הַסְעָדָה, תֶּשֶׁר, אֶקְדָּם, אֶפְטָר
הַסְעָדָה (קייטרינג)
המילה הַסְעָדָה היא שם הפעולה של הבניין הגורם הִפְעִיל, בדומה למילה הַאֲכָלָה (לעומת אָכַל).
המשמעות היסודית של השורש סע"ד אינה קשורה לאוכל, אלא לעזרה ותמיכה, כגון סַעַד וסִעוּד. אבל הקשר בין סָעַד ובין אָכַל נוצר כבר בתנ"ך, שכן האוכֶל תומך במי שאוכֵל אותו: "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (תהלים קד, טו), וגם בימינו רגיל הביטוי המקראי 'סעד את לבו'. מכאן גם המילה סְעוּדָה שנוצרה בלשון חכמים והיא מקבילה לאֲרוּחָה.
המילה נדונה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה, ואושרה במליאת האקדמיה בשנת תשמ"א (1981).
תֶּשֶׁר (טיפ)
המילה תשר נלקחה מלשון הפיוט, והיא מקבילה למילה תְּשׁוּרָה (מתנה). למשל בפיוט של אלעזר בר' קיליר נאמר: "לִי יִשָּׂא עַל אֶבְרַת נֶשֶׁר. כִּי יַגִּיד מֵלִיץ עָלַי שִׂיחַ יֹשֶׁר. כֹּפֶר מִשֶּׁלּוֹ אֶתֶּן־לוֹ תֶּשֶׁר. כִּי מִלְּפָנָיו הוֹן וְכָבוֹד וָעֹשֶׁר" (פיוט לתפילת מוסף של שבת פרשת שקלים).
היו שהציעו להסביר את 'תשר' במשמעות 'טיפ' כמעין נוטריקון של 'תשלום שירות'. היום רווח במסעדות גם הצירוף 'דמי שירות'.
המילה נדונה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה ואושרה במליאת האקדמיה בשנת תשמ"א (1981).
לפי עדותו של חיים איזק מחדש המילה במשמעות טיפ הוא חבר האקדמיה אריה ליב פאיאנס. (ראו בדברים לזכרו שנשא ח' איזק בישיבת מליאת האקדמיה, עמ' 61.)
אֶקְדָּם ואֶפְטָר (אפריטיף ודיז'סטיף)
אֶקְדָּם הוא משקה כָּהִיל שנוהגים לשתות כמְתַאֲבֵן לפני הארוחה.
אֶפְטָר הוא משקה כהיל שנוהגים לשתות לאחר הארוחה.
שתי המילים שקולות במשקל המילים אֶקְדָּח ואֶשְׁחָר (שיח בעל גרגירים שחורים).
המילה אקדם גזורה מן השורש קד"ם, המציין התחלה. משורש זה חודשו לא מעט מילים בעברית שלנו, כגון קדימון, תַּקְדִּים, קִדֹּמֶת, מִקְדָּמָה וקְדִימוֹן.
המילה אפטר גזורה מן השורש פט"ר, שאחת ממשמעויותיו היא סיום. כך היא גם ההפטרה – פרק מן הנביאים הנקרא בבית הכנסת ומציין את סיום הקריאה בתורה.
המילים כלולות במילון היין שיצא לאור בחוברת מיוחדת בשנת תשע"ג (2012).
מבוא
החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.
'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).
זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים.
כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.
מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה
משקל: שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי).
הפיוט וביאורו
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי / וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
מעוז צור ישועתי – כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה". לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי / בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה / הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה / וְכָל־זַרְעוֹ / יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה:
רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם.
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:
דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".
כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הניסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.
חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה – השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.
עיון ודיון
בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.
פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.
מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).
המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.
נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר.
