האקדמיה ללשון העברית

קָמָה

קמה היא תבואה לקראת הקציר. השם קמה – על שום קומתן הגבוהה והזקופה של השיבולים בשלב האחרון של גידולן.
המילה קמה נזכרת בציווי על ספירת העומר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט), כלומר מתחילת הקציר.
במקרא ובספרות חז"ל קמה היא מילה רגילה, ואילו בעברית החדשה היא נחשבת מליצית, ומופיעה בכתיבה הספרותית, בשירה ובזמר.

אֲלֻמָּה

אלומה היא קבוצת שיבולים המאוגדות יחדיו. האלומה נזכרת בחלום יוסף: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (בראשית לז, ז; ותינתן הדעת לשתי צורות הרבים של המילה בפסוק: אֲלֻמִּים ואֲלֻמּוֹת). האלומות נזכרות בתנ"ך פעם נוספת, וגם היא מוכרת מאוד: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו, ו).
בעברית החדשה – בעקבות לשונות סלוויות – נשאלה המילה אלומה לתחום הפיזיקה: קבוצת קרני אור היוצאות ממקור אחד (שימוש זה מתועד כבר מסוף המאה הי"ט), וגם זרם של חלקיקים, כגון אלומת אלקטרונים ועוד.

עֹמֶר

עומר – בדומה לאלומה – הוא קבוצת שיבולים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט). ויש עומר שהוא מידה או כלי מידה, כנזכר בקשר למן (שמות טז): "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר", "וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן", "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא".
המילה עומר מוכרת כיום בעיקר מספירת העומר שמקורה בכתוב: "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, י-טז). וחלוקות הדעות: לפי הפירוש המסורתי עומר כאן הוא מידה – עשירית האיפה גרגרי שעורה, אך יש המפרשים שיבולים ממש.

גָּדִישׁ

גדיש הוא ערמת תבואה, ערמה של אלומות או עומרים. המילה נזכרת בתנ"ך לצד המילה קמה, כגון "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה).
פעלים מן השורש גד"ש מופיעים לראשונה בספרות חז"ל, ומשמשים שם קודם כול במשמעות עשיית גדיש: "וקוצרין וגודשין לפני העומר" (משנה פסחים ד, ח). בספרות חז"ל גם נולד הביטוי "גדש את הסאה", וכן צמד ההפכים 'גדוש' ו'מחוק' – המשמש עד היום במתכונים: כף גדושה לעומת כף מחוקה.

כידוע סַף הוא מִפְתָּן, הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות הן בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – היא מַשְׁקוֹף. מאחר שאת מגילת הקלף ובה שתי הפרשות הראשונות של קריאת שְׁמַע קובעים במזוזה הימנית של הדלת, החלה בלשון חכמים גם מגילת הקלף עצמה להיקרא מזוזה, וכך עד ימינו אנו.

בפרשת בֹּא, לפני המכה האחרונה שבה ה' נוגף את מצרים, מכת בכורות, מצוּוים בני ישראל לשחוט שֶׂה – הוא קורבן הפסח שעל שמו קרוי החג – ולאוכלו צלוי. כדי לסמן את בתי ישראל למען יפסח ה' על פתחיהם ולא ימותו בכוריהם, הם נדרשים לקחת מדם השה ולשים ממנו על שתי מזוזות הדלת ועל המשקוף: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות יב, ז).

משה קורא לזקני ישראל ואומר באוזניהם את הדברים האלה: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (פסוק כב). והנה לא רק המשקוף והמזוזות נזכרים בדברי משה, אלא גם הסף, אך האם זה סף הדלת? למילה סַף בלשון המקרא שתי משמעויות שונות עד מאוד זו מזו – 'מפתן' ו'סֵפֶל' – ולמעשה מדובר בשתי מילים שונות שאך נראות אותו הדבר.

סף שהוא כלי לנוזלים נזכר בתנ"ך פעמים ספורות. כך למשל סִפִּים או סִפּוֹת מזהב היו מכּלי המקדש שעשה שלמה: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה', אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב… וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר" (מלכים א ז, מח–נ). ברבות הימים לְקחם עִימו נְבוּזַרְאֲדָן, רב הטבּחים הבבלי, כשהחריב את בית המקדש (ירמיהו נב, יט). גם זכריה בנבואתו על ישראל ועל ירושלים משתמש במילה זו: "מַשָּׂא  דְבַר ה' עַל יִשְׂרָאֵל… הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב" (יב, א–ב), ולפי פשוטו של מקרא מדובר בכוס, כוס תרעלה.

מן ההקשר בפרשת בֹּא עולה שגם משה מדבר על ספל או על כלי קיבול כלשהו. ואומנם תרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) מתרגם "ותטבלון בדמא דבמָנָא". מָן/מָאן בארמית הוא כלי, ושני הסִפִּים (תרתין סִפַּיָּא) הנזכרים בתרגום בהמשך הפסוק הם דווקא התרגום לשתי המזוזות. תרגום אחר לארמית – התרגום המיוחס ליונתן – אף מדייק ואומר "בדמא דבמן פחרא", כלומר 'בדם אשר בכלי חרס'. לעומתם בתרגום השבעים (התרגום ליוונית) מדובר על הדם שליד הדלת (τοῦ παρὰ τὴν θύραν), ונראה שהמילה סף הובנה כסַף הדלת.

כתרגומים הארמיים, גם רש"י ופרשני תורה אחרים רואים בסף בפרשתנו כלי. אבן עזרא מציג את שתי הדעות: "ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער […], כמו 'וַיָּמָד את סף השער' (יחזקאל מ, ו), 'אַמּוֹת הַסִּפִּים' (ישעיהו ו, ד). ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים, כמו 'משכב וסַפּוֹת'" (שמואל ב יז, כח). לפי דעת אחרים זו, סף הוא אומנם כלי, אבל נראה שלא כלי קיבול אלא מעין משטח.

שתי הדעות 'כלי' ו'מפתן' (הנקרא גם אסקופה) כבר נזכרות בתלמוד הירושלמי:

שלוש מזבחות היו לאבותינו במצרים: משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני ארבעה: סף ומשקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני 'סף' כלי, אית תניי תני 'סף' אסקופה […] מאן דאמר כלי – ניחא דכתיב 'מן הדם אשר בסף'. מאן דאמרין 'סף' אסקופה מה מקיים 'סף' כלי? מביא סף כלי ונותן על האסקופה וטובל ומַזה. (ירושלמי פסחים, לו, ד)

לפי הנאמר בירושלמי, מי מבני ישראל שראה בסף כלי, סָפַר שלוש קורות ("מזבחות") להזָּאת הדם – המשקוף ושתי המזוזות; ומי שראה בסף אסקופה, ספר ארבע קורות. מאחר שסף הוא כלי, נשאלת השאלה כיצד קיים את הכתוב מי שראה בו אסקופה. והתשובה: הביא כלי, שם אותו על מפתן הדלת, טבל והִזה.

* * *

ייתכן כי בחירת משה דווקא במילה סַף בשביל כלי הקיבול – ולא במילים כגון קערה, סיר, אגן, כוס, ספל, גביע או קובעת – איננה מקרית. המקרא מרבה להשתמש במילים דו־משמעיות או רב־משמעיות במקומות שיותר מהבנה אחת אפשרית, והתוצאה במקרים רבים מפתיעה ויוצרת עניין. בפרשת בֹּא הזכרת הסף לצד המזוזות והמשקוף מוליכה את הקורא לכיוון 'מפתן', אבל בהתעמקוֹ בכתוב הפתעה מזומנת לו בהבינו כי משמעות המילה שונה מהמצופה. ואולי אפשר להבין את בחירת המילה סף כפוסחת על שני הסיפּים ורומזת לשני המשמעים גם יחד: לא רק כלי אלא כלי שהונח במפתן – כאפשרות שמועלית בירושלמי.

הערות

1. שתי המילים סַף 'מפתן' וסַף 'ספל' מוכרות גם משפות שמיות אחרות, דוגמת אכדית. בעברית הן זהות לא רק בצורת היחיד אלא גם בנטייתן – בחיריק ודגש: סִפּוֹ, סִפִּים וכיו"ב – בדומה לנטיית המילים מַס מִסִּים וצַד צִדּוֹ צִדֵּי־.
2. גם הסַפּוֹת מספר שמואל (ב יז, כח), הנזכרים בפירוש אבן עזרא, הם הרבים של סף (בפתח במקום חיריק). רש"י מפרש: "כלי תשמיש הם כמו סִפות כסף". ספות אלה עומדים ביסוד המילה סַפָּה בעברית החדשה. תרמו לכך הסמיכות למילה מִשְׁכָּב ודמיון הצליל למילה sofa בלשונות אירופה (שנתגלגלה אליהן מן הערבית).
3. הצירוף שֹׁמְרֵי הַסַּף נזכר במקרא כמה פעמים, ובהן במלכים ב יב, י. אנו מבינים את הצירוף הזה כשימושו בעברית ימינו: 'השומרים הניצבים על מפתן הדלת'. יש שראו גם בסף הזה 'כלי'. כך למשל עולה מפירושו של רשב"ם למילה סף בפרשת בֹּא: "בסף – בכלי, כדכתיב שומרי הסף, ספות כסף".

כתב ברק דן.

