָעַן – טַעֲנָה / טְעִינָה

בניין פיעל

  • בִּקֵּר – בִּקּוּר / בַּקָּרָה / בִּקֹּרֶת (שלושת השמות מקבילים לשלוש משמעויות הפועל)
  • בִּקֵּשׁ – בַּקָּשָׁה / בִּקּוּשׁ
  • צִפָּה – צִפּוּי / צִפִּיָּה (משקל מיוחד)

בניין הפעיל

  • הִכִּיר – הַכָּרָה / הֶכֵּרוּת

2. שמות פעולה חריגים מבחינת הבניין

אל אי־הסדירות במשקלי שמות הפעולה מצטרפת אי־סדירות מסוג אחר: שמות פעולה במשקל של בניין אחד לפועל בבניין אחר. בחלק מן המקרים אפשר לשער שאי־ההלימה נובעת משינוי בבניין הפועל במהלך הדורות (כך למשל ייתכן שפועל בבניין קל השתנה לבניין פיעל אך שם הפעולה השתמר במשקל האופייני לבניין קל; תהליך זה מסתבר כאשר אין פועל משמש בבניין קל כנגד הפועל בבניין פיעל).

2.1 שמות פעולה של בניין קל לפעלים בבניין פיעל

בדוגמאות המובאות כאן יש שמות פעולה במשקלים השונים של בניין קל שהובאו לעיל :

  • משקל קְטִילָה: רִמָּה – רְמִיָּה; הִגֵּר – הֲגִירָה להרחבה
  • משקל קְטָלָה: בֵּרֵךְ – בְּרָכָה; קִלֵּל – קְלָלָה; יִלֵּל – יְלָלָה.
  • משקלי מ': שִׂחֵק – מִשְׂחָק (אבל יש גם שָׂחַק בבניין קל); רִמָּה – מִרְמָה (משקל המתאים לבניין קל, כגון לָחַם – מִלְחָמָה).
  • משקלים סגוליים: שִׁקֵּר – שֶׁקֶר; שִׁבֵּחַ – שֶׁבַח; קִנֵּא – קִנְאָה (השוו: שָׂמַח – שִׂמְחָה); וגם בבניין הפעיל: הִרְוִיחַ – רֶוַח.
  • משקלים שונים: בִּשֵּׂר – בְּשׂוֹרָה (השוו: עָבַד – עֲבוֹדָה); חִלֵּק – חֲלֻקָּה (השוו: גָּאַל – גְּאֻלָּה), נִצֵּחַ – נִצָּחוֹן (השוו: חָסַךְ – חִסָּכוֹן).

 2.2 שמות פעולה של בניין קל לפעלים בבניין התפעל

הִתְחָרֵט – חֲרָטָה; הִתְאַמֵּץ – מַאֲמָץ (יש גם אָמַץ בבניין קל); הִתְאַבֵּל – אֵבֶל (יש גם אָבַל).

2.3 שמות פעולה של בניין קל לפעלים בבניין נפעל

לפעלים אחדים בבניין נפעל שאינם מביעים פעולה סבילה ואין כנגדם פעלים בבניין קל – משמשים שמות פעולה השקולים במשקלי בניין קל: נֶאֱנָח – אֲנָחָה (מן המקרא); נִכְנַס – כְּנִיסָה; נֶהֱנָה – הֲנָאָה (מלשון חז"ל); נִפְרַד – פְּרֵדָה (הפועל מקראי ואילו שם הפעולה מן העברית החדשה).

יש לזכור שהיווצרותם של שמות פעולה במשקל המיוחד לנפעל הִקָּטְלוּת היא תופעה מאוחרת, ואין אפוא פלא ששמות הפעולה של פעלים אלו ואחרים נוצרו במשקלי שמות הפעולה הרגילים לבניין קל.

יש גם במפתיע מקרים הפוכים: לפועל שָׂרַד בבניין קל משמש שם הפעולה הִשָּׂרְדוּת (של בניין נפעל), וכן משמש שם הפעולה הִצָּרוּת (של עורקים) המתאים לבניין נפעל אף שאין פועל מתאים בבניין זה.

 2.4 שמות פעולה במשקל קִטּוּל לפעלים בבניין התפעל

כידוע יש קשר הדוק בין הבניינים פיעל והתפעל: לעיתים קרובות הפועל בבניין התפעל מציין גוון של הפועל בבניין פיעל (כגון פעולה הדדית – הִתְפַּיֵּס [עם] לעומת פִּיֵּס; פעולה חוזרת – הִצְטָרֵף [=צירף את עצמו]; שינוי מצב – הִתְרַכֵּךְ לעומת רִכֵּךְ). לא פלא אפוא ששמות פעולה במשקל קִטּוּל האופייני לבניין פיעל עשויים לשמש לפעלים בבניין התפעל. וכמובן יש להביא בחשבון ששמות פעולה במשקל הִתְקַטְּלוּת החלו להיווצר בשלב מאוחר יחסית (ואכן בחלק מן הדוגמאות להלן נוצר גם שם פעולה במשקל זה). בחלק מן הדוגמאות שלהלן אין פועל בבניין פיעל:
הִתְוַכֵּחַ – וִכּוּחַ, הִשְׁתַּמֵּשׁ – שִׁמּוּשׁ, הִשְׁתַּעֵל – שִׁעוּל, הִתְאַפֵּק – אִפּוּק, הִתְעַטֵּשׁ – עִטּוּשׁ, הִתְרַשֵּׁל – רִשּׁוּל.