תוכן העניינים
- מהחלטות ישיבת המליאה, עמ' 1
- מילים בשימוש כללי שאושרו במליאה, עמ' 1
מִדְרוּג, מַד צְפִיָּה, הַדְרָה, גַּלְגִּלִּיּוֹת לַהַב, מַפְרֵט, תַּנּוּרוֹן, כַּף מְחוֹרֶרֶת, מַסְדֵּר תּוֹר - דוד שחר וקציעה כ"ץ – חברים חדשים באקדמיה ללשון, עמ' 1
- עיבוד ספרות הקראים, עמ' 2
- מדור העברית החדשה של המילון ההיסטורי, עמ' 2
חולאני/חולני, עצי גפרית/גפרורין, הפיתקא הזה, קיטוף/טירוף - הרצאות חודשיות במכון מזי"א, עמ' 3
- הוועדה למונחי הזואולוגיה, עמ' 3
- מפרסומי האקדמיה: מילון למונחי הבנקאות ושוק ההון – פרק ראשון, עמ' 3
- פוק חזי מאי עמא דבר מאת יוסף יהלום, עמ' 4
לשון הפיוט; שמות סגוליים בעלי גרוניות; תֶּחֶל / תַּחַל / תֶּכֶל - תעודה: מכתב מיצחק רבין לנשיא האקדמיה, עמ' 6
תוכן העניינים
- נשיא המדינה (עזר ויצמן) בביקורו באקדמיה: "לעברית חשיבות עצומה בעיצוב החברה בישראל", עמ' 1
- פרופ' חיים רבין ז"ל, עמ' 2
- מילים הודיות בעברית מאת חיים רבין, עמ' 2
נָדָן, כרכום, נֵרְדְּ, אָהָל, קינמון, אֲנָךְ, בְּדִיל, סַפִּיר, פִּטְדָה, אזמרגד, בָּרֶקֶת, כַּרְפַּס (בד), קוֹף, תוכי, טווס - ההרצאות במכון מזי"א – אביב תשנ"ו, עמ' 3
- מדור הפיוט (על המילה 'ערך' בלשון הפיוט) מאת בנימין לפלר, עמ' 3
- פרסום חדש: הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה, עמ' 4
- האקדמיה ללשון הערבית בקהיר – מסורת מול שינוי מאת שלומית שרייבום שבטיאל, עמ' 5
- הצצה ללשונם של סופרים מאת מנחם צבי קדרי, עמ' 6
- תעודה: מכתב מהבנק של חברת אנגלו־פלשתינה לוועד הלשון, עמ' 8
מדון, תככים, ניצים, התגלע
מָדוֹן
מדון פירושו ריב: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי, אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ" (ירמיהו טו, י). המילה מָדוֹן קשורה למילה דִּין בשורשה וגם בתוכנה: במקרא המילים רִיב, דִּין ומִשְׁפָּט באות בהקשרים קרובים ואף בהקבלה זו לזו. מילה קרובה למָדוֹן היא מְדָנִים (ברבים בלבד), שמקורה בספר משלי, למשל: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (י, יב). עוד מתועדת בספר משלי המילה מִדְיָנִים – לרוב זו צורת הקרי, והכתיב הוא 'מדונים'. למשל: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב" (כו, כא).
מָדוֹן ואחיותיה הן חלק קטן משלל מילות הריב והוויכוח שבלשוננו: מְרִיבָה, תִּגְרָה, קְטָטָה, הִתְכַּתְּשׁוּת, הִתְגּוֹשְׁשׁוּת, הִתְנַצְּחוּת, עִמּוּת, מַאֲבָק, סִכְסוּךְ, פֻּלְמוּס ועוד.
תְּכָכִים
בלשוננו היום תככים הם מזימות וסכסוכים מתחת לפני השטח (בלעז אינטריגות). איש תככים, או תַּכְכָן, הוא אדם סכסכן וחורש מזימות. את המילה תְּכָכִים ירשנו מספר משלי: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ" (כט, יג). לפי ההסבר המקובל המילה תְּכָכִים היא צורת הרבים של תֹּךְ – מילה המוכרת מספר תהלים ומקבילה בו למילים מִרְמָה, עָמָל, אָוֶן וחָמָס. לפי הסבר אחר 'איש תככים' שבמשלי קרוב במשמעו ל'רש' – אדם מסכן ועני. השורש תכ"ך קיים בכמה לשונות שמיות, והוא מציין לחיצה, מחיצה ודיכוי.