תשליב, משלבת, משלב, השלבה, תשלבת

תַּשְׁלִיב (guilloche)

תשליב הוא רכיב עיטורי דמוי מקלעת בדגם החוזר על עצמו. במשמעות זו התשליב מוכר בתחום האדריכלות והקדרות.
כיום תשליב הוא גם דגם בצורת רשת מפותלת שקוויה משתלבים זה בזה ויוצרים צורות גאומטריות החוזרות על עצמן. הדגם עשוי להיות מוטבע על משטח מתכת או עץ וגם על נייר.
המונח תשליב נקבע במילון למונחי קדרות של ועד הלשון משנת תש"י (1950).

מִשְׁלֶבֶת (מונוגרמה)

משלבת היא סמל או עיטור המורכב מאותיות המשולבות זו בזו – לרוב ראשי תיבות של שם אדם או מוסד. המִשלבת יכולה לשמש סמליל (לוגו), ויש שהיא מעטרת נייר מכתבים, מצעים ועוד.
המונח מִשלבת נקבע במונחי הדפוס של ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933), וחידושו מיוחס לח"נ ביאליק.

סמלילי האקדמיה ללשון העברית – משלבת האותיות א, ל, ע:

מִשְׁלָב (רֵגִיסְטֶר)

משלב בבלשנות (ברבים מִשְׁלַבִּים) הוא דרך הבעה שמשתמשים בה בנסיבות חברתיות מסוימות. בדרך כלל הדובר ישתמש במשלב אחד בנסיבות רשמיות, כמו הרצאה או ריאיון, ואילו בשיחה בקרב חברים או בני משפחה ישתמש במשלב אחר. המשלבים עשויים להיות שונים זה מזה באוצר המילים, במבנים התחביריים, ברמת ההקפדה על התקן ועוד.
המונח משלב נשאל מתחום המוזיקה: טווח מסוים של צלילים בקולו של אדם או בכלי נגינה. מונח זה נקבע במילון למונחי המוסיקה של האקדמיה משנת תשט"ו (1955).

הַשְׁלָבָה (dissolve, cross-fade)

המונח השלבה נקבע במונחי טלוויזיה וקולנוע לציון פעלול מַעֲבָר למיזוג שני מִצְלָמִים (שוטים): המִצלם הראשון הולך ונעלם, ובו בזמן מופיע בהדרגה המצלם השני.
פעלולי מַעֲבָר עבריים נוספים הם דִּפְדּוּף (page flip) – מעבר שבו תמונה רודפת תמונה כבשעת דפדוף, והִפּוּךְ (flip) –  מעבר שבו התמונה שעל המרקע מסתובבת על צירה ובצדה האחורי נגלית תמונה חדשה.
המונחים השלבה, דפדוף והיפוך נקבעו בשנת תשע"ב (2012) במילון למונחי התקשורת.

תִּשְׁלֹבֶת

תשלובת היא איחוד של מפעלי תעשייה ומסחר בבעלות משותפת ובניהול משותף – מלא או חלקי. בעיתונות העברית המילה תשלובת משמשת במשמעות זו מסוף שנות החמישים של המאה העשרים.
בתחום הטכניקה והמכניקה תשלובת מציינת אופני השתלבות של גלגלי שיניים זה בזה. במשמעות זו נקבעה המילה כבר במילון למונחי הטכניקה של ועד הלשון בשנת תרפ"ט (1929).

ב"ספר הענק" שלו איגד המשורר הספרדי ר' משה אבן עזרא (= רמב"ע; חי בשנים 1055–1140) מאות שירי צימודים קצרים – כלומר שירים ששורותיהם מסתיימות באותה המילה אך במשמעות שונה. למשל, בשיר שבח לאחד השָּׂרים הוא כותב –

בֵּין מַעֲלַת הַשַּׂר וּבֵין / כָּל שָׂר כְּמוֹ אֹדֶם לְחוֹל,
אֵל בֵּינְךָ הִבְדִּיל וּבֵינֵיהֶם כְּבֵין קֹדֶשׁ לְחֹל.

השׂר המהולל נחשב כמו אבן החן אודם (המשובצת בחושן הכוהן הגדול), ואילו השׂרים האחרים דומים לגרגרי חול – וזאת לפי שהאל הבדיל בינו וביניהם כבין קודש לחול. החול הראשון הוא אפוא חול הים (ושורשו חו"ל), ואילו החול השני הוא לשון חולין (ושורשו חל"ל).

המילה מַשְׁבֵּר זוכה גם היא להשתבץ בשירי הענק בשתי משמעויות, אך אף אחת מהן אינה המשמעות הרווחת היום. זו לשונו של רמב"ע בשער השביעי של ספר הענק, בשיר כב:

אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף עַל נוּדָם וְגַם אֶפְעֶה / תָּמִיד כְּיוֹלֵדָה יוֹשְׁבָה עֲלֵי מַשְׁבֵּר,
אֶדְמֶה בְּלֵב יָם דִּמְעוֹתַי לְטוֹבֵעַ / גַּלִּים עַל רֹאשׁוֹ עוֹבְרִים וְעַז מַשְׁבֵּר.

