מדון, תככים, ניצים, התגלע
מָדוֹן
מדון פירושו ריב: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי, אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ" (ירמיהו טו, י). המילה מָדוֹן קשורה למילה דִּין בשורשה וגם בתוכנה: במקרא המילים רִיב, דִּין ומִשְׁפָּט באות בהקשרים קרובים ואף בהקבלה זו לזו. מילה קרובה למָדוֹן היא מְדָנִים (ברבים בלבד), שמקורה בספר משלי, למשל: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (י, יב). עוד מתועדת בספר משלי המילה מִדְיָנִים – לרוב זו צורת הקרי, והכתיב הוא 'מדונים'. למשל: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב" (כו, כא).
מָדוֹן ואחיותיה הן חלק קטן משלל מילות הריב והוויכוח שבלשוננו: מְרִיבָה, תִּגְרָה, קְטָטָה, הִתְכַּתְּשׁוּת, הִתְגּוֹשְׁשׁוּת, הִתְנַצְּחוּת, עִמּוּת, מַאֲבָק, סִכְסוּךְ, פֻּלְמוּס ועוד.
תְּכָכִים
בלשוננו היום תככים הם מזימות וסכסוכים מתחת לפני השטח (בלעז אינטריגות). איש תככים, או תַּכְכָן, הוא אדם סכסכן וחורש מזימות. את המילה תְּכָכִים ירשנו מספר משלי: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ" (כט, יג). לפי ההסבר המקובל המילה תְּכָכִים היא צורת הרבים של תֹּךְ – מילה המוכרת מספר תהלים ומקבילה בו למילים מִרְמָה, עָמָל, אָוֶן וחָמָס. לפי הסבר אחר 'איש תככים' שבמשלי קרוב במשמעו ל'רש' – אדם מסכן ועני. השורש תכ"ך קיים בכמה לשונות שמיות, והוא מציין לחיצה, מחיצה ודיכוי.
נִצִּים
ניצים הם אנשים הרָבִים ומתקוטטים ביניהם, כמסופר על משה: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב, יג). המילה נִצִּים גזורה מן השורש נצ"י בבניין נפעל. צורת היחיד היא נִצֶּה, ובעבר – נִצָּה. במקרא מתועדת גם צורת העתיד: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" (דברים כה, יא). כן מתועד פועל בבניין הפעיל – הִצָּה – שמשמעו 'רב', 'עורר ריב ומחלוקת'. על דתן ואבירם נאמר: "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט). מן השורש נצ"י יש גם שמות עצם שמשמעם ריב ומדון. שם העצם מַצָּה מקורו במקרא: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (ישעיהו נח, ד), ובלשון הפיוט חודשה המילה נִצָּיוֹן.
הִתְגַּלַּע
בספר משלי נאמר: "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב – נְטוֹשׁ" (יז, יד), כלומר: הימנע ממריבה עוד לפני שהתחילה. לפועל הִתְגַּלַּע ניתנו שני הסברים עיקריים: 'התפרץ', 'התלקח' או 'נחשף', 'נגלה'. ההסבר השני מבוסס על משמעו של השורש גל"ע בלשון חז"ל: "אם יש מכה והיא יכולה להיגלע [מקובל לפרש: היפתח, להיחשף] ולהוציא דם" (משנה נידה ח, ב). בימינו הפועל התגלע משמש בהקשר של מריבה ודומיה בעקבות הפסוק ממשלי, למשל 'התגלעה מחלוקת', 'התגלעו חילוקי דעות', 'התגלע סכסוך' וכיוצא באלה.
אדווה, דוכי, משבר, נחשול
אַדְוָה (ripple)
אדווה היא גלים קטנים על פני הים.
המילה אדווה לקוחה מן הארמית של התלמוד הבבלי. בתיאור אבני המקדש שבנה הורדוס נאמר שנראו "כאדוותא דְּיַמָּא", ומפרש רש"י: "שהאבנים משונים במראיהן זו מזו, והעיניים המסתכלות בהן שוטטות, ונראות כאילו גלי הים הם נדים ונעים" (סוכה נא ע"ב).
בעקבות התלמוד נקבע במינוח המקצועי כי אדווה (ביחיד) היא שם קיבוצי לגלים, ואילו אצל סופרים ומשוררים המילה באה לרוב ברבים, כגון אַדְווֹת הים. צורת הרבים בנפרד היא אֲדָווֹת, כמו עַלְמָה–עֲלָמוֹת.
דֹּכִי (surf)
דוכי – אלה הגלים המתגבהים ונשברים ברעש אל החוף או אל הסלעים המצויים בקרבתו.
המילה דוכי מופיעה פעם אחת בתנ"ך, במזמור צג בספר תהלים: "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם". השורש דכ"י – בדומה לשורש דכ"א – קשור לשבירה פיזית או רגשית, למשל בפסוק "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (תהלים נא). דוכי מציין אפוא את שבירת הגלים.
מִשְׁבָּר (breaker)
משבר הוא גל גדול הנשבר אל החוף או אל סלעים בקרבתו, ובתוך כך יוצר קצף רב.
מקור המילה בתנ"ך ושם היא מופיעה תמיד בצורת רבים. בתפילת יונה נאמר: "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ", ובתהלים צג נאמר: "אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם".
נַחְשׁוֹל
נחשול הוא גל רב עוצמה הנוצר מרוח חזקה. בעבר הוצע להשתמש במילה כחלופה לצונמי.
