האקדמיה ללשון העברית

המילה איזה מורכבת ממילת השאלה אֵי וממילת הרמז זֶה. בספרי המקרא המאוחרים אפשר למצוא את הצירוף הזה במשמעות המוכרת כיום – 'מי הוא', 'מה הוא' – אבל לא במילה אחת אלא בשתי מילים: "אֵי זֶה יִכְשָׁר – הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו), "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ… מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה).[1]

גם בכתבי  היד של המשנה עדיין מצוי הכתיב בשתי מילים, כגון "אי־זה הוא חכם, הלמד מכל אדם" (אבות ד, א), "אי־זו היא מידה גסה" (דמאי ב, ה). בהמשך השתרש הכתיב במילה אחת.

בלשון חז"ל משמשות שלוש צורות: אֵיזֶה לזכר, אֵיזוֹ לנקבה (ולפעמים גם איזֹה), אֵילוּ לרבים (גם בכתיב אֵלוּ – כנראה ללא הבחנה של ממש מכינוי הרמז לרבים אֵלּוּ).

המילים הללו משמשות למן לשון חז"ל ועד היום לא רק בתפקיד של מילות שאלה, אלא גם במשמעות סתמית – 'כלשהו', 'דבר־מה' (וכהגדרת מנחם צבי קדרי 'תוחם סתמי'). לדוגמה: "יביא איזה שירצה" (משנה מנחות יג, א), "המתקן כלי באיזה דבר שתוקן" (רמב"ם, משנה תורה).

בעברית החדשה 'איזה' וחברותיה משמשות גם להבעת התפעלות והשתוממות – "איזה יום שמח לי היום" ולהבדיל "איזה אסון נורא". בכך הן מצטרפות למילות שאלה אחרות באותו התפקיד: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, יז), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה), "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט), "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם" (איכה א, א), "כמה גדולים דברי חכמים" (תוספתא שבת).

כבר בלשון חז"ל ובעיקר בלשון ימי הביניים אפשר למצוא שימוש במילים האלה ללא הקפדה על התאמה במין ובמספר. למשל: "דברי הרב ודברי התלמיד – איזה מהן נשמעין" (בבלי סנהדרין כט ע"א); "איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה" (שולחן ערוך). חוסר ההקפדה הזה נמשך גם בימינו, וכך אפשר לשמוע "כמו איזה שני משוגעים" או "באיזה שנה עברית אנחנו".

בלשון מוקפדת נבחין בין שלוש הצורות לפי מין ומספר: איזה לזכר, איזו לנקבה, ואילו (ביו"ד) לרבים ולרבות – בכל השימושים. המהדרים יקפידו להטעים את המילים איזה, איזו במלרע (אשר להטעמת 'אילו' ראו מאמרו של מרדכי מישור באקדם 37, עמ' 7).

אלו ואֵילו

יש המתבלבלים בין 'אלו' ל'אֵילו'. תנו דעתכם להבדל: המילה אֵלּוּ (כמו אֵלֶּה) היא כינוי רמז, ואֵילוּ היא מילת השאלה:[2]

• אלו הבגדים שארזתי. (ביחיד: זה הבגד שארזתי)
• אילו בגדים ארזת? (ביחיד: איזה בגד ארזת?)

שימו לב! מילת השאלה אֵילוּ עשויה לבוא במשפט שאינו מציין שאלה, וכינוי הרמז אֵלּוּ (או אֵלֶּה) עשוי לבוא במשפט שאלה:

• אילו עצים נטעת! (ביחיד: איזה עץ נטעת!)
• אלו העצים שנטעת? (ביחיד: זה העץ שנטעת?)

__________________________

[1] במקומות אחרים נראה שמדובר בשאלה על מקום, כלומר 'אי זה' פירושו 'איפה' (שהרי זה מובנה הבסיסי של המילית אֵי): "וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה" (שמואל א ט, יח); "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו סו, א); "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כח, יב).

[2] אֵילוּ נוצרה ממילת השאלה אֵי ומכינוי הרמז אֵלּוּ.