2.5 שמות פעולה במשקל קִטּוּל לפעלים בבניין קל

  • רָקַד – רִקּוּד (משקל קִטּוּל של בניין פיעל). שם הפעולה נוצר בלשון חז"ל שבה משמש כמעט אך ורק הפועל בבניין פיעל רִקֵּד (לרוב הוא מכוון לניעור הנפה בעת ניפוי הקמח). בעברית החדשה השתגר השימוש בבניין קל (מורשת המקרא שבו יש 3 מופעים בבניין קל ו־5 בבניין פיעל).
  • דָּן – דִּיּוּן (במקום דִּין; השם דִּין ביסודו הוא שם פעולה: "כִּי יַעֲשֶׂה ה' דִּין עָנִי מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים", תהלים קמ, יג).
  • דָּר – דִּיּוּר (במקום דִּירָה; השם דִּירָה ביסודו הוא שם פעולה: "שם תהי דירתו ושם תהא מיתתו ושם תהא קבורתו" משנה מכות ב, ז).
  • חָתַךְ – חִתּוּךְ (השם חֲתִיכָה משמש לציון דבר שנחתך; הפועל חִתֵּךְ קיים)
  • מָאַס – מֵאוּס (לצד מְאִיסָה; גם את הפועל מֵאֵס אפשר למצוא פה ופה).
  • עָסַק – עִסּוּק (יש היקרויות יחידות של הפועל עִסֵּק בלשון חז"ל)
  • סָעַד – סִעוּד (לצד סַעַד, בלשון המשנה יש סִעֵד, והאקדמיה קבעה מְסַעֵד למי שמטפל באדם "סיעודי")
  • כָּסַף (נִכְסַף) – כִּסּוּפִים
  • דָּגַם – דִּגּוּם (במקום דְּגִימָה; השם דגימה משמש לציון תוצאת הפעולה)
  • יָזַם – יִזּוּם (לצד יָזְמָה)
  • קָדַח – קִדּוּחַ (לצד קְדִיחָה)
  • אָטַם – אִטּוּם (לצד אֲטִימָה)
  • קָטַן – קִטּוּן (שם הפעולה קְטִינָה אינו משמש)
  • קָטַע – קִטּוּעַ (לצד קְטִיעָה)
  • שָׁפַט – שִׁפּוּט (לצד מִשְׁפָּט ושְׁפִיטָה)
  • רָשַׁם (נִרְשַׁם) – רִשּׁוּם וגם הַרְשָׁמָה (הצורה רְשִׁימָה משמשת לציון התוצר; ותינתן הדעת שלפועל הִרְשִׁים משמש השם המופשט רֹשֶׁם.

2.6 שמות פעולה במשקל הַקְטָלָה לפעלים בבניין פיעל

במקרים שלהלן לצד שם הפעולה הצפוי לבניין פיעל, משמש שם פעולה במשקל הַקְטָלָה של בניין הפעיל לצד צורה במשקל קִטּוּל:

  • שִׁעֵר – הַשְׁעָרָה (לצד שִׁעוּר – מילה זו משמשת שימוש רחב אך אינה נתפסת כשם פעולה).
  • נִמֵּק – הַנְמָקָה (=ארגומנטציה, לצד נִמּוּק 'ארגומנט' המציין את תוצאת הפעולה).
  • כִּוֵּן – הַכְוָנָה (לצד כִּוּוּן). להרחבה

2.7 שימוש בשמות פעולה המתאימים לבניינים אחרים – לבידול משמעות

ראינו לעיל (1.5) שימוש במשקלים שונים של שמות הפעולה לצורך בידול משמעות כאשר הפועל משמש במשמעויות שונות. במקרים שלהלן נוצר למטרה זו שם פעולה במשקל של בניין אחר (ברובם משקל קִטּוּל לפועל בבניין קל):

  • חָזָה – חָזוֹן / חִזּוּי (מן הסתם כדי להימנע מ'חזייה')
  • שָׁקַל – שְׁקִילָה / שִׁקּוּל (דעת)
  • טָעַן – טְעִינָה / טִעוּן
  • כָּבַשׁ – כְּבִישָׁה / כִּבּוּשׁ
  • לִוָּה – לִוּוּי / לְוָיָה (של מת; להרחבה)

2.8 שמות במשקל קִטּוּל שאין כנגדם פועל

לסיום נציין ששם הפעולה קִטּוּל – הפורה במשקלי שמות הפעולה בימינו – מוליד שמות פעולה חדשים גם כשאין כנגדם פועל (לעיתים אפשר למצוא בספרות את הפועל אך הוא אינו משמש בלשון הרגילה; למקצת השמות נוצר או ייווצר בשלב מאוחר יותר פועל). הינה מבחר דוגמאות: ביון, דיוור (נראה שהחל שימוש גם בפועל), היגוי, עיתוי, רישוי, שיטור, שימוע. ויש גם מילים שחודשו במשקל קִטּוּל לציון שם מכליל: ביגוד (כלל הבגדים, והשוו 'הלבשה' ו'הנעלה'), מִכשור (כלל המכשירים).

כתבה רונית גדיש