עניינו הכללי של השיר הוא הבעת צער על נדודי רעיו של המשורר. הוא מתאר כי בכאבו הוא נאנח וזועק כאישה היולדת (לשונו נסמכת על ישעיהו מב, יד: "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד"), ומדמה עצמו לטובע בים דמעותיו כשגלים עזים עוברים על ראשו.

המשבר הראשון בשיר הוא מקום ישיבתה של היולדת. מקור המילה מקראי, אך נראה שחלו בה שינויי משמעות. בספר מלכים ב מובאים דברי חזקיהו המלך: "יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (יט, ג). יש שפירשו שהמשבר שבפסוק הוא מקום יציאת הוולד. כך למשל מבאר רד"ק: "המשיל הצרה לאישה אשר יאחזוה חבליה, ובא הבן עד המשבר והוא הרחם, מקום יציאת הוולד, כי אז חבליה יותר קשים כשהוולד קרוב לצאת" (וראו גם דברי אליעזר בן־יהודה במילונו). אחרים הסבירו שמדובר בשלב האחרון שבלידה, קודם יציאת הוולד לאור העולם (ראו לדוגמה במילון מ"צ קדרי). כך או כך, ברור שמדובר במצב כואב הדורש כוח רב.

בלשון חז"ל המשבר הוא מושב היולדת. הצירוף 'יושבת על המשבר' מופיע במשנה (למשל במסכת ערכין א, ד), ובמסכת כלים אף נזכרים יחדיו "כסא של כלה ומשבר של חיה [= יולדת] וכסא של כובס" (כג, ד). אף בתרגום אונקלוס מופיעה המילה הארמית המקבילה מַתְבְּרָא כתרגום האבניים שבדברי פרעה: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה". במילה מתברא מתרגם גם תרגום יונתן את המילה מַשְׁבֵּר בפסוק הנזכר במלכים ב יט, ג.

בצימודיו בדרך כלל נאמן רמב"ע ללשון המקרא, ולכן נראה שהבין שאין חילוק בין המשבר המקראי לזה החז"לי, והצירוף "באו בנים עד משבר" יתפרש אצלו כהגעה עד הישיבה על המשבר, היינו עד הלידה וחבליה.

המשבר השני בשיר פירושו גל מים, על פי לשון תהלים: "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (מב, ח; וראו גם יונה ב, ד), ונראה ששם זה מתייחס בפרט לגלים הנשברים בקול רעש גדול. במקרא משבר זה בא רק בצורת רבים, ובמילונים דרך כלל ניתן הערך מִשְׁבָּר. אך רמב"ע סבור, כך מתברר, שצורת היחיד היא מַשְׁבֵּר.

אם מבינים שהמשבר הקשור ללידה הוא כיסא היולדת, אין לזהותו עם המשבר שעניינו גל. ברם אם המשבר הוא תיאור השלב הקשה והכואב שבלידה, הרי הוא דומה למשברי הים, המשמשים בפסוק בתהלים דימוי לייסורים ולקשיים העוברים על האדם. ואכן נראה שסופרי מגילות ים המלח זיהו בין המשברים. במגילת ההודיות נאמר "כיא באו בנים עד משברי מוות". הצירוף משברי מוות נטול משירת דוד בשמואל ב (כב, ה): "כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי", ובה המילה משבר פירושה גל גדול. כותב המגילה נטל את הצירוף ושיבץ אותו בפסוק הנזכר ממלכים, ומכאן שלא הבדיל בין המשברים השונים (יש להעיר כי בפסוק המקביל לשירת דוד בתהלים יח במקום מִשְׁבְּרֵי מָוֶת מופיע הצירוף חֶבְלֵי מָוֶת, ואף מכאן יש ללמוד כי המשברים הנזכרים כאן קרובים לחֶבלי הלידה).

המשבר הרווח בעברית כיום משמעותו מצב שֶׁבֶר, מצב קשה – שאילת משמעות מן המילה הלועזית crisis. במילונים הוא מובא כערך נפרד מן המשברים הנזכרים. כך למשל בן־יהודה נותן פירוש מחודש למילה משבר מימי הביניים ("כלי מלחמה לְשַׁבֵּר החומה") ומוסיף: "ובזמן האחרון פשט השימוש במילה זו במשמעות שינוי פתאומי לרעה או לטובה במחלה, במצב הדברים אשר לעסק מהעסקים או להנהלת ענייני המדינה".

