בפרשת חיי שרה מזדמנת ההופעה הראשונה של המילה נַעֲרָה במקרא: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, יד). הכתיב החסר "נַעֲרָ" חוזר בכל הופעותיה של המילה בחמשת חומשי התורה, למעט חריג אחד בפרשת כי תצא (דברים כב, יט). בשאר ספרי המקרא היא כתובה תמיד בה"א: "נַעֲרָה". הטבלה הבאה מסכמת את הנתונים:
נַעֲרָ | נַעֲרָה | |
בתורה | 21 | 1 |
בנביאים ובכתובים | – | 23 |
העובדה המפתיעה הזאת מצטרפת לממצא דומה הנוגע לכתיבו של כינוי הנסתרת 'היא' במקרא. בתורה נכתב הכינוי בדרך כלל "הִוא", בווי"ו, למעט אחד עשר מקומות שהם כחמישה אחוזים בלבד מכלל הופעות הכינוי. לעומת זאת בנביאים ובכתובים אין למצוא "הִוא" אלא בשלושה מקומות, וגם במקרים היחידים האלה מדובר בתופעה של נוסח ולא בתופעה של כתיב, שכן בכולם ההקשר מאפשר בלא קושי את הקריאה החלופית 'הוּא'.
הִוא | הִיא | |
בתורה | 200 | 11 |
בנביאים ובכתובים | (3) | 278 |
ספרי המקרא הקדומים משמרים אפוא דרכי כתיב עתיקות, שלא ייחדו צורה נפרדת לזכר ולנקבה בשתי המילים האלה. סיבת הטשטוש בין המינים בכינוי הגוף לנסתר ולנסתרת אינה מחוורת כל צורכה, אבל לקיומה של צורת כתיב אחת לנער ולנערה הוצע טעם מתקבל על הדעת. מסתבר שבשחר ימיה של העברית שימשה המילה 'נער' לתיאור פרט צעיר כלשהו של מין האדם, מבלי לדקדק אם זכר הוא או נקבה. ההבדל החיצוני בין זכר צעיר לנקבה צעירה נראה לדוברים חסר חשיבות לעומת ההבדל שבין זכר ונקבה בוגרים ולכן לא הצדיק את סימונם במילים שונות, וכך אכן נוהגות שפות אחדות עד ימינו. וכדאי להזכיר שברבים משמות בעלי החיים במקרא משמשת אותה הצורה לזכר ולנקבה (להרחבה ראו כאן). רק בשלב מאוחר יותר של התפתחות הלשון העברית הוכרה נחיצותו של ביטוי דקדוקי להבדל בין 'נער' זכר ל'נער' נקבה, ושלב זה הוא המשתקף בכתיבם של ספרי הנביאים והכתובים ובמסורת הניקוד והקריאה בתורה.
כתב אריאל שוה.
שתי הברכות המשמעותיות ביותר בברכת יעקב לבניו הן הברכה ליהודה והברכה ליוסף. בחלק השני של הברכה ליהודה מתואר השפע שעתיד להיות מנת חלקו, ושם אנו קוראים בין השאר כך: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה / וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ || כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ / וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה" (בראשית מט, יא). התמונה המצטיירת היא של נחלה שבה רבות הגפנים עד כי התושבים קושרים אליהן את חמוריהם ומכבסים ביין את בגדיהם.
הפסוק נחלק לשניים, ובכל חלק – תקבולת. אנו נתמקד בחלק השני:
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ / וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה
דם הענבים מקביל כמובן ליין, והמילה סוּת מקבילה למילה לבוש. מובן המילה סוּת ברור אפוא מן ההקשר, אבל אין לה אח ורע במקרא.
מילים נרדפות לא מעטות יש בעברית למילה לבוש, ובהן בֶּגֶד (או בגדים) ושִׂמְלָה (או שַׂלְמָה). מילה נוספת היא כְּסוּת, כבמקרה של אדם המלווה כסף לעני, ויד העני קצרה מלפרוע את חובו. התורה מזהירה את המלווה: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל [=תיקח כמשכון] שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב?" (שמות כב, כה–כו).
