כששני אנשים או יותר מסכימים לחלוטין זה עם זה, אנו אומרים שהם תמימי דעים. אך בספר איוב, שממנו ירשנו את הביטוי, 'תמים דעים' הוא דווקא מישהו אחד.

מפעם לפעם תוהים דוברי העברית מהי צורת היחיד של מילים כגון מְגוּרִים, רַחֲמִים או נְעוּרִים – האומנם מאחורי צורות הרבים האלו מסתתרות צורות היחיד "מָגוֹר", "רַחַם" ו"נָעוּר"? על מילים בריבוי תמידