בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף', שנוהגים לאומרו בקהילות רבות בראש השנה וביום הכיפורים, נאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". מעטים שמים לב כי הצורה 'מעבירין' איננה הצורה המתבקשת מצד הדקדוק. הלוא תשובה, תפילה וצדקה הן כולן מילים ממין נקבה, ולפיכך הניסוח המתבקש הוא 'מעבירות את רוע הגזרה'.
מדוע אפוא משמשת צורת הזכר 'מעבירין'? ומדוע רבים אינם מבחינים בכך?
בתלמוד הירושלמי נאמר: "אמר ר' לעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה" (תענית ב:א, סה ע"ב; בשינויים קלים גם בקהלת רבה, בבראשית רבה ובפסיקתא דרב כהנא). אִמרה זו היא העומדת בבסיסה של השורה הנדונה בפיוט, ולכן סביר שהצורה 'מעבירין' מושפעת במינה הדקדוקי מן הצירוף 'שלושה דברים'.
עוד יש לזכור כי צורת הזכר נתפסת בעברית כצורה סתמית, ולכן יש שהיא משמשת גם ללא התאם, בלי שהדבר צורם לאוזניהם של דוברי העברית. כבר במשנה נאמר "שאין אכילה והקטרה מצטרפין" (זבחים ב, ה ועוד), בפיוט 'אל אדון' לשחרית של שבת נאמר "דעת ותבונה סובבים הודו (נוסח אחר: אותו)", ובימינו אפשר לשמוע משפטים דוגמת "האכילה והשתייה מותרים רק במזנון".
השימוש בצורות זכר לנקבה בזמן הווה (בינוני) אינו נחשב תקני, ואולם בזמני פועל אחרים נעשה הדבר לתקן: צורות העבר (שָׁמרוּ, נכנסוּ) משותפות לנסתרים ולנסתרות. צורות עתיד וציווי דוגמת 'תשמרו', 'ישמרו', 'שִמרו' משמשות כבר בתנ"ך גם לנוכחות ולנסתרות, ובלשון חז"ל הן דחקו לגמרי את צורות הנקבה.
נעיר כי בלשון התפילה והפיוט אפשר למצוא עוד דוגמאות של חוסר התאם דקדוקי. כך למשל בתפילת 'ארשת שפתנו', הנאמרת בראש השנה בקהילות אשכנז, מקובל הנוסח: "ארשת שפתנו יערב לפניך, אל רם ונשא" – המילה 'ארשת' מינה נקבה ואילו הפועל 'יערב' הוא בזכר. הבחירה בצורת הזכר 'יערב' היא כנראה על פי הפסוק בתהלים "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי" (קד, לד), ובאותו אופן אפשר להסביר את "יערב לו ידידותך" בפיוט 'ידיד נפש'.
הפיוט 'יעלה תחנוננו' לערבית של יום הכיפורים מבוסס על התפילה הידועה 'יעלה ויבוא'. לפיכך – כדי לשמור על התבנית הזהה – משמשות בו צורות פועל בזכר גם כאשר השם הוא ממין נקבה, כגון "יעלה אנקתנו", "ויבוא צדקתנו", "ויבוא סליחתנו".
יש שחוסר ההתאם מקורו בדוחק החרוז: "עַטְּרֵם רוב ברכות, וחיים אֲרוּכוֹת, עדי עד מארי כות" (יוצר לשמיני עצרת, מחבר לא ידוע), "חַדֵּשׁ ימינו בגלות יָשָׁן, עוּרָה למה תישן?" (מתוך 'שבט יהודה', סליחות בנוסח עדות המזרח. ייתכן שהשימוש בשם תואר ממין זכר למילה 'גלות' קשור גם בתפיסת הסיומת ־וּת בימי הביניים כמציינת זכר בהשפעת הערבית).
בלשוננו היום רגילים להתאים את הפועל למין הדקדוקי של השם גם כאשר שם זה מציין קבוצה. אנחנו נוהגים לומר 'מועצת התלמידים פעלה', 'הקהל התכנס', 'הציבור יכריע', 'העם החליט' וכדומה. אך אין בהרגל זה כדי לפסול התאם לתוכן המגולם בשם הקיבוצי, היינו שימוש בפועל בצורת רבים.
דרך זו רווחת במקרא ובספרות חז"ל. למשל: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ" (במדבר כב, ד); "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה, כה); "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א); "וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם…" (ירמיהו מד, כח); "הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם" (איוב א, יד), "וירנו כל עם הארץ בתפלה לפני רחום" (משלי בן סירא ג, יט). ובלשון חז"ל: "זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה" (משנה שביעית י, ג); "מקובל אני שכל גזירה שבית דין גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה" (ירושלמי שבת א, ד; ג, ע"ד). כמובן יש גם דוגמאות הפוכות, כגון "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ח, ד); "צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג" (ירושלמי פאה ז, ו; כ ע"ג). ויש ששתי הדרכים משמשות זו לצד זו: "וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל" (מלכים א כ, כ).
בדומה לכך נמצא במקורותינו שגם המילים 'כול' ו'רוב' – כשהן עומדות לעצמן ומכוונות לבני אדם, מתאימים להן את הפועל ברבים: "הכל כשרין לקרות את המגילה" (משנה מגילה ב, ד), "במקום שהרוב מכניסין לבתים מותר לוכל (=לאכול) ממנה עראי" (ירושלמי מעשרות ג, א). ובימינו יש שיאמרו 'הרוב מתנגד לקיצוץ' ויש שיאמרו על דרך המקורות 'הרוב מתנגדים לקיצוץ' – ואלה ואלה דבריהם תקניים.
לא פעם אנו נשאלים על תקניותם של משפטים שבהם בא כינוי הרמז זֶה בתפקיד אוגד, דוגמת "הוראה זה מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו זה חליל".
במקרים כאלה מקובל להמליץ על השימוש בכינויי הגוף הוּא, הִיא, הֵם והֵן שמשמשים ברגיל בתפקיד אוגד: "הוראה היא מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו הוא חליל".
הרחבה
כינוי הנסתר כאוגד
במשפטים שמניים, כלומר משפטים שאין בהם פועל, יש שבין שני חלקי המשפט העיקריים בא כינוי גוף הנסתר הוּא (ולפי הצורך הִיא, הֵם, הֵן). כינוי זה נקרא 'אוגד' על שם מעמדו כמעין איבר מחבר בין הנושא לנשוא. לפי כללי ההתאם, האוגד מתאים במין ובמספר לנושא.[1] כך אפוא ינוסחו המשפטים שלהלן:
- הסיבה העיקרית לעיכוב היא הדיון המתמשך בוועדה.
- העיכוב ביישום ההחלטה הוא התמשכות הדיונים בוועדה.
- הדיונים המתמשכים בוועדה הם הסיבה לעיכוב.
כנגד כינויי הנסתר יבוא הפועל הָיָה בנטיותיו ובהתאמה למין ולמספר של הנושא במשפט שמני המנוסח בזמן עבר או עתיד. למשל: 'הסיבה העיקרית לעיכוב תהיה הדיון המתמשך בוועדה'; 'הדיונים המתמשכים בוועדה היו הסיבה לעיכוב'.
כינוי הרמז כאוגד בימינו
לצד מבנים אלו, רווחים מאוד בעברית בת ימינו משפטים שבהם כינוי הרמז 'זה' משמש בתפקיד אוגד, אולי בהשפעת הלשונות הסלוויות – רוסית, אוקראינית ופולנית – שיש בהן מבנה תחבירי דומה. כך אפשר למצוא: "מצנפת זה סוג של כובע", "הנכס היקר ביותר שלנו זה המשפחה", "הכתובת לכך זה משרד השיכון", "אנשים זה כל הסיפור". בכל המשפטים האלה (שנאספו מן המרשתת) משמש דווקא כינוי הרמז 'זה' ללא קשר למין ולמספר של נושא המשפט.
כינוי הרמז כאוגד בספרות חז"ל
יש מבעלי הסגנון ועורכי הלשון המסתייגים משימוש זה. לדעת אחרים היסוד שיש לשימוש ב'זה' כאוגד בלשון חכמים מאפשר את השימוש בו בימינו, גם אם כיום תפקידו מעט שונה. בספרות חז"ל נעשה שימוש בכינויי הרמז זֶה, זוֹ ואֵלּוּ בתפקיד אוגד במשפטים "מפָרשים", שבהם הנשוא מפרש מושג המוצג בראש המשפט – את שמו, את משמעו, את שיוכו וכדומה.[2] שימוש זה מוכר לרבים מן המדרשים המשולבים בהגדה של פסח:
- "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אֵלּוּ הַבָּנִים…
וככלל הוא פזור לאורכה ולרוחבה של ספרות חז"ל. לדוגמה, הפסוק "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח) נדרש על קריאת התורה:
- ר' זעורא בשם רב חננאל: "ויקראו בספר תורת" – זה המקרא. "מפורש" – זה תרגום. "ושום שכל" – אילו הטעמים. "ויבינו במקרא" – זה המסורת… (ירושלמי ד, א; עד, ע"ד)
לשמות המקומות הנזכרים בפסוק "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה) ניתנים זיהויים המתאימים לתקופת חז"ל:
- "חמת" – זו חמי גדר; "רקת" – זו טבריה; "כנרת" – זו גנוסר. (בבלי מגילה ה ע"ב)[3]
תינתן הדעת שבמבנה הזה יש נטייה להתאים את הכינוי הרומז למה שבא אחריו במין ובמספר, כמו שעולה מרוב הדוגמאות לעיל.