נחשול נזכר לראשונה במגילות מדבר יהודה: "ויהמו כנחשולי ימים בהרגש גליהם רפש" (מגילת ההודיות). בספרות חז"ל המילה נחשול מציינת גלים גדולים הנוצרים בעת סופה בים. מסופר על שערי ניקנור שבשעה שהובאו ממצרים דרך הים "עמד עליהן נחשול שבים לטבען, ונָטְלוּ אחד מהן והטילוהו לים, ובקשו להטיל את השני, ולא הניחן ניקנור. אמר להם: אם אתם מטילין את השני הטילוני עמו. היה מצטער ובא עד שהגיע לנמֵלה של יפו. כיון שהגיעו לנמֵלה של יפו היה מבעבע ועולה מתחת הספינה" (תוספתא ביכורים).
רבים סבורים כי המילה מאזניים גזורה מן המילה אוזן, ולא היא. אומנם בעברית שתי המילים נראות שייכות לאותו השורש, אך מן הערבית והארמית עולה בבירור שמדובר בשורשים שונים.
צורתה הערבית של המילה אֹזֶן היא אֻדְ'ן (أُذْن) ובארמית אֻדְנָא. הערבית משמרת את העיצור השמי הקדום ד' (הגייתו כמו th במילה this), ואילו בעברית הוא נעתק דרך קבע ל־ז ובארמית ל־ד. כך גם דַ'הַבּ (ذَهَب) בערבית לעומת זָהָב בעברית, דְּהַב (דַּהֲבָא) בארמית.
לעומת זאת המקבילה הערבית של מֹאזְנַיִם היא מִיזַאן (مِيزَان) ב־ז רגילה, וכך גם בארמית: מוֹזְנָוָן, מוֹזְנַיָּא. יוצא מכאן שהאות ז שבמילה אוזן והאות ז שבמילה מאזניים לא הגיעו מאותו מקור. ועוד: ההשוואה לערבית ולארמית מלמדת כי השורש המקורי של 'מאזניים' לא היה אז"ן כי אם וז"ן – שורש שעניינו שקילה המשמש בערבית גם בימינו.
אם כן מדוע בעברית המילה מאזניים נכתבת ב־א? לדעת חוקרי לשון כבר בתקופה קדומה מאוד קשרו הדוברים את המאזניים לאוזניים, ועל כן החלו לכתוב את המילה ב־א במקום ב־ו. בעת העתיקה אולי נבע הקישור הזה מצורת כפות המאזניים שהזכירה לדוברים אוזניים בראש. בעידן המודרני נוספה הבנה חדשה לאטימולוגיה העממית הזאת בשל מקומה של מערכת שיווי המשקל ליד האוזן הפנימית. כתיב המילה מאזניים ב־א אף הוליד את הפועל אִזֵּן, ומכאן גם המילים אִזּוּן, מַאֲזָן ומְאֻזָּן.
נעיר כי אפשר שכבר בספר קהלת מצוי הפועל אִזֵּן במשמעות שקילה ומדידה, ומכאן עיון וחקירה: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (יב, ט). ואולם התרגומים הקדומים ורוב הפרשנים קשרו זאת דווקא למילה אֹזֶן במשמע 'האזין' או 'השמיע'.
לסיום נציין כי במגילות ים המלח ובכתובות עבריות מתקופת חז"ל מצוי הכתיב מוזנים או מוזניים ב־ו. כתיב זה עשוי לשקף את הכתיב הקדום, אך אפשר שאינו אלא כתיב פונטי על פי ההגייה או כתיב המושפע מן הארמית. הנה למשל פסוק מספר ישעיהו, שעניינו מדידה ושקילה, בגרסה המוכרת לפי נוסח המסורה ובגרסה של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח:
"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (ישעיהו מ, יב).
"מיא מדד בשועלו מי ים ושמים בזרתו תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במוזנים" (מגילת ישעיהו).
כשהתגלו מגילות מדבר יהודה הייתה ציפייה גדולה שהינה "החוליה החסרה" המשלימה את החלל שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. אבל התברר שיש לנו עסק עם שלוחה צדדית של העברית, ולא חוליה המשתלבת שילוב אורגני, לינֵיארי, בשרשרת הלשון הידועה לנו ממקורותינו. אף על פי כן יש בה השתקפויות גלויות של הלשון שרווחה במגזרים אחרים באוכלוסיית הארץ באותה תקופה. כך, למשל, יש שהמגילות מעידות על המשך קיומן של מילים הידועות מן הממצא האפיגרפי של תקופת הבית הראשון, וכן הן מקדימות את התיעוד של מילים האופייניות לתורה שבעל פה, כגון השם תרנגול, תואר הפועל עכשיו או הביטוי לאחת בהוראת 'מאוד', וכגון המילה זעטוט, שהייתה ידיעה עקיפה על קיומה. וכן מונחים הלכתיים המבשרים את המינוח המגובש שבתורה שבעל פה.
מבחינתו של בן דורנו, הייחוד של המגילות הוא דרישת השלום שהן שולחות לנו מן העבר הרחוק, בדילוג על פני המורשת הספרותית, כביכול בקפיצת הדרך, בלא גלגולי המסירה המאפיינים את המקורות שלנו. לכן מעניינת מאוד הנוכחות של לשון המגילות בעברית החדשה.
במאמר זה הכותב מביא לפנינו לקט דוגמאות הממחישות את נוכחות לשון המגילות בעברית שלנו: מילים וביטויים שנשאלו ישירות מן המגילות או שצמחו בדרך עצמאית לפני גילוי המגילות ונמצאו מכַוונים למתועד במגילות, מהם שגון המשמעות שהתפתח בהם מרמז על השפעה של המגילות.