העברית נוטה להביע סתמיות בדרך כלל בצורת זכר, אבל יש גם שימוש בצורות נקבה דוגמת 'זאת אומרת', 'בכל זאת', 'אחת היא לי', 'לא עלתה על ליבי'.

לא פעם אנו נשאלים על תקניותם של משפטים שבהם בא כינוי הרמז זֶה בתפקיד אוגד, דוגמת "הוראה זה מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו זה חליל".

רוב מתקני הלשון ממליצים להימנע מן ההגייה זוּ בכינוי הרמז לנקבה ומורים להגות תמיד זוֹ בחולם. אף על פי כן גם להגייה זוּ יש על מה לסמוך.

המאמר דן במילים 'שאתה', 'זו' ו'מקח', מתאר את תולדותיהן, את המאבקים שהיו בעניינן ואת מקומן בתקנת הלשון.

בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה.

כינויי הרמז זאת וזו (בחולם, כלומר בתנועת o) נרדפים, כלומר אין הבדלי משמעות ביניהם. הכינוי זאת מלשון המקרא והכינוי זו מלשון חכמים. כינויי הרמז אלה ואלו נרדפים גם הם.