האקדמיה ללשון העברית

ההכרעה בין הגרסאות השונות של הביטוי שייכת לתחום התחביר והניסוח, ובתחום זה האקדמיה ללשון העברית ממעטת להתערב. מעיון בתולדות הביטוי נוכל לומר שהגרסה המומלצת היא נוסף על כמו שמקובל בקרב מתקני הלשון בימינו.

הינה פירוט הדברים:

נוסף על או נוסף ל?

בביטוי הקישור 'נוסף על' ובדומיו המילה נוסף היא צורת בינוני של השורש יס"ף בבניין נפעל – כמו נוסד, נולד, נועץ. מילת היחס המצטרפת במקורות אל הפועל נוֹסַף היא על, למשל: "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א, י); "וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה" (ירמיהו לו, לב). גם לפועל הוֹסִיף בבניין הפעיל מצטרפת בדרך כלל מילת היחס על, כגון "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב כ, ו), "כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית" (ספרא קדושים ד, א), ורק פעם אחת מצאנו אל באותה משמעות: "הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי" (מלכים א י, ז).

בעברית הקלסית אפשר גם להוסיף ל, אבל במשמעות שונה: להוסיף למשהו או למישהו פירושו בעיקר 'לתת לו עוד', כגון "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (משלי ט, יא). כלומר בלשון המקורות יש הבחנה: הוסיף ל – העניק תוספת למישהו; הוסיף על – צירף פריט לפריט או לפריטים כמותו. להבחנה זו דוגמאות רבות בספרות חז"ל, למשל: "מוסיפין לו [שנים] על שנותיו" (תוספתא עדויות א, טו), "הריני מוסיף לכם גדולה על גדולתכם" (בבלי סנהדרין יז ע"א). אם כן סביר יותר לומר נוסף על ולא נוסף ל – שהרי הכוונה למשל לנימוק המצטרף אל הנימוקים שנאמרו קודם לכן.

השימוש במילה נוסף בתפקיד של ביטוי קישור ראשיתו בעברית של ימי הביניים. בדוגמאות שלהלן אפשר לראות את התפתחותו משם תואר (המותאם במין ובמספר לשם שלפניו) לביטוי קישור עצמאי:

• "אינו שָׂם עליו עלילות נוספות על חטאיו" (רש"י בראשית מו, כט; המאה ה־11)
• "אילו עבר יום אחד נוסף על חודש יתן חמשה שקלים" (אב"ע ויקרא כז, ג; המאה ה־12)
• "שלישית השקל – נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים" (אבן עזרא נחמיה י, לג; בגלל חוסר ההתאם במין בין 'שלישית' ובין 'נוסף' אפשר שכאן כבר ביטוי קישור עצמאי)
• "ברבוי הרשעים יִרבה פשע בעולם נוסף על מה שהיה ראוי שיעשוהו לו היה כל אחד מהם נפרד מחבירו" (רלב"ג משלי כט, א; מפנה המאות 13–14)
• "ועוד נוסף על זה שיהיו למאורות להאיר על הארץ שהוא שמוש אחר" (רא"ם בראשית א, טו; מפנה המאות 15–16)

בכל הדוגמאות האלה וברבות כמותן הצירוף הוא נוסף על. הגרסה נוסף ל מתחילה לעלות רק למן המחצית השנייה של המאה ה־17. אם כן לביטוי נוסף על יש עדיפות הן מצד קדימותו הן מצד מילת היחס על העולה בקנה אחד עם המצוי במקורות הקלסיים. הביטוי נוסף על או נוסף על כך גם זהה בתבניתו לביטוי מקביל מלשון חז"ל: יתר על או יתר על כן.

ומה בנוסף?

למן סוף המאה ה־19 אפשר למצוא לעיתים בנוסף על או בנוסף ל, כלומר בתוספת מילת היחס ב'. מילת יחס זו לפני פועל בבינוני (הווה) מוכרת גם מביטויי קישור אחרים: בנוגע ל, בדומה ל, בשונה מ – אך שלא כמו בהם, בביטוי שלנו הגרסה המקורית היא בלא ב' ואין צורך להוסיפה.

את הוספת מילת היחס ב' בביטויים האלה אפשר להסביר בשתי דרכים:

א. השפעה של תיאורי פועל שהם צירופי יחס דוגמת באמת, בשמחה, בזהירות, בבירור.
ב. התפתחות משימושים שבהם היה צורך של ממש בהוספת הב': בנוסף במשמעות של 'במקרה שנוסף…'. גם הביטויים בשוגֵג ובמזיד במקום שוגג ומזיד שבספרות חז"ל הורתם כנראה בניסוחים שמשמעם 'במקרה של שוגג', 'במקרה של מזיד', ואפשר שכך נוצרו גם הביטויים במתכוון וביודעין.

כיום יש המרחיקים לכת ונוקטים את הביטוי בנוסף בלא כל מילת יחס לאחריו, כגון "בנוסף ביקשנו הארכה". שימוש זה בעייתי אף יותר, וכמוהו כניסוחים בדומה, בשונה בלי מילת יחס אחריהם (במקום הניסוחים המלאים בדומה לכך, בשונה מזה וכיוצא בהם).[1]

סיכומו של דבר: 'נוסף על' הוא הניסוח העדיף, ויש אולי מקום גם לניסוח 'נוסף ל'. אין כל צורך בהוספת הב' לפני ביטויים אלו, ובייחוד מוטב להימנע מן השימוש במילה 'בנוסף' לבדה.

הערות

א. ההבדל הנזכר בין הוסיף על ובין הוסיף ל מתאים בעיקר לשימושי הפעלים הוֹסִיף ונוֹסַף בלשון המקורות. בעברית בת ימינו בעיקר מצרפים דבר לדברים הדומים לו, ולעומת זאת מוסיפים אותו לקבוצה של דברים כמוהו או לדבר אחר לגמרי, למשל: 'הוסיף שמן למדורה', 'הוסיף קמח לבלילה', 'נוסף ילד חדש לכיתה'. בלשון חז"ל מצאנו רק מעט שימושים כאלה למשל "מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק" (ירושלמי שבת ב:א, ד ע"ד) ובמגילות ים המלח: "וכל הנוסף לעדתו יפקדהו למעשיו" (מגילת ברית דמשק).

ב. בעבר היו שהסתייגו מעצם השימוש בביטוי הקישור המבוסס על המילה נוסף, והורו לנקוט ביטויים מן העברית הקלסית: 'וגם', 'ועוד', 'זאת ועוד', 'יתר על כן', 'מלבד…', 'לא זו אף זו'. הסתייגות זו היא חלק מן הגישה הכללית המעדיפה את לשון המקרא ולשון חז"ל על פני העברית של ימי הביניים, שלא הייתה לשון חיה בדיבור. אך נראה שכיום רוב מתקני הלשון כבר אינם מסתייגים מן הביטוי עצמו אלא רק מחלק מן הגרסאות שלו, וממליצים כאמור על הגרסה נוסף על.

________________________

[1] אף יש המסתייגים מן הביטויים האלה בכלל, וממליצים לנקוט תמורתם ביטויים ותיקים יותר בלשוננו כמו 'כמו', 'שלא כמו', 'להבדיל מ'. הסתייגות זו דומה להסתייגות מן הביטויים המבוססים על 'נוסף'.

• היא סופרת וגם משוררת.
• אשתה מיץ תפוזים וגם קפה.

המילה 'גם' היא מילה הבאה לרבות (לעיתים בתפקיד מילת חיבור ולעיתים מעין תואר הפועל), ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר בלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם. למשל:

• "וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז).
• "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט).
• "כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה" (ישעיהו ל, ה).

לצד שימוש זה אפשר למצוא את המילה גם כשהיא לעצמה. למשל:

• "וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כד, כה).

בעברית של ימינו רגילה הדרך הראשונה – וגם. הכוונה כמובן רק למבנים שבהם המילה 'גם' באה לציין שני פריטים או יותר השווים בתפקידם התחבירי, כמו בדוגמאות המובאות בראש הרשימה.

ו' החיבור לפני מילות חיבור אחרות

בלשון המקורות נמצא את ו' החיבור גם לפני מילות חיבור אחרות, כגון 'ואולם', 'ולכן', 'ולפיכך'. למשל:

• "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט).
• "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם" (ישעיהו ל, יח).
• "ולפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א).

אין אפוא שום פסול משימוש זה גם בימינו.

מילת הקישור כְּגוֹן משמשת בלשוננו בהוראת 'כעין', 'לדוגמה', 'למשל'.

כְּגוֹן הוא צירוף של המילית כְּ־ ושל גּוֹן־, צורת הנסמך של גוון. מקור המילה 'גוון' בפרסית העתיקה –gaona / gauna – ומובנה 'צבע', 'סוג צבע'.[1] היא משמשת בארמית ללהגיה. בספרות חז"ל, בעברית ובארמית, מצוי בעיקר הצירוף 'כגון'.[2]

גוון

אשר לצורת הנפרד 'גוון' – במקורות העברית אין מוצאים מילה זו בניקוד, וכתיבהּ – רק בצורת הרבים – בא בדרך כלל בווי"ו כפולה לציון עיצוריותה: גוונים או גוונין. צורות אלו יכולות להתאים לצורות נפרד שונות, ואכן במילוני ועד הלשון אפשר למצוא כמה ניקודים: גָּוָן, גַּוָּן,[3] ולבסוף גָּוֶן, וזו צורתה התקנית של המילה כיום. הצורה גָּוֶן שקולה במשקל הסגולי פָּ֫עֶל – בדומה למילים נדירות אחרות שיש בהן וי"ו עיצורית בע' הפועל: אָוֶן, מָוֶת, עָוֶל, תָּוֶךְ. משקל זה מאפשר לכרוך יחד את צורת הרבים גְּוָנִים ואת צורת הנסמך (כ)גוֹן־ בחולם[4] על דרך מָוֶת–מוֹת־, תָּוֶךְ–תּוֹכוֹ.[5]

לא כל חברי ועד הלשון השלימו עם ההחלטה,[6] ועד ימינו ההגייה המהלכת בפי רבים היא גָּוָן (בשתי תנועות a).[7]

כגון בספרות חז"ל

המילה כְּגוֹן משמשת תדיר בספרות חז"ל במשמעות 'לדוגמה', 'למשל':

• אי זה הוא שאינו מזומן? כגון אווזים ותרנוגלים שקיננו בפרדס (משנה חולין יב, א)
• אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא? כגון סוכה לולב ותפלין; אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון אבידה ושִלוח הקן מעקה וציצית (תוספתא קידושין א, י)
• אי זהו עמק בגליל? כגון בקעת גיניסר וחברותיה וכן כיוצא בהן (ירושלמי שביעית ט, ב; לח ע"ד)

ממקורות אלו מתקבל הרושם שהמילה כגון באה רק לפני דוגמה או דוגמאות אחדות מתוך קבוצה גדולה יותר, כמו בעברית בת ימינו. ברם עיון במקורות חז"ל מלמד שהיא משמשת גם בהקשרים אחרים. לעיתים היא באה במשמעות 'כמו', 'כעין', 'בדומה ל־':

• אמר ליה: חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת?" (בבלי שבת נב ע"א)
• שאל בן דמה… את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? (בבלי מנחות צט ע"ב) [8]

לצד שני השימושים האלה יש שהמילה כגון באה במקורות חז"ל – וכפי שהראה חוקר לשון חז"ל יוחנן ברויאר, בלשון האמוראים דווקא – בצירוף כגון ש־ (או כגון ד־ בארמית), לשם הבאת 'אוקימתא' [בעברית: הַעֲמָדָה]. אוקימתא היא מונח תלמודי שמתפקד כסוג 'תירוץ' רווח למדי, ובעיקרו ההלכה מיושמת רק במקרה מסוים, זה שמובא מיד לאחר מכן:

• פעמים ששתיהן [סוכה על גבי סוכה] כשירות, היכי דמי? כגון שתחתונה חמתה מרובה מצִלתה, והעליונה צִלתה מרובה מחמתה… (בבלי סוכה ט ע"ב)
• קתני [=שנו, למדו] 'ישבו', אף על פי שלא הסבו. אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן [=כעין שאמרו נלך ונאכל במקום פלוני] (ברכות מב ע"ב)

בהקשרים אלו היא משמשת בתפקיד הפוך לתפקידה הרגיל במשנה – כאן היא מצביעה על היתכנות הדין רק במקרה המצוין לאחריה, הוא ולא אחרים.

נקודתיים או קו מפריד אחרי 'כגון' ודומיו

'כגון' היא מילת קישור הבאה לפני רצף דוגמאות, ולעיתים אנו נשאלים אם בשל כך יש להטיל נקודתיים או קו מפריד אחריה (כשם שנוהגים בסתם פירוט בלא מילה המציינת זאת):

• "עבדתי בגופים ציבוריים כגון: משרד האוצר ורשות המיסים" או:
• "עבדתי בגופים ציבוריים כגון משרד האוצר ורשות המיסים".

כאמור במקורה כגון היא צורת נסמך. צורת נסמך אינה עומדת לעצמה ולעולם יבוא סומך אחריה (בֵּית סֵפֶר ולא "בֵּית" בלבד; דַּרְכֵי תְּצוּרָה ולא "דַּרְכֵי" בלבד). אומנם 'כגון' היא מילה כללית שנעשתה מילת תפקיד, ובכל זאת אין נוקטים אותה תלויה בלא סומך,[9] וממילא אין להטיל אחריה נקודתיים (או כל סימן פיסוק אחר) ולחצוץ בינה ובין הדוגמאות שלאחריה. הנחיה זו נכונה גם לגבי מילת הפירוט 'דוגמת', ותנו דעתכם שגם אחרי מילים שאינן צורות נסמך, כמו 'למשל' ו'לדוגמה', אין חובה לשים פסיק (או נקודתיים).