כְּסוּת – מן השורש כס"י – היא כיסוי לעור הגוף. קרבתה למילה סות בברכת יעקב – במשמעות ואף בכתיב – הביאה רבים למחשבה שאין סות אלא שיבוש של כסות, כלומר שהאות הראשונה במילה כסות נשמטה משום מה במהלך השנים. חיזוק להשערה זו בא מנוסח קרוב – אך שונה – של התורה, נוסחם של השומרונים: במקום 'סותה' גורסת תורת השומרונים 'כסותו'.
והנה בתחילת המאה העשרים נמצאה בחפירות ארכאולוגיות בצפון סוריה כתובת מונומנטלית בת שש עשרה שורות מן המאה התשיעית לפני הספירה. הכתובת, הידועה בשם כתובת כִּלַמֻוַ – על שם המלך הארמי שהורה על כתיבתה – כתובה פֵניקית דווקא, שפה קרובה לעברית. (הפניקית הייתה באותה התקופה ובאותו האזור השפה החשובה והמשפיעה.) בסוף השורה השמינית של הכתובת מצויה המילה סות – ומובנה גם שם 'בגד'. למוֹתר לציין שהכתובת נמצאה בדיוק כפי שנכתבה לפני אלפי שנים, וחשד שיבוש מעתיקים לא דבק בה. הנה כי כן נמצאה ראיה חותכת שהמילה סות מקורית היא, ולא תוצאה של שגגת מעתיקים.
אם כן – מה שורשה?
כשם שהתי"ו במילה כסות היא תי"ו הנקבה (ולא חלק מהשורש), סביר שכן הוא במילה סות. שורשה יכול להיות סו"י, כשורש כיסוי אחר המשמש במקרא: לפי המסופר בספר שמות, כשירד משה מהר סיני (בפעם השנייה) ושני לוחות הברית בידיו, קרן עור פניו. כשראוהו אהרן וכל בני ישראל, חששו לגשת אליו ולדבר איתו, ולבסוף כיסה משה את פניו:
"וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ, וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" (שמות לד, לג–לה).
המילה סות שבברכת יעקב ובכתובת הפֵניקית קשורה כנראה למילה מסווה, שגם היא עניינה כיסוי והסתרה, ומשורש זה – סו"י – נגזרו בלשון ימינו המילים הִסווה והסוואה. בעברית החדשה בחרו הבוטנאים במילה סוּת לציון קליפת העץ, שהיא מעין לבוש לעץ.
הערה: הכינוי החבור לנסתר במילה סוּתֹה (=הסות שלו) כתוב בה"א ולא כרגיל במקרא בווי"ו. זה כתיבוֹ גם במילה עִירֹה (העַיִר שלו) בתחילת הפסוק ובמילה כְסוּתֹה (בפסוק המצוטט לעיל משמות כב) ובמקרים נוספים. הכתיב בה"א לכינוי הנסתר הוא הכתיב הקדום יותר, וכפי שעולה מן הממצא הארכאולוגי הוא גם הכתיב הרגיל בכתובות העבריות מימי הבית הראשון. כתיב זה משקף ה"א עיצורית, כעולה מן ההשוואה בבראשית א בין המילה לְמִינוֹ בפסוק יא לאותה המילה בפסוק יב – לְמִינֵהוּ. בחלוף הימים נאלמה הה"א הזאת, וכותבי העברית עברו אט־אט לכתיב פשוט יותר (פוֹנֵטִי יותר) בווי"ו, כהרגלנו עד היום הזה.
כתב ברק דן.
רבים קרויים דָּוִד כשמו של מלך ישראל. אך מה משמעותו של שם זה?