בעברית שבפינו אנחנו רגילים להביע כלליות וסתמיות על ידי תוספת 'שהוא', למשל 'בכל מצב שהוא', 'איזה עניין שהוא'. הרכיב 'שהוא' משמש הרבה בצירופים שבראשם מילת שאלה – מהם שנכתבים במילה אחת: מישהו, איזשהו, מתי שהוא, איך שהוא, איפה שהוא, לאן שהוא. מילת שאלה מטבעה מכוונת למסומן שאינו ידוע, ולכן היא מתאימה לעמוד ביסוד כינוי סתמי, לא מסוים, לא ידוע. כך גם כינוי הגוף 'הוא'.

תחילתו של מבנה זה בלשון חז"ל בצירוף משהו (גם בכתיבים מה שהוא, משהוא). אלא שמשמעו בספרות חז"ל שונה מן המוכר היום. 'משהו' פירושו 'מעט', 'קצת'. למשל: "שלוש שעות חסר משהוא" (בבלי פסחים יב ע"ב), "ומגביהו מן הקרקע משהו" (והגמרא שואלת "מאי 'משהו'?" ומשיבים "טפח", בבלי עירובין פ ע"א).[1] קרוב אל 'משהו' הצירוף כל שהוא (בכמה מקרים גם בתיבה אחת כלשהו) – המציין כמות קטנה לא מסוימת. למשל: "קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובבכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמו נכסים שאין להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה" (משנה פאה ג, ו).[2]

נראה שרק בספרות העברית החדשה קיבל הכינוי 'משהו' ועימו גם 'כלשהו' משמעות רחבה יותר – כל דבר שהוא, ולאו דווקא 'מעט' או 'מידה קטנה'. סביר ששינוי זה הושפע מכינויים דומים המשמשים בלשונות אירופה, ובהן רוסית וגרמנית. בלשונות אלו יש רכיב המציין סתמיות והוא מצטרף למילות השאלה: ברוסית нибудь, כגון что-нибудь (משהו), кто-нибудь (מישהו), когда-нибудь (מתי שהוא);[3] בגרמנית הרכיב irgend, כגון irgendwas (משהו), irgendwie (איך שהוא), irgendwann (מתי שהוא).[4]

כך נוצרו בספרות העברית החדשה צירופים סתמיים נוספים המבוססים על מילות שאלה: 'מישהו', 'איך שהוא' וגם 'איכשהו', 'איזה שהוא' וגם 'איזשהו', 'איפה שהוא' וגם 'איפשהו', 'מתי שהוא' וגם 'מתישהו'. כינויים סתמיים אלו נושאים את המשמעות של מילת השאלה הכלולה בהם.

המילים 'משהו' ו'מישהו' ממלאות תפקיד מרכזי בלשון הדיבור ובלשון הכתובה היום־יומית, וקשה לחשוב איך אפשר להסתדר בלעדיהן. ואולם בלשון רשמית נראה שיעדיפו מבנים אחרים. כך למשל קשה למצוא בלשון החוק שימוש במילים אלו, אף על פי שהסתמיות ביחס לבני אדם אופיינית ללשון זו, וכך במקום 'מישהו' יימצאו חלופות כגון "מי שהוסמך לכך", "אדם", "אחֵר".

אשר לצירופים הסתמיים המבוססים על מילות השאלה 'איך', 'מתי', 'איפה' ו'לאן' – נראה שבהקשרים רבים יציעו עורכי לשון תמורתם מבנים חלופיים. למשל במקום  'מתי שהוא' – 'בזמן כלשהו', 'בזמן מן הזמנים'; ובמקום 'איך שהוא' – 'בדרך כלשהי'.

ומה בנוגע לכתיב? התהליך של הפיכת הצירופים הסתמיים הללו למילה אחת נמצא בעיצומו: איזושהי, איזשהו כבר רווחים למדי, וכך גם 'איכשהו' (ובכתיבה זו מושמטת האל"ף של כינוי הגוף). ואולם בצירופים האחרים נראה שעדיין נוח לנו יותר לכתוב בשתי תיבות: 'מתי שהוא', 'איפה שהוא', 'לאן שהוא' – ובכך להימנע משאלות כמו הכפלת היו"ד ב"מתיישהו", השמטת הה"א ב"איפשהו" וכתיבת נו"ן לא סופית ב"לאנשהו".