התואר 'קריטי', כמו בצירוף 'מצב קריטי', נגזר מן המילה crisis, שפירושה ביוונית נקודת ההכרעה בעת מחלה שאחריה מתברר אם פני החולה לרפואה או חלילה להחמרה במצבו. כותבי העברית השתמשו תמורת מילה זו במילה משבר – שהרי היא מכילה את יסוד השבר, אך היא גם מקדימה את הלידה. כך למשל כתב ישראל פרנקל בשנת 1890 בספרו "שומר הבריאות":

אשה צעירה לימים אֵם לבנים קטנים חלתה מחלה זו [= טיפוס הבטן]. שבועים ימים שוררת מבוכה בבית החולה […] מצב המחלה הולך ורע מדי פעם בפעם, וכל בני הבית מפחדים לרגעים ומצפים בכליון עינים לרגע המשבר, אשר מאתו משפט החולה יצא לשבט או לחסד. והנה הרגע ההוא בא, המחלה באה עד משבר ותעבור בשלום, כי הטבע גברה עליה: החום נתמעט, חושי החולה שבו אליה והיא תראה פנים שוחקות לבניה ולאשרם אין קץ.

ברור שהמשבר כאן הוא החלופה העברית למילה הלועזית קריסיס, ובמקומות אחרים נוקט פרנקל עצמו את המילה הלועזית בהקשר דומה (דרך אגב, בשנת 1789 כינה מנדל לפין את השלב הזה במחלה "רגע המשקל").

בהמשך השתמשו הדוברים במילה משבר כמעט רק במשמעות השלילית, היינו מצבי שבר וקושי, וכך הוא עד ימינו – כפי שמוכיחות כותרות העיתונים המדווחות תדיר על משברים קואליציוניים או על משברים כלכליים – וכבר אין שומעים על משברים המולידים חיים.

כתב: יעקב עציון

אוּד מֻצָּל

אוד מוצל הוא ביטוי המתאר אדם שניצל בקושי מכליה.
המילה אוד מקורה בתנ"ך ומשמעה גזר עץ. בתלמוד הבבלי נזכר כלי בשם זה – כנראה גזר עץ ששימש להפיכת גחלים. את האוד המקראי אנו פוגשים בשלוש נבואות בהקשר של שרפה ובמשמעות מושאלת: "זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים" (ישעיהו ז, ד), "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד, יא), "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג, ב).
לצד הביטוי 'אוד מוצל' משמשים במשמעות קרובה הצירופים 'שריד ופליט' ו'שארית הפלטה' הלקוחים אף הם מן התנ"ך.

יָד וָשֵׁם

הצירוף 'יד ושם' מקורו בפסוק: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נו, ה), ושם מדובר בהבטחה הניתנת לחשׂוכי בנים העובדים את האל.
שתי המילים 'יד' ו'שם' מופיעות בתנ"ך בהקשרים של הנצחה וזיכרון. יד עשויה להיות מצבה כמסופר על אבשלום: "וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב יח, יח). והמילה שֵׁם נרדפת לזֵכֶר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז).

נֵס

המילה נס מוכרת למן לשון חז"ל בעיקר במשמעות 'מעשה פלאים', כגון בברכה "שעשה נסים לאבותינו". בתנ"ך נס הוא קודם כול מוט או תורן – "כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה" (ישעיהו ל, יז), והוא גם מה שמונף בראש התורן – בדומה לדגל בימינו. את הנס מרימים או נושאים: "הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (ישעיהו סב, י), "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה" (ירמיהו ד, ו). מן המשמעות של דבר המוצג לראווה נתגלגלה המשמעות של אות ומופת, ובהמשך – מעשה פלאים.
המילה 'נס' במשמעות המקראית משתמרת בביטוי 'הֵרים על נס' או 'העלה על נס' (ציין לשבח) וכן בפועל התנוסס: 'דגלי כחול לבן מתנוססים בחוצות'.

מַשּׂוּאָה

משואה היא שלהבת אש נישאת הנראית למרחוק. המילה מוכרת ממשנת ראש השנה המתארת כיצד העבירו את הידיעה על מולד הירח באמצעות הַשָּׂאַת משואות בראשי ההרים. מקבילתה בלשון המקרא היא מַשְׂאֵת, כגון "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן" (שופטים כ, מ). המילה נזכרת באחד מן המכתבים שנמצאו בלכיש (מתקופת חורבן ממלכת יהודה) בהקשר של שמירת קשר על ידי איתות – באש או בעשן: "וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני, כי לא נראה את עזקה".
כיום משיאים משואות – כלומר מדליקים אבוקות אש – בטקסים בימי הזיכרון וביום העצמאות.