הדעה הרווחת והמסתברת ביותר קושרת את דָּוִד אל המילים דּוֹד ויָדִיד (או יְדִיד) שמשמען 'אהוב'. דּוֹד בהוראה זו מוכר בעיקר ממגילת שיר השירים, למשל: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים" (א, טז), "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (ה, ט). צורת הרבים דּוֹדִים מובנהּ העיקרי במקרא 'מעשה אהבים', כגון "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים" (משלי ז, יח).
גם המילה הקרובה ידיד משמעה 'אהוב'. שלמה נתכנה בפי נתן הנביא יְדִידְיָהּ על שום היותו אהוב האל: "וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'" (שמואל ב יב, כד–כה). כינוי דומה נתן משה לשבט בנימין: "יְדִיד ה', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו" (דברים לג, יב). ישעיהו הנביא משחק במילים דּוֹד וידיד במשל הכרם: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ה, א). ויש הקושרים לכאן גם את הדּוּדָאִים – צמח האהבה שמצא ראובן ושלאה אימו העבירה לרחל (בראשית ל, יד–טז).
השם דָּוִד זהה במשקלו למילים דוגמת אָסִיר, מָשִׁיחַ, פָּקִיד, שָׁלִיחַ – שהוראתם סבילה ('אסור', 'משוח', 'מופקד', 'שלוח'), וגם מבחינה זו מסתברת הפרשנות דָּוִד = אָהוּב. ואומנם פעם אחר פעם אנו קוראים בספר שמואל א כי היה דוד אהוב על הכול: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל… וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" (טז, כא); "וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (יח, א); וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד" (יח, טז), "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד" (יח, כ).
בעבר הוצעה במחקר הבנה אחרת לגמרי של דָּוִד – על פי תעודות קדומות שנתגלו בחפירות העיר מארי שבמסופוטמיה. בתעודות אלו נזכרת המילה דַוִידֻ[ם], ותחילה סברו שהיא תואר לשר צבא. בעקבות הבנה זו הוצע כי דָּוִד המקראי לא היה כלל שם פרטי של אדם, אלא התואר של שר הצבא. ואולם לימים נדחתה הבנה זו בתעודות מארי, וכיום מקובל יותר כי המילה הנזכרת בהן היא דַוְדֻם או דַמְדֻם – מילה המקבילה לדַבדֻם באכדית שפירושה 'מפלה צבאית'.
בספרות הבית הראשון, כגון בספרים שמואל ומלכים, השם נכתב בדרך כלל דוד, ואילו בספרי המקרא המאוחרים, כגון דברי הימים, עזרא ונחמיה, הוא נכתב ביו"ד: דויד. כיום מקובל יותר הכתיב דוד, אך שני הכתיבים טובים ונכונים (ככלל כתיבם של שמות פרטיים הוא בגדר המלצה בלבד).
מחוץ למקרא השם דוד (בלי יו"ד) מתועד בכתובת ארמית מתל דן המתוארכת למאה התשיעית או השמינית לפנה"ס. בכתובת זו מתפאר אחד ממלכי ארם בניצחונו על כמה מלכים וכן על 'בית דוד' (בכתובת ברצף: 'ביתדוד').
גם במצבת מישע, מצבת ניצחון מואבית מן המאה התשיעית לפנה"ס, יש אולי אזכור לדוד – בצירוף הסתום 'אראל דודה'. אלא שהסיומת 'ה' קשה כאן: לכאורה היא מציינת את כינוי הנסתר (למשל במצבת מישע עצמה יש 'בביתה' המתפענח בְּבֵיתֹה, כלומר בְּבֵיתוֹ, ובברכת יעקב ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה… וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה; בראשית מט, יא), אבל כינוי הנסתר אינו צפוי להצטרף לשם פרטי. על כן היו שהציעו הסברים אחרים למילה שאינם קושרים אותה אל השם דוד, ולעומתם היה מי שהציע שזו דווקא צורה מוארכת של השם: דָּוִדֹה מן דָּוִד כמו שְׁלֹמֹה מן שָׁלוֹם.