————————————————————–

[1] בפרסית בת ימינו משמשת הסיומת gun בשמות צבעים, ואף המילה gune במובן 'סוג', 'אופן'. אנו מודים לבלשנית תמר עילם גינדין על המידע.

[2] בארמית של התלמוד הבבלי בא הרבה הצירוף "כי האי גוונא", היינו 'באופן זה', 'במקרה זה' (מילולית: כְּזה הגוון).

[3] כך גם במילון בן־יהודה (ובנטייה גַּוָּנִים), על פי המימרה שבתלמוד הבבלי "לפי שאין עושין אותה אלא לגוון" (שבת קמ ע"א), בווי"ו עיצורית. במקום אחד נוסף מוצאים "מאי גוון טליתך" (עירובין נג ע"ב), בווי"ו עיצורית גם בצורת הנסמך (ואפילו 'גואן' ו'גוואן' בחלק מעדי הנוסח. בכ"י מינכן 95: 'גון').

[4] וכן 'ססגונא' בארמית בווי"ו חלומה ומכאן התואר סַסְגּוֹנִי בעברית החדשה. על פי זה גם חַדְגּוֹנִי (ולא "חדגווני"
ורַבְגּוֹנִי (ולא "רבגווני"). נהוג בהקשר זה להזכיר את מימרת התלמוד: "היינו דמתרגמינן [בתרגום אונקלוס, את "תְּחָשִׁים"] 'ססגונא' – ששָֹש בגוונין הרבה" (בבלי שבת כח ע"א).

[5] ברם אין מוצאים צורת רבים לשום מילה במשקל הזה (עֲוָלוֹת היא צורת הרבים של עַוְלָה). על פי משקלים סגוליים אחרים מתבקשת הצורה גְּוָנִים. ואומנם כך נקט ביאליק בשירו הבּרֵכה משנת תרס"ה (1905): "גַּוְנֵי גְּוָנִים". צורת הנסמך־רבים התקנית היא גּוֹנֵי־, ולא "גַּוְנֵי", כמתבקש מצורת הנסמך ליחיד גּוֹן־. מילים סגוליות בווי"ו עיצורית ב־ע' הפועל נדירות בעברית, ובמשקל קֶטֶל מוצאים צֶוֶת בלבד, אף היא שאולה מן הארמית (וכנראה נהגתה צְוָת במקורה). מכל מקום לפי ביאליק – גְּוָנִים, גַּוְנֵי־ כמו צְוָתִים, צִוְתֵי־.

[6] חוקר הספרות יוסף קלוזנר, ששימש בנשיאות ועד הלשון, סבר שאין מקום לקיים את הווי"ו העיצורית בצורת היחיד, ולדעתו גם בנפרד וגם בנסמך יש לנקוט גּוֹן. לטענתו "גַוּנָא" בארמית מקבילה ל"יַוּמָא", וכשם שבעברית 'יום' בנפרד ובנסמך, כן הדין עם 'גון', וכשם שצורת הרבים של 'שור' היא 'שוורים', כך אפשר לקיים את 'גוונים' בווי"ו עיצורית כפי שהיא באה במקורות.

[7] ואפילו בסמיכות, למשל "גָּוָן עור", במקום גּוֹן עור. בנסמך־רבים מהלכת "גְּוָנֵי" במקום גּוֹנֵי־ התקנית. וראו גם כאן.

[8] ואומנם מילת יחס שמשמשת בלשוננו בשני ההקשרים היא 'כמו'. אנחנו יכולים לומר: "מצרכים כמו נייר טואלט, אורז ומזון משומר הפכו למבוקשים מאוד" – והרי שאחרי 'כמו' באה דוגמה או דוגמאות מתוך הרבה; וגם "הוא מתנהג כמו שיכור" – ואז אין מדובר במניית דוגמאות אלא במשמעות של 'בדומה ל'.

[9] מה שאין כאן במילה תּוֹךְ, צורת הנסמך של תָּוֶךְ. כבר בלשון המשנה תּוֹךְ משמשת כצורת נפרד (אף בצורת רבים: תּוֹכוֹת), אך לדעת מקצת החוקרים אין זה היקש לצורת הנסמך.