קוֹמְמִיּוּת

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג). המילה קוממיות קשורה לפעלים קָם וקוֹמֵם, והיא מתפרשת כתואר פועל שמשמעו 'בקומה זקופה'. כך גם בלשון התפילה והברכות כגון "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו (מהרה) קוממיות לארצנו".
מראשית המאה העשרים החל אט־אט שימוש במילה קוממיות כשם עצם מופשט במשמעות זקיפות קומה מדינית, עצמאות. מכאן השם המליצי למלחמת השחרור – מלחמת הקוממיות.

שְׁבוּת

הנביא הושע אומר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים… וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". המילה "שבות" (לעתים בכתיב "שבית") באה בהקשרים דומים כשלושים פעמים בתנ"ך.
לפי תרגומי המקרא ופרשנים בימי הביניים שבות היא 'שבי' או 'גלות', ומכאן שהצירוף 'שב שבות' עניינו השבת שבויים וגולים. לדעת אחרים שבות היא חזרה למצב הטוב שקדם לפורענות, בדומה למילה שיבה בפסוק הידוע "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

למילה כַּבָּאִית שני מובנים: צורת הנקבה של כַּבַּאי ו'רכב כיבוי'. המשמעות הכפולה נוצרה מן התפקיד הכפול של הסיומת ־ִית: (א) סיומת נקבה המצטרפת לשם בזכר הנוטה לפי מין (צורן נטייה); (ב) סיומת בעלת משמעות (צורן גזירה), ובמקרה שלנו סיומת לציון כלי רכב דוגמת 'משאית', 'טיולית'.

נעיר כי המונח כַּבָּאִית נקבע גם לציון 'ספינת כיבוי' (מונחי ימאות, תש"ל – 1970).

מצב שבו למילה אחת יש כמה מובנים רגיל בשפות העולם ובכלל זה בעברית. במקרים רבים שתי המשמעויות מתקיימות באותה המילה וההקשר מסייע להבנה, אך לעיתים נוצרת מילה אחרת לאחד מן המובנים.

במקרה הנדון כך אכן קרה: לצד המילה כַּבַּאי והצירוף מְכַבֵּה אֵשׁ (המשמש בעיקר ברבים: מְכַבֵּי אֵשׁ) נכנס לעברית תרגום השאילה מאנגלית לוֹחֵם אֵשׁ (באנגלית: firefighter; הצירוף נולד במקום fireman היפה לגברים בלבד). וכך במקום כַּבָּאִית הדו־משמעית נוהגים הכבאים לכנות אישה בתפקיד זה לוֹחֶמֶת אֵשׁ.

תופעה דומה של שתי משמעויות – שם עצם כללי וצורת נקבה של בעל מקצוע – יש במילים במשקל פַּעֶלֶת: המילים טַיֶּסֶת, שַׁיֶּטֶת, טַיֶּלֶת (בלי ניקוד: טייסת, שייטת, טיילת) הן גם צורת הנקבה של טַיָּס, שַׁיָּט, טַיָּל, וגם ערך מילוני עצמאי: טייסת היא קבוצת מטוסים, שייטת היא יחידה בחיל הים, טיילת היא דרך מרוצפת להולכי רגל לאורך שפת הים או נוף אחר.

עַלְוָה

עלווה היא "כל העלים שבנוף האילן או השיח" (ד"ר מ' זגורודסקי, מלון כל־בו לחקלאות, תרצ"ט, 1939). אפשר להשוות את הצמד עַלְוָה ועָלִים לצמדים שֵׂעָר ושְׂעָרוֹת, דָּגָה ודָגִים.
המילה המחודשת עלווה משמשת הן בתיאורים בוטניים הן בתיאורים ספרותיים. למשל: 'שיח בעל עלווה צפופה', 'עצי הברוש כהי העלווה', 'אִוושַׁת עַלוותָה של הצפצפה'.
מן העלווה נולד השם עַלְוִית – שמן של ציפורים קטנות ממשפחת הסבכיים שעלוות העצים מספקת להן הסוואה.
בתמונה: עלווית.

עֵצָה (xylem)

עצה היא רקמה בצמח המובילה מים ומלחים מן השורשים אל שאר חלקי הצמח. העצה היא המרכיב העיקרי של הגזעים ושל ענפי העצים והשיחים, והיא שנותנת להם את יציבותם. חלקים אלו של הצמח מתוארים כחלקים מעוצים, ותהליך היווצרותם נקרא עיצוי.
המילה עֵצה מצויה במקרא במשמעות אחרת – כלל העצים: "כִּרְתוּ עֵצָה וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה" (ירמיהו ו, ו).
בתמונה: חתך של גזע; העצה היא הרקמה מסומנת בחץ.