להלן כמה הערות על תולדותיהם של הצירופים הסתמיים שנזכרו לעיל.

מישהו

בספרות חז"ל נפוץ מאוד הרצף 'מי שהוא' – אבל משמעו הוא כמשמע סך רכיביו ואינו כינוי סתמי העומד לעצמו. למשל: "החכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו" (אבות ה, ז).[5] בתלמוד הבבלי יש שימוש (נדיר) בצירוף הארמי מאן דהוא (מילולית 'מי שהוא') במשמעות סתמית כ'מישהו' שבימינו, ומשם הוא התגלגל לשימוש בכתבים עבריים בימי הביניים (בעיקר למן המאה ה־15) ועד ימינו. לצד הצירוף הארמי עולה בספרות החדשה הצירוף מי שהוא ככינוי העומד לעצמו, תחילה בשתי תיבות ובהמשך בתיבה אחת מישהו:

• אין לך דבר נבער ועון פלילי מזה, שיכנס מי שהוא, אפילו מר־בר־רב־אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה. (ביאליק, חבלי לשון, 1908)
• מתיירא הוא מפני מראית עין, שאם ירגיש בו, חס ושלום, מי שהוא ויתבונן למה שבלבו נוח לו שיקבר חיים. (מנדלי מו"ס, חיי שלמה, 1910)
• היא מתהפכת מצד אל צד ומטתה משמיעה כל שריקה והיא מתחלחלת, אם לא עומד מישהו על גבה ושומע להרהורי לבה וחודר לפני ולפנים לעמקי מצפוניה? (ישעיה פוכס, בת ישראל כשרה, הלבנון, 1 באוגוסט 1913)
• בכל דבור מדבוריו ראתה טפשות וקטנות־המה, וכשספר מישהו בשבחו היתה עונה בלגלוג חריף. (אשר ברש, כֹּחָהּ שֶׁל הֶלְיָה, הפועל הצעיר, 15 באוקטובר 1913)
• בצהרים נסה מי־שהוא מאתנו ללעוס פרוסת לחם יבש, אך היא נתקעה בגרון. (ברנר, עוולה, 1920)

איזה שהוא, איזשהו

בשנת תש"ך כתב יצחק אבינרי נגד הצירוף 'איזה שהוא'. בעיקר הפריע לו שמקדימים אותו לשם העצם כגון 'איזה שהוא עניין', 'איזו שהיא אפשרות'. לדבריו לצירוף 'איזה שהוא' מעמד של שם תואר, ומקומו אפוא אחרי השם. ואכן בספרות החדשה האצורה ב"מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי הצירוף בא אחרי השם, וכך גם נהגו בראשית המאה העשרים בעיתונות העברית.

• לנגד עיני היתה מטרה אחת: להמציא לפליטת סופרינו בית־כנסת לפי־שעה, מקום שישמיעו שם קול, איזה שהוא, ובלבד שיפיגו במקצת את פחד השתיקה. (ביאליק, הקדמה ל"כנסת", 1917)
• – אין לנו כל תקוה זולתך, – אמר, – ולוּ בגדת בנו, לוּ שכחתנו בגלל חיי מנוחה, או בגלל אהבת נשים, או בגלל מטרה אחרת איזו שהיא, – אזי אבֹד אבדנו! (ז'בוטינסקי, אספרתקוס, 1913)
• השכרון יפוג, הפכחות תשתרר, ויש אשר רסן השלטון יעבור לאותם הכחות, העוֹינים לא רק כל חלום־עתיד אידיאלי, אלא כל התקדמות איזו שהיא. (ברנר, אוטופיות ואוטופיסטים, 1919)
• בבואי לכתוב ע"ד בני הישיבות, תנועתם ומצבם הרוחני ממבט ויחס איזה שהוא […] (החרות ירושלים 30 בינואר 1911)
• ואם נאמר לשים לב לכל איום איזה שהוא […] (הצפירה, 18 ביולי 1912)