הצירופים 'על אף' ו'אף על פי' קרובים בצורה ובמשמעות – שניהם מביטויי הוויתור (כמו 'למרות', 'חרף' ועוד), ובכל זאת שניהם מתגלגלים ממקורות שונים לגמרי.

אף על פי

בצירוף אף על פי הרכיב אף מובנו 'גם', 'אפילו'. רכיב זה משמש בביטוי הוויתור המקראי 'אף כי', כגון  "אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה… לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר…" (נחמיה ט, יח–יט).[1]

הצירוף אף על פי מוכר מלשון המשנה ואילך. הוא  משמש הן לפתיחת פסוקית משועבדת 'אף על פי ש' הן לפתיחת איבר במשפט איחוי "אף על פי כן'. לדוגמה: "[סוכה] המעובָּה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה – כשרה" (משנה סוכה ב, ב); "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משמיעין להן על בת קול" (תוספתא סוטה יג, ג).

על אף

בצירוף הוויתור על אף מקור הרכיב אף שונה. הצירוף הוא גלגול של צירוף מקראי שבו 'אף' משמעותו 'כעס, חֵמה' (כמו בצירוף 'חרון אף'): "עַל אַף אֹיְבַי תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קלח, ז); "כִּי עַל אַף ה' הָיְתָה [הרעה] בִירוּשָׁלַ͏ִם וּבִיהוּדָה עַד הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו" (מלכים ב כד, כ; ירמיהו נב, ג),[2] ושיעורו: 'למרות הכעס [שמעשיהם גורמים], אין בזה כדי לחדול מהם'. ובאמת בשימושיו המוקדמים של הצירוף בתפקיד ויתור, הקפידו הכותבים להסמיך אותו דווקא לשם עצם המציין אדם (שכן כעס שייך באדם), ממש כמו בביטוי "על אפו ועל חמתו".[3]

לפי חוקרת התחביר ד"ר קרן דובנוב, סימנים ראשונים לשימוש ב'על אף' בתפקיד ויתור באים בתקופת ההשכלה במאה ה־19 בכתביו של רמא"ג (רבי מרדכי אהרן גינצבורג), כגון "למרות עיני המזבח המוריד דמעות עליהם, ועל אף הכהנים משרתי המזבח אשר לא טוב בעיניהם…" ('אביעזר', עמ' 104).[4] הינה 'על אף' אצל גינזבורג אחר – 'אחד העם': "כי עשה נעשה ויכול נוכל על אף כל הקמים על פעלנו" ('על פרשת דרכים א', עמ' 273). עד מהרה נפרצה הדרך וכבר בראשית המאה העשרים מוצאים 'על אף' לפני כל דבר ועניין, אדם או דומם.

*

אם כן שני 'אף' שונים לפנינו: בצירוף אף על פי – מילית החיבור 'אף' במובן 'גם, אפילו'; ואילו בצירוף על אף – שם העצם 'אף' (מן השורש אנ"ף) במובן 'כעס, חֵמה'. יש מי שמפקפק בהנחה שרק יד המקרה בדבר, ומשער שדמיון הצורה של שני הביטויים (אף + על) וקרבת ההוראה השפיעו דיים כדי הפיכת 'על אף' לביטוי הזהה במשמעו ל'אף על פי'.

עוד נראה כי משנתקרבו הביטויים רבים משתבשים ומצרפים את ש' הזיקה ל'על אף' ("על אף ש־"), ואחריהם עורכי הלשון מזדרזים לתקן: בתחילת פסוקית ויתור (במשפט מורכב) 'אף ש־' או 'אף על פי ש־' בלבד; כביטוי ויתור (במשפט פשוט) 'על אף (ה־)'.

—————————————–

[1] וכן מקבילו גם: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ" (ישעיהו א, טו); "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע" (תהלים כג, ד). ופעם אחת בצירוף השניים: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד).

[2] לפי דקדוקי המקרא מילת היחס על לעצמה עשויה להביע ויתור: עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל" (איוב י, ז), היינו 'אף שידעת שלא רשעתי…'.

[3] על פי ירמיהו לב, לא: "כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת".

[4] גלגול דומה חל במילית ויתור נפוצה אחרת – למרות. אף מילה זו מיוסדת על צורה מקראית שעניינה מרי וכעס – שם הפועל של הִמְרָה (בנשילת הה"א של בניין הפעיל): "וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה" (תהלים עח, יז). לא זו אף זו, מתברר כי השימוש המחודש במילה 'למרות' מיוחס אף הוא לרמא"ג. לפי קרן דובנוב אין להוציא מכלל אפשרות השפעה זרה (של גרמנית או רוסית; מומלץ לעיין במאמרה שב'מבחר מקורות').