ההתאם באוגד 'זה' בעברית החדשה
גם בעברית של ימינו אפשר למצוא משפטים שבמרכזם כינוי רמז המתאים במין ובמספר לנשוא:
- העור שלך זו המומחיות שלנו.
- המשא ומתן זו הדרך המועדפת עליהם.
- שליחויות לבית הלקוח זה הפתרון המועדף.
- שימוש בפסולת כחומר גלם ממוחזר, שימוש בה לייצור אנרגייה או שימוש חוזר – אלו הדרכים להפחתת כמויות הפסולת שאנחנו מייצרים.
יש המציעים לראות במשפטים המודגמים לעיל משפטי ייחוד: החלק שלפני כינוי הרמז הוא חלק ייחוד; כינוי הרמז עצמו הוא נושא המשפט והוא גם כינוי מוסב לחלק הייחוד, ומה שבא אחרי כינוי הרמז הוא הנשוא. לכן כשם שנאמר במשפט עצמאי "זו המומחיות שלנו" בהתאמת כינוי הרמז לשם העצם המשמש נשוא, כך נאמר "העור שלך – זו המומחיות שלנו". בהצעה זו יש כדי להסביר את ההתאם של כינוי הרמז במין ובמספר דווקא לנשוא.[4]
היעדר ההתאם באוגד 'זה'
ואולם השימוש בכינוי הרמז 'זה' דווקא, ללא קשר למין הדקדוקי או למספר (יחיד או רבים) של מה שבא לפניו או של מה שבא אחריו, רווח מאוד. נשאלת השאלה אם שימוש זה הוא רק תוצאה של לשון לא מוקפדת או שיש מבנים שבהם הוא הכרחי.
אחד המבנים ש'זה' משמש בהם אוגד הוא משפט הנפתח בשם פועל, למשל: "לצחוק זה בריא", "לשמח אנשים זה בטבע שלו", "ללמוד זה מה שחשוב". במקרים אלו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הוא' – אולי משום ששם הפועל אינו שם עצם במובן הרגיל של המילה (אין לו מין ומספר). מבנה כזה מצאנו גם אצל סופרים:
"טוב היה לו להירשל לזכור אותה שינה שישן בחדר הרופא, שהימנה הכיר שעדיין לא שכח תורת שינה. לישון לישון ולישון זה כל התכלית, לישון ולהשכיח כל פגעי היום" (ש"י עגנון, סיפור פשוט).
גם במשפט כמו "מחשבים זה מעניין" השימוש ב'זה' דווקא הוא הכרח. המילה 'מחשבים' כאן מכוונת לא למחשבים עצמם אלא למושג רחב יותר: 'תחום המחשבים' או 'לימודי המחשב'. מסיבה זו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הם' ("מחשבים הם מעניינים"), ואם נרצה להימנע מן השימוש ב'זה' נצטרך לבנות משפט אחר: 'תחום המחשבים הוא תחום מעניין' או כיוצא בזה. חדי אוזן יבחינו אולי בהבדל בין "חופשה היא לא מותרות" ובין "חופשה זה לא מותרות". נראה שבמשפט השני המילה "חופשה" מקבלת משמעות של מושג כללי, לאו דווקא 'חופשה' כתקופת זמן מסוימת, אלא 'יציאה לחופשה', 'הימצאות בחופשה'.
* * *
כבענייני תחביר וסגנון אחרים גם בעניין השימוש באוגד 'זה' האקדמיה לא דנה ולא קבעה תקן. עם זאת, כאמור בתחילת הדברים, נראה שהשימוש ב'זה' אופייני ללשון הדיבור, ואם רוצים להתאים את הניסוח למשלב גבוה יותר אפשר לעיתים קרובות להחליף את 'זה' באוגד 'הוא', 'היא', 'הם', 'הן'. במקרים אחרים אפשר להציע שינוי במבנה המשפט. למשל במקום הניסוח "ללמוד זה מה שחשוב" אפשר לנסח 'הלימוד חשוב' או 'הלימוד הוא דבר חשוב'.
מטבע הדברים בהקשרים שבהם הלשון מכוונת אל משלב הדיבור, כגון בפרסומות, בכרזות ובסיסמאות, רווח השימוש באוגד 'זה', וספק אם יש טעם להילחם בזה.
