בלשון המשפטנים רווחים הצירופים "ריצה עונש" או "ריצה מאסר", ואולם בעברית המסורה לנו נהוגות דרכי ניסוח אחרות, וכידוע גם הפועל לרַצות משמש בעניין אחר לגמרי.

בצמד הודיה–הודאה ניצלה לשון ימינו את כפל הצורות לבידול בין שתי המשמעויות של הפועל הודה: המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה.

האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.

העוסקים בתחום המשפט תוהים לא אחת אם יש לומר 'מושא העבֵירה', 'מושא תיק זה' או 'נשוא העבֵירה', 'נשוא תיק זה'. שאלה זו נדונה בוועדה למונחי משפט של האקדמיה ונקבע שבהקשר זה יש לנקוט 'מושא' ולא 'נשוא'.

לא פעם אנו נשאלים כיצד לנסח מסמכים – כגון שאלונים, הוראות והנחיות, תקנות, תעודות ושאר טפסים – המכוונים גם לגבר וגם לאישה.