לצד שימושים אלו אפשר למצוא בעיתונות העברית את הקדמת הצירוף לשם העצם:

• לא לבד ווארבורג ואוסישקין לא יאותו לקחת איזה שהוא חלק בהנהגה […] (הזמן, 21 בדצמבר 1909)
• אין בצעד זה מכל פנים משום פחיתות כבוד או איזה שהוא ותור על ההגדרה העצמית של העם העברי, או על האידיאל הלאומי. (הארץ, 15 באוגוסט 1923)
• איזה שהוא יסוד בנפש הלא צריך להיות! (הפועל הצעיר, 4 באוקטובר 1923)

אבינרי אף ממליץ על ניסוחים חלופיים: במקום לומר 'איזו שהיא תנועה פוליטית' מוטב לומר 'איזו תנועה פוליטית' או 'איזו תנועה פוליטית שהיא' (והוא מזכיר גם חלופות אחרות). ואולם כבר נשתרש שימוש זה, והוא רווח בלשון הדיבור וגם בלשון הכתובה.

איך שהוא, איכשהו

הצירוף 'איך שהוא' הוא מן הראשונים שהתמסדו בעברית החדשה, ולא פלא שעם הזמן נוצר הכתיב בתיבה אחת איכשהו (בעיתונות העברית הוא מתועד למן אמצע שנות הארבעים של המאה העשרים):

• איך שהוא, הענין נתקלקל, בעונותי, והכותל לא נחלב עד היום. (ביאליק, ספיח, 1908)
• איך שהוא – מיד כשקבלה הגימנסיה תעודה כזו, נשתנה המצב בעיקרו ונעשה הענין קשה ביותר. (אחד העם, הגימנסיה העברית ביפו, 1911)
• אם לא יבואו היום חדשים, יסתדרו אלו של אתמול איך שהוא. (ברנר, המוצא, 1919)
• ואם בכל זאת יצליחו אנשי השומר הצעיר להכניס משהו מתוכניתם לתוך מתנת החסד של "ההסתייגות" המותרת להם – עליהם לנסח את המשהו הזה בצורה "מוסכמת" ובדרך "חיובית", כדי שהמשהו ישמור איכשהו על הסתייגות כלשהי. (על המשמר, 23 באפריל 1946)

מתי שהוא, איפה שהוא

הצירופים עולים בעיתונות העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים. למשל:

• ביום הולכים העלובים האלה להתחמם בבתיהם של אנשים טובים, ובלילה הם ישנים על הרצפה איפה שהוא. (הצפירה, 15 בדצמבר 1914)
• השוחחת אתו מתי שהוא? (הארץ, 24 בדצמבר 1929)
• נשמעו יריות תכופות, מהירות. איפה שהוא מכונת יריה "תפרה" את לבוש המות, לנפשות אדם החיות עלי אדמות (דאר היום, 13 באוקטובר 1929)
• כאלו מה שכותב ה"ניר איסט" ניתן למשה מסיני, וכאלו באמת "הכחיש" מתי שהוא הפּרופ. ברודצקי מה שנאמר […] (העולם, 3 במרץ 1932)
• המקום שמש מתי שהוא בית קברות. (הבקר, 2 בינואר 1938)

* * *

נסיים בבית אחד משירו של נתן אלתרמן  "בכל זאת יש בה משהו" משנת 1946, המדגים בשנינות ובהומור – עד מיצוי – את השימוש ברכיב 'שהוא' לציון מידה קטנה שהיא:

בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ,
לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא,
אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ.
אַפָּהּ הוּא קְצָת גָּדוֹל שֶׁהוּא,
וְהִלּוּכָהּ קְצָת זוֹל שֶׁהוּא,
אַךְ אֵיזֶה גֶּבֶר כָּלְשֶׁהוּ
יָכוֹל אֶת זֶה לִסְבֹּל שֶׁהוּא.
וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא
בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא
יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ
גַּם בָּהּ דְּבַר-מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא,
וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ…
וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

כתבה רונית גדיש

_________________________

[1] וגם במעמד שמני ברבים: "היתה זקופה צריך שיהא גובהה עשרה ורחבה ששה טפחים ושני משהויין" – (בבלי עירובין פז ע"א).