נִצִּים
ניצים הם אנשים הרָבִים ומתקוטטים ביניהם, כמסופר על משה: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב, יג). המילה נִצִּים גזורה מן השורש נצ"י בבניין נפעל. צורת היחיד היא נִצֶּה, ובעבר – נִצָּה. במקרא מתועדת גם צורת העתיד: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" (דברים כה, יא). כן מתועד פועל בבניין הפעיל – הִצָּה – שמשמעו 'רב', 'עורר ריב ומחלוקת'. על דתן ואבירם נאמר: "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט). מן השורש נצ"י יש גם שמות עצם שמשמעם ריב ומדון. שם העצם מַצָּה מקורו במקרא: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (ישעיהו נח, ד), ובלשון הפיוט חודשה המילה נִצָּיוֹן.
הִתְגַּלַּע
בספר משלי נאמר: "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב – נְטוֹשׁ" (יז, יד), כלומר: הימנע ממריבה עוד לפני שהתחילה. לפועל הִתְגַּלַּע ניתנו שני הסברים עיקריים: 'התפרץ', 'התלקח' או 'נחשף', 'נגלה'. ההסבר השני מבוסס על משמעו של השורש גל"ע בלשון חז"ל: "אם יש מכה והיא יכולה להיגלע [מקובל לפרש: היפתח, להיחשף] ולהוציא דם" (משנה נידה ח, ב). בימינו הפועל התגלע משמש בהקשר של מריבה ודומיה בעקבות הפסוק ממשלי, למשל 'התגלעה מחלוקת', 'התגלעו חילוקי דעות', 'התגלע סכסוך' וכיוצא באלה.
ציחיון, חורב, שחון, ניחר
צִחָיוֹן
ציחיון פירושו יובש, צחיחות. המילה מצויה בפיוטים הקדומים בצורה צִחָיוֹן או צִחְיוֹן, והיא משמשת פה ושם בספרות העברית בת ימינו. בבסיסה עומדת כנראה המילה המקראית צִחֶה – שם תואר שפירושו יבש, ניחר: "וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (ישעיהו ה, יג).
בתנ"ך יש כמה מילים דומות המתפרשות 'מקום יבש': 'צְחִיחַ סֶלַע', 'צְחִיחָה', 'צְחִיחִים'. מאלו התחדש בדורות האחרונים שם התואר צָחִיחַ שמשמעו 'יבש מאוד', בעיקר בתיאור של אזור או מקום. את הכתוב בישעיהו "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (נח, יא) מקובל לפרש 'תהיה שבע אפילו במקומות צחיחים'.
מילים אחרות מן השורש צח"ח או צחצ"ח מביעות משמעויות מעט שונות, וקשה לדעת אם יש להן קשר גיזרוני למילים המביעות יובש. שם התואר צַח פירוש זך, טהור, בוהק, לבן – אולי כפי שמקום צחיח אין בו צל והוא בוהק בשמש. מכאן גם הפועל לצחצח המוכר מספרות חז"ל, שמשמעו 'לנקות ולהבהיק'. למשמעויות אלו קרובה 'הלשון הצחה' או 'צחות הלשון' שנולדו בעקבות הפסוק: "וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת, וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד).
חֹרֶב
המילה חורב (במלעיל, כמו חֹרֶף) פירושה יובש, לעתים בהקשר של חום ושמש. כך מתאר יעקב את חייו הקשים כרועה צאנו של חותנו לבן: "…בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה"(בראשית לא, מ).
הפועל הוא חָרַב: לאחר המבול "חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ח, יג), וישעיהו ניבא "וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (יט, ה). בספר משלי נאמר: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (יז, א) – כלומר טוב לאכול לחם יבש באווירה של שלום מסעודה דשנה שיש עמה ריב ומחלוקת.
חָרָבָה היא שטח יבש – כמתואר בבקיעת ים סוף "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שמות יד, כא). מן התנ"ך ירשנו גם את הצירוף הספרותי "חַרְבוֹנֵי קַיִץ" (תהלים לב, ד). הר סיני נקרא גם הר חורב – כנראה במשמעות של יובש ומדבר.
למילים מן השורש חר"ב יש כידוע גם משמעות של שממה והרס (הֶחֱרִיב, חָרְבָּה ועוד), ונראה שיש זיקה בין משמעות זו למשמעות של יובש.
שָׁחוּן
שחון פירושו חם ויבש.
לפי המסופר בתלמוד הבבלי התפלל הכוהן הגדול ביום הכיפורים "שתהי שנה זו שחונה וגשומה" (יומא נג ע"ב). על כך התלמוד שואל: שחונה – מה מעלתה? ומציע לתקן: "אם שחונה היא, תהא גשומה". בירושלמי הנוסח שונה מעט: "שנת גשומה ושחונה וטלולה" (יומא ה: ב, מב, ג) – כלומר שנה שמזג האוויר בה מאוזן וממוזג. כיום שם התואר 'שחון' מציין אקלים יבש, ו'שנה שחונה' היא שנת בצורת.
השורש שח"ן מוכר ברוב הלשונות השמיות במשמעויות הקשורות לחום. בתנ"ך המילה היחידה מן השורש הזה היא שְׁחִין, וככל הנראה מדובר בשם כללי למחלות עור.
מן השורש שח"ן חידש ועד הלשון בשנת תש"ב את המונח מַשְׁחֵן תמורת superheater – מכשיר ההופך קיטור לח לקיטור יבש.
נִחָר
בתהלים נאמר: "יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי, כָּלוּ עֵינַי, מְיַחֵל לֵאלֹהָי" (סט, ד), ומכאן הביטוי 'בגרון ניחר' – (כלומר יבש) – המשמש בימינו. הפועל ניחר (בבניין נפעל) גזור מן השורש חר"ר, שמשמעו שרף, בער.
מילה נוספת מן השורש הזה מופיעה בנבואת ירמיהו על הגבר אשר יבטח באדם: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (יז, ו). כנגדו מי שיבטח בה': "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (יז, ח).
השורש הקרוב חר"י מציין גם הוא בערה – לרוב במשמעות מושאלת של כעס בצירופים דוגמת 'חרה אפו', 'חרון אף'.
חפיץ, מהלום, פוּנדה, גלילור, ציודן
חֲפִיץ (גאג'ט, גאדג'ט)
חפיצים הם חפצי מותרות שיש בהם חידוש או תחכום כלשהו. למשל: מכשיר ניווט, פנס בתוספת מצפן, חפץ נוי כגון מטוטלת לשולחן הכתיבה.
חֲפִיץ הוא סוג של חפץ, ומכאן שמו. אך בחפיץ יש רמז למשמעות נוספת של המילה חֵפֶץ ושל השורש חפ"ץ, והיא 'רצון'. בלשון המקרא הפועל הרגיל להבעת רצון הוא חָפֵץ, חָפַצְתִּי. במזמור 'אשת חיל' שבמשלי נאמר "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ", כלומר 'ברצון'. וגם היום אומרים בלשון הגבוהה 'בחפץ לב' במשמעות של 'ברצון רב'. אם כן חֲפִיץ הוא חֵפֶץ שחֲפֵצִים בו.
את המילה חפיץ הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ו (2006).
מַהֲלוֹם (שוקר חשמלי)
מהלום הוא מכשיר להגנה עצמית ההולם בתוקף בהֶלֶם חשמלי.