אָפִיל

פרי אפיל הוא פרי שמאחר להבשיל. היפוכו הוא פרי בַּכִּיר – המקדים להבשיל.
בתיאור מכת ברד במצרים נאמר "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב) – כלומר החיטה והכוסמת לא ניזוקו משום שהן מאחרות להבשיל.
בלשון חכמים המילה אָפִיל מציינת גם את עונת הזריעה המאוחרת: "אם זרעת בבכיר זְרַע באפיל, שאין את יודע איזה זרע מתקיים לך – אם בבכיר אם באפיל" (קהלת רבה).
לכמה מיני צמחים ניתן שם התואר אפיל, ובהם מָעוֹג אָפִיל ממשפחת החלמיתיים, המאחר לפרוח.
בתמונה: מעוג אפיל. צילם אבינעם דנין.

נוֹפָה (בִּיּוֹמָה)

נופה היא מונח באקולוגיה המציין חברה של צמחים ובעלי חיים באזור רחב ידיים בעל מאפיינים גאוגרפיים ואקלימיים מוגדרים.
המילה נופה חודשה על בסיס המילה נוף. בימי הביניים היו שהשתמשו במילה נוף במשמעות אזור גאוגרפי. כך למשל מפרש רד"ק את המילים "צבי היא לכל הארצות" (יחזקאל כ, ו) שנאמרו על ארץ ישראל: "תפארת וחמדה לכל הארצות היא כי היא הנוף האמצעי והוא משובח משאר הנופות ואוירה מזוג וטוב מכל הארצות, וכן אמר יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ [תהלים מח, ג]".
את המילה נופה חידשה הוועדה למונחי הביולוגיה של האקדמיה ללשון העברית, והיא אושרה באקדמיה בשנת תשס"ט (2009).

נשאלנו אם 'כינוס דו־שנתי' הוא כינוס המתקיים פעם בשנתיים או פעמיים בשנה.

לכאורה שתי ההבנות אפשריות ולפנינו מקרה של דו־משמעות: הבנה אחת היא שהתחילית דו־ מונה את שם העצם שאחריה – שָׁנים, שָׁבועות וכדומה, ועל כן כינוס דו־שנתי מתקיים פעם בשנתיים. ההבנה השנייה היא שהתחילית מונה את הפעמים שבתוך פרק הזמן ששם העצם מציין – ומכאן שכינוס דו־שנתי מתקיים פעמיים בשנה.

ואולם אם נַשווה את השימוש הזה ליתר השימושים של התחיליות דוּ־ ותְלת־, נגלה שההבנה הראשונה עדיפה. בצירופים אחרים בעלי התחיליות הללו בדרך כלל התחילית מונה את שם העצם שאחריה: דו־פרצופי הוא בעל שני פרצופים, בית דו־משפחתי הוא בית שגרות בו שתי משפחות, תלת־אופן הוא רכב בעל שלושה גלגלים, תלת־ממדי הוא עצם בעל שלושה ממדים, וצמח דו־שנתי הוא צמח שמחזור חייו הוא שנתיים.

אם כן כמו הצמח הדו־שנתי, גם כינוס דו־שנתי הוא כינוס הנערך פעם בשנתיים. הצירוף דו־שנתי מתרגם את biennial, ומכאן גם הבִּיאֵנָלֶה – תערוכת האומנות הבין־לאומית הנערכת בוונציה אחת לשנתיים (la Biennale di Venezia).

גם במילונים ובשימוש הרווח הצירוף דו־שנתי מציין 'פעם בשנתיים', ונוכל אפוא לקבוע כי זו המשמעות המומלצת.

לפי אותו העיקרון נקבע במונחי הספרנות של האקדמיה המונח דו־שבועון לציון עיתון היוצא לאור פעם בשבועיים, והמונח דו־ירחון לציון עיתון היוצא פעם בחודשיים. לעומת זאת עיתון היוצא פעמיים בשבוע הוא חצי־שבועון, ועיתון היוצא פעמיים בשנה הוא חצי־שנתון. כך גם כינוס הנערך פעמיים בשנה ייקרא כינוס חצי־שנתי.

יחדה ונגדה, שדולה, מצע, אחריות דיווח או אחריותיות

יַחְדָּה ונֶגְדָּה (קואליציה ואופוזיציה)

יחדה – מן המילה יַחַד – מציינת את המפלגות המקימות יחד את הממשלה (קואליציה). נגדה – מן המילה נֶגֶד – מציינת את המפלגות המתנגדות לממשלה (אופוזיציה).
המונחים יחדה ונגדה מצטרפים אל מונחים רבים בתחום הממשל והשלטון שהם על טהרת העברית: ממשלה, שר, משרד (ממשלתי), לשכה, נשיא, נגיד, כנסת, מפלגה, סיעה, חקיקה, חוקה, תקנות, רָשות, משטר, מִנהל, בחירות, תעמולה, הצבעה, כהונה, מינוי, מדיניות, ריבונות, אזרחות ועוד.
את המונחים יחדה ונגדה קבעה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ו (2006).