[2] על 'משהו' ו'כלשהוא' ראו יוחנן ברויאר, "על הלשון העברית של האמוראים בתלמוד הבבלי", מחקרים בלשון ב–ג (תשמ"ז), עמ' 139–140; ובספרו העברית בתלמוד הבבלי לפי כתבי היד של מסכת פסחים, ירושלים תשס"ב, עמ' 74–75, 269–270.

[3] המילה הרוסית нибудь מורכבת מתחילית השלילה ומפועל במשמעות 'היה' במודוס המשאלה – מעין הביטויים 'מה שלא יהיה', 'איפה שלא יהיה' בלשון הדיבור בעברית.

[4] בלשונות האלה יש גם רכיבי סתמיות אחרים מלבד אלה שנזכרו כאן.

[5] במשפט זה הכינוי 'מי' לבדו הוא שמביע את הסתמיות, ואילו הפסוקית "שהוא גדול ממנו" מצמצמת את הסתמיות, כלומר מגדירה לאיזו קבוצת אנשים הדברים נוגעים.

• לאן הלכת? להיכן נסעת? לאיפה נעלמת?
• מניין באת? מהיכן הגעת? מאיפה צצת?

נשאלנו מה המעמד התקני של שלוש החלופות הללו בניסוח שאלה על מְקום יעד (ל) או מְקום מוצא (מן).

האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בסוגיה זו וממילא לא פסקה בה בהיותה עניין סגנוני. נציג כאן מה מקובל בקרב מתקני לשון ומה עולה מן המקורות.

איפה והיכן

המילה איפה מופיעה במקרא עשר פעמים, ושואלת על מקום ולא על כיוונים. למשל: "וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית לז, טז). היא אינה באה בצירופים 'לאיפה' ו'מאיפה', ולכן בלשון מוקפדת נוהגים להימנע משימושים אלו.

מילת השאלה המקבילה למילה 'איפה' בלשון חז"ל היא היכן. מילה זו משמשת בספרות חז"ל גם בצירופים להיכן (מקום יעד) ומהיכן (מקום מוצא), למשל: "ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו" (משנה מגילה ב, ג), "להיכן גולין? לערי מקלט" (משנה מכות ב, ד). לכן מתקני הלשון אינם פוסלים צירופים אלו.

נעיר כי מילות השאלה איפה והיכן (ובכתבי יד גם איכן) מקבילות לחלוטין במבנה שלהן: הרכבה של מילת השאלה הכללית 'אֵי' (ובגרסה של לשון חז"ל: הֵי) ותואר הפועל לציון מקום 'פה' או 'כאן'. נראה אפוא שאך יד המקרה היא שהצירופים 'מאיפה' ו'לאיפה' לא שימשו. אבל כאמור המקפידים יעדיפו לנקוט רק מה שמתועד בספרות העברית הקלסית – המקרא וספרות חז"ל.

לאן, מאין, מניין

מילות השאלה המומלצות בימינו למקום יעד ולמקום מוצא מבוססות על מילת השאלה למקום אָן (ראו פירוט בהמשך): למקום יעד לאן ולמקום מוצא מאין או מניין – כאמור במימרה הידועה בפרקי אבות: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון…" (ג, א).

הרחבה: מילות השאלה למקום במקרא ובלשון חז"ל

מילות השאלה למקום מבוססות על שתי מילות יסוד: אֵי ואָן. מהן נגזרות מילות השאלה אַיֵּה, אֵיפֹה, הֵיכָן, אָנָה, לְאָן, מֵאַיִן, מִנַּיִן.