————————————————————–
[1] שאלה לעצמה היא מה הנושא ומה הנשוא במשפט שמני. לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, אבל נאמר כך: ככלל כאשר שני חלקי המשפט העיקריים הם שמות עצם שניהם עשויים לשמש נושא, בעיקר אם שניהם מיודעים או שניהם אינם מיודעים (כשרק אחד מהם מיודע מקובל שהוא הנושא). עוד אפשר לקבוע שבעברית בת ימינו לרוב הנושא הוא החלק הראשון של המשפט.
[2] יש הטוענים שמבנה תחבירי שבו כינוי רמז מתפקד כאוגד קיים כבר בתנ"ך, במשפטי שאלה דוגמת "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז, כא); במשפט מקביל, שאינו משפט שאלה, היינו נוקטים: "אתה בני עשו" או "אתה הוא בני עשו". ואולם הוצעו לתופעה הזו גם הסברים אחרים.
[3] אבא בנדויד, שעמד על השימוש הזה בלשון חז"ל בספרו לשון מקרא ולשון חכמים, הציע לקיים הבחנה בין האוגד 'הוא' לאוגד 'זה' גם בעברית בת ימינו באותה הרוח. הוא מציג לדוגמה שני משפטים: "חידקל הוא שם הנהר בבבל" לעומת "חידקל זה שם של נהר". לדבריו המשפט הראשון "מזהה דבר ידוע עם דבר ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'הוא', ואילו המשפט השני "מפרש שם שאינו ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'זה' (לשון מקרא ולשון חכמים, עמ' 763).
[4] נעיר כי מקובל להסביר שגם משפטים שמניים שמשמש בהם האוגד הוא, היא, הם, הן – הם מיסודם משפטי ייחוד (עוזי אורנן, המשפט הפשוט, תשל"ט, עמ' 147 ועוד).
בעברית פועל או שם תואר או מילת יחס המלווים שם עצם יתאימו לו במין הדקדוקי – בזכר או בנקבה: אנו אומרים 'אבד כלב' אבל 'אבדה כלבה', 'שדות מוריקים' אבל 'שיבולים מצהיבות'.
לא פעם אנו נשאלים – כיצד יש לנהוג במשפטים שיש בהם שני שמות עצם (או יותר) שמינם הדקדוקי אינו זהה?
התשובה פשוטה – ההתאם הדקדוקי יהיה בצורת הזכר:
- המבנה מתאפיין בחלונות ודלתות גבוהים.
- עגבניות ומלפפונים – מחירם זהה
- השועל והחסידה הם גיבורי המשל המפורסם
- מכתבי אהבה ואיגרות ברכה נשלחים גם בימינו
מה הסיבה לכך? קבוצה שמעורבים בה שמות עצם בזכר ובנקבה נחשבת לא־מסומנת מצד המין הדקדוקי. בעברית צורת הזכר משמשת לא רק לזכר, היא הצורה שנוקטים גם כשאין צורך להבחין במין – כלומר היא הצורה הסתמית, הלא־מסומנת. וכך אומנם רגיל בעברית הקלסית:
- וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים (בראשית יח ,יא)
- וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם (במדבר ז, ו)
- יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ (זכריה ח, ה)
- הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם (יחזקאל מד, כט)
- עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם (משנה אבות ב, יא)
ברם לעיתים מתעצמת נטיית הדוברים לשגות במשפטים כאלה ולהתאים פועל או תואר בנקבה דווקא לקבוצת שמות עצם מעורבת – במיוחד כאשר שם העצם האחרון ברשימה הוא בנקבה או בנטיית ־וֹת (בזכר או בנקבה):
- "מבצריהן ומצודותיהן פזורות לאורך קו הגבול" (הנכון: פזורים)
- "כל החלונות והדלתות של הדירה פתוחות לרווחה" (הנכון: פתוחים)
- "אופייה ועוצמתה של הביקורת רק מוכיחות את צדקתי" (הנכון: מוכיחים)
ולעיתים גם להפך – יש הנוטים להתאים פועל או תואר בזכר לקבוצת שמות עצם בנקבה, בשל נטייה כללית לצורת הזכר (כמו צורות רבים־נקבה בעבר, בעתיד ובציווי): [1]
- "הבערת אש והשארת אשפה אסורים בהחלט" (הנכון: אסורות)
- "בניית סוכה ותליית קישוטים הם מנהגי החג האהובים עליי" (הנכון: הן)
מומלץ אפוא להגיה כל טקסט ולחזר אחר שגיאות לשון שאולי נשתרבבו במרוצת הכתיבה.
————————————————————–
[1] מסוג זה מוצאים גם בלשון המשנה: "שאין אכילה והקטרה מצטרפין" (זבחים ו, ז). דוגמאות אלו קשורות אל תופעה כללית של דחיית צורות הנקבה מפני צורות הזכר הבאה כבר במקרא: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם" (שיר השירים ב, ז ועוד); "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כה, כט).