המילה מהלום מצויה בפיוטים קדומים במשמעות מהלומה, מכה. במשמעותה החדשה היא מכשיר או כלי, והיא דומה בצורתה לכלים ומכשירים אחרים: מַרְעוֹם, מַעֲרוֹךְ, מַעֲצוֹר, מַכְתּוֹף (התקן לנשיאת נשק או מצלמה על הכתף).
את המילה מהלום הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ב (2002).
מַקְּלוֹר (סטיקלייט)
מקלור הוא כלי דמוי מקל הפולט אור זוהר לאחר שמקפלים אותו (וכך שוברים את המכל הפנימי שבתוכו) ומנערים אותו. הוא משמש למשל להכוונת תנועה בלילה. כמו כן הוא משמש בצבא לצרכים שונים כגון סימון מטרות בשעות החשכה.
המילה מקלור נוצרה מהלחם של מקל ואור, בדומה למילים רבות: רַמְזוֹר, מִגְדַּלּוֹר, זַרְקוֹר.
פֻּנְדָּה (פאוץ')
פונדה היא תיק המחובר לחגורה ונועד לנשיאת פריטים קטנים כמו כסף, משקפיים וטלפון נייד.
המילה פונדה היא במקורה מילה יוונית שהתגלגלה אל העברית של המשנה והתלמוד בשתי צורות: אפונדה, פונדה. כך למשל כתוב במשנה ברכות: "לא יִכָּנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגלו", ובמדרש מאוחר יותר באה גרסה אחרת של אותה ההלכה: "לא יִכָּנס אדם להר הבית במעות צרורות בסדינו ובאבק שעל רגליו ובפונדא החגורה לו מבחוץ". גם סופרים של העת החדשה השתמשו במילה פונדה או אפונדה במשמעות דומה. כך למשל כתב ביאליק בתרגומו לדון קישוט: "וגם מאתים זהב צוו לתת לו; ויקחם סנשו וישימם באפנדתו אשר על־מתניו מתחת לכתנתו". בימינו נפוץ למדי השימוש במילה פונדה לנרתיק מחסניות של אקדח.
המילה פונדה כחלופה לפאוץ' אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ט (1999).
גְּלִילוֹר (קליידוסקופ)
גלילור הוא מכשיר בצורת גליל שבו שברי זכוכית או פיסות נייר צבעוניות משתקפים אל מול האור במערכת של מראות ויוצרים צורות סימטריות בשלל צבעים. עם סיבוב הגליל נוצרות צורות חדשות.
המילה גְּלִילוֹר נוצרה מהלחם של גליל ואור.
לפני האקדמיה הונחו שפע של הצעות לחלופה לקליידוסקופ ובהן מִקְסֶמֶת, מַרְהֶבֶת, סַסְגֹּנֶת, רְאִינוֹי וסַבְגּוֹן. המילה גלילור נבחרה משום שנראתה פשוטה ובעלת סיכויי קליטה טובים.
את המילה גלילור הציעו עמי סגל מקריית טבעון ואלון גנץ. המילה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשע"ב (2012).
צִיּוּדָן (צ'ימידן)
ציודן הוא תיק מלבני גדול ובעל פתח לאורכו המשמש חיילים ומטיילים לנשיאת ציוד אישי.
המילה צִיּוּד שבבסיס 'ציודן' גם היא חידוש של הדורות האחרונים. כבר בימי קדם הצטיידו בצֵידָה לַדֶּרֶךְ, כלומר במזון (המילים המקראיות צֵידָה וצַיִד מציינות ביסודן בעלי חיים שניצודו, ומכאן מזון בכלל). אנשי גבעון סיפרו ליהושע: "זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ… וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים" (יהושע ט, יב). היום כשיוצאים לדרך מצטיידים גם בציוד – בגדים ושאר חפצים.
תיק גדול אחר, המשמש בעיקר חיילים, הוא שַׂק חֲפָצִים ("קיטבג").
את המילה ציודן הציעה חברת הוועדה למילים בשימוש כללי מלכה זמלי תמורת המילה הלועזית צ'ימידן (ברוסית: מזוודה).