אֵי היא מילת שאלה כללית העומדת גם ביסוד מילות שאלה רבות: איפה, אימתי, איך, כיצד,[1] איזה. בלשון המקרא אֵי לעצמה או בצירוף אי זה משמשת לשאלה על מקום, ובצירוף אי מזה לשאלה על מקום מוצא. למשל:

• "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט)
• "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כח, יב)
• "וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי" (שמואל ב א, ג)

מילת שאלה מקראית נוספת היא אַיֵּה – הרחבה של אֵי.[2] היא משמשת רק עם כינוי חבור או לפני שם עצם, ולא לפני פועל:

• "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט)
• "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ז)

מילת השאלה אָן כשהיא לעצמה נדירה מאוד, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ: אָן הֲלַכְתֶּם" (שמואל א י, יד). מקובל שהיא נוצרה מכיווץ של הצורה אַיִן.[3] מן אָן נגזרו מילות השאלה לכיוונים:

למקום מוצא: מֵאַיִן במקרא, ומניין[4] בלשון חז"ל. למשל:

• "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכא, א)
• "זו מנחת העומר – מנין היא באה? מן השעורים" (ספרא יד, א)

­למקום יעד: אָנָה (בתוספת ה' המגמה) במקרא, ולְאָן (וגם לְאַיִן) בלשון חז"ל. למשל:

• "אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי" (בראשית טז, ח)
• "כשהגיע לאותו משמר אמרו לו: לאן אתה הולך" (תוספתא תעניות ג, ז)

הערות

1. הגייתה התקנית של המילה אֵיפֹה היא במלרע, בדיוק כמקבילתה הֵיכָן. ההגייה הרווחת במלעיל מוכרת גם במילת השאלה אֵיזֶה.
2. איפה תפסה את מקומה כמילה הרגילה בלשון המדוברת היום־יומית, ואילו היכן היא המילה הרגילה בלשון הכתובה. בדיקה במאגרים של מפעל המילון ההיסטורי ובאתר עיתונות יהודית היסטורית מלמדת שהמילה 'היכן' נפוצה הרבה יותר מ'איפה' בכתיבה העברית שלמן ספרות חז"ל ועד ימינו.
3. שאר מילות השאלה המקראיות משמשות רק או בעיקר בלשון הספרותית (כגון "איה פלוטו", "אנה אני בא", וביתר תדירות "מאין").

* * *

אם נחזור לשאלה מה מילות השאלה למקום יעד ולמקום מוצא, הינה הרשימה – מן המליצית והספרותית ביותר דרך הלשון התקנית ועד ללשון הדיבור הנחשבת לא תקנית:

_________________________

[1] מקובל להסביר שהמילה כֵּיצַד בנויה מן הרכיבים כְּ+אֵי+צַד.

[2] המילה אֵי מקורה במילה אַי (בכיווץ הדו־תנועה ay לצירי מלא).

[3] ייתכן שגם אַיִן ואָן קשורות למילת השאלה הכללית אֵי.

[4] המילה מניין מוסברת כצירוף של מִן + אַיִן. בצורה זו מבוטאת הנו"ן של מילת היחס והאל"ף נבלעת. כיום אנחנו רגילים לניקודה בחיריק ובדגש מִנַּיִן, אבל בכתבי היד ספרות חז"ל וגם בחיבורים מאוחרים יותר הניקוד הוא מְנַיִן בשווא, וגם מסורות העדות מעידות על הגייה בשווא. רק בשלב מאוחר למדי "תוקן" ניקוד המילה לחיריק ודגש על פי ההיגיון הדקדוקי (שימור החיריק). (ראו: שמעון שרביט, לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה, עמ' 220–221.)
בכתיב המלא נכתבת המילה בשתי יו"דים: מניין.

דוברי העברית תוהים לפעמים מה נאה יותר לומר – 'הזכרתי לך כמה פעמים' או 'הזכרתי לך מספר פעמים' וכיוצא בזה. יש הנמנעים מניסוח כגון 'כמה פעמים' בטענה כי כַּמָּה היא מילת שאלה, ולכן אין להשתמש בה במשפט חיווי. ואולם עיון במקורותינו מעלה שאין שום פסול בשימוש זה.