שְׁדֻלָּה (לובי)

שדולה היא קבוצת אנשים המשדלת בעלי תפקידים ואנשי ציבור, כגון בכנסת ובממשלה, לתמוך ולסייע בקידום עניין מסוים או גוף מסוים. שדולה של חברי כנסת היא שדולת בית או שדולת פְּנִים (caucus). חבר בשדולה הוא שַׁדְלָן (לוביסט).
הפועל שִׁדֵּל מוכר מספרות חז"ל: "גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מכבד את אמו יותר מאביו. מפני שהיא משדלתו בדברים…" (מכילתא דרבי ישמעאל). 'משדלתו' – מפתה אותו ומדברת על לבו. פועל נוסף, גם הוא מספרות חז"ל, הוא הִשְׁתַּדֵּל – טרח ועמל להשגת הדבר (חוקרים סבורים שאינו קשור ביסודו אל שִׁדֵּל). פועל זה הוליד את השתדלנים – עסקנים שהיו משתדלים אצל בעלי שררה לטובת שולחיהם בקהילות ישראל בגולה. במונחים שדולה ושדלן חברו יחד שתי המשמעויות: השידול וההשתדלות.
את המונחים שדולה ושדלן קבעה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשמ"א (1981).

מַצָּע

מצע של מפלגה מציע את עקרונותיה ואת הפעולות שבכוונתה לקדם בתחומים שונים, כגון חינוך, כלכלה, מדיניות חוץ וביטחון. המילה מצע מתועדת במשמעות זו משנות העשרים של המאה העשרים.
מצע ביסודו הוא דבר שפורסים כדי להשתרע עליו: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" (ישעיהו כח, כ). מכאן מצעים במשמעות כלי מיטה (בספרות חז"ל: מצעות). מצע הוא גם שכבה המשמשת בסיס בבנייה (bedding) כגון מצע חול בסלילת כביש.
המילה מצע בהקשר הפוליטי מתאימה לשתי המילים המקבילות בלשונות אירופה: פלטפורמה ופרוגרמה. פלטפורמה היא תשתית ובסיס כמשמעות היסודית של מצע, ופרוגרמה היא תכנית או הַצָּעָה (הגזורה מאותו השורש של מצע).

אַחְרָיוּת דִּוּוּחַ או אַחְרָיוּתִיּוּת (accountability)

המונח מציין את חובתם של בעלי תפקידים, בעיקר במוסדות השלטון, לתת לציבור דין וחשבון על פעולותיהם ולשאת באחריות לתוצאות הפעולות האלה.
המונח נדון כמה וכמה פעמים במליאת האקדמיה. בשנת תשנ"ה (1995) נקבעה החלופה אַחְרָיוּת דִּוּוּחַ. לצד קביעה זו החל להשתרש בציבור חידושו של פרופ' משה נגבי ע"ה אַחְרָיוּתִיּוּת. באקדמיה העדיפו שלא לאשרו בשל צורת המילה שבה מגובבת הסיומת ־יוּת פעמיים וכן משום שאין בו רכיב הדיווח. ואולם לבקשת הוועדה למונחי מדע המדינה אושר מונח זה במליאת האקדמיה בשנת תשפ"ב (2022).
הבסיס לשתי החלופות העבריות הוא המילה אחריות המוכרת לנו מלשון חז"ל. אחריות היא השם המופשט מן המילה אַחְרַאי, וזו קשורה למילה אַחַר: "כי האחראי כמו עומד מאחרי האיש או הדבר שאחריותו עליו" (בן־יהודה).
המילה דיווח נוצרה מראשי התיבות דּוּ"חַ (או דּוּחַ) – קיצור של הצירוף דִּין וְחֶשְׁבּוֹן הלקוח גם הוא מלשון חז"ל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (משנה אבות ג, א).

הַלַּיְלָה פירושו 'בלילה הזה'. הכוונה יכולה להיות הן לעבר הן לעתיד, והיא מתבררת בדרך כלל מן ההקשר, על פי צורת הפועל (עבר או עתיד). כבר במקרא משמשת הצורה הַלַּיְלָה בשתי ההוראות. למשל: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה" (שמואל א טו, טז) – הכוונה לעבר; לעומת זאת: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר" (במדבר כב, ח) – והכוונה לעתיד.

זו דוגמה אחת מני רבות לדו־משמעות הנפתרת מתוך ההקשר שהיא מופיעה בו ומתוך ידע העולם של הקורא או השומע. ניסוח חד־משמעי יהיה 'אמש' או 'אתמול בלילה' לעומת 'היום בלילה' (את הצירוף 'אתמול בלילה' מצאנו כבר במאה הי"ד ואת 'היום בלילה' למן המאה הי"ח).