הינה תשובתה של אשת הלשון שושנה בהט על טענה זו.[1]

המילה 'כמה' עיקרה מילת שאלה, ואולם כהרבה מילות שאלה, עברה אף היא לשמש ברבות השנים כמילה במשפטי חיווי, ובעיקר לציין כמות מרובה. כתוב בזכריה: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז, ג). וכך אתה מוצא בתלמוד: "שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה" או: "משה רבנו גזר כמה גזרות ותיקן כמה תקנות". ואף באות 'ש' אחריה, כגון "כמה שתרצה" בדברי רש"י. מדוגמאות אלו אנו לומדים שהמילה 'כמה' משמשת לא רק בשאלה אלא אף במשפטי חיווי, והמסקנה המתחייבת היא ש'כמה וכמה פעמים' ביטוי נאה הוא, והוא בא להורות על הישנות הפעולה פעמים הרבה. הלוא פסוק מפורש הוא במלכים: "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ" וכו' (מלכים א כב, טז).

נמצא שהצירוף 'כמה פעמים' אין בו שום פסול, אם אדם מבקש לציין בו פעמים אחדות בלי לנקוב בשם המספר – ובעיקר יפה הוא לציון מספר רב. כנגדו 'מספר פעמים' או 'פעמים מספר' יפה הוא בעיקר, כשמדובר על מספר מועט.

מכל הדברים יוצא אפוא שאין להשוות את המילה 'כמה' למילות השאלה 'למה', 'איפה', 'מדוע', שאינן יפות אלא לשאלה בלבד. המילה 'כמה' יפה למשפט שאלה ולמשפט חיווי כאחד, ובעניין זה דין אחד לה ולמילה 'מה', שאף היא יפה למשפטי חיווי, כגון "מה שהיה הוא שיהיה".

עד כאן תשובתה.

נוסיף שהשימוש במילה כַּמָּה להעצמה ולהגדלה מוכר גם בלשון ימינו בקריאות כגון "כמה נחמד!", "כמה טוב שבאת הביתה!". ואף על פי כן בהקשרים דוגמת 'כמה פעמים' המילה כַּמָּה נתפסת בתודעתנו בעיקר כמציינת חוסר דיוק מספרי (ולא ריבוי), ומכאן קָצרה הדרך לשימוש בה גם למספר לא מדויק מועט. יתרה מזו: נראה שכיום השימוש בה למספר מועט הוא שימושה העיקרי, ואילו ברצות הדוברים לציין שהכוונה למספר לא מדויק גדול הם מכפילים אותה – 'כמה וכמה פעמים' – או נוקטים ניסוח מעצים אחר כגון 'פעמים רבות'.

ומה דינו של הצירוף מספר פעמים?
שושנה בהט אינה מסתייגת ממנו, ולצידו היא מציעה גם את היפוך הסדר: פעמים מספר. לעומתה יש ממתקני הלשון שביקשו להקפיד דווקא על הסדר השני, שבו המילה 'מספר' באה לאחר שם העצם – על דרך "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ט, כ) וכפירוש רש"י שם: "ימים מועטין". לשיטתם המבנה ההפוך 'מספר פעמים' אינו יפה למשמעות 'מעט', שכן שימושו הרגיל במקרא הוא לציון מספר מדויק דווקא, כגון "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, ב), "וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (יהושע ד, ח). ואף יש שראו בסדר 'מספר פעמים' השפעה של הלעז (a number of).

האקדמיה ללשון העברית לא פסקה בשאלה זו בהיותה שאלה של סגנון; אך כמו שהראה אורי מור במאמרו "ימים מספר, מספר ימים", שתי הדעות – זו המכשירה את המבנה 'מספר ימים' וזו הפוסלת אותו – מצויות בקרב מתקני הלשון.

נעיר כי רבים מדוברי העברית סבורים שהתנסחות כמו 'העליתי מספר בעיות', 'נסעתי למספר ימים' מתאימה ללשון הרשמית יותר מן המקבילות 'כמה בעיות' או 'כמה ימים'. ואולם אין להעדפה זו כל יסוד. עוד כדאי להזכיר שאפשר לנקוט גם ימים אחדים, פעמים אחדות.

________________________

[1] התשובה מתוך ספרה "למה ומדוע: ילקוט לבירורי לשון" (ירושלים תשל"ד, עמ' 115), והיא מובאת כאן בהתאמות קלות של כתיב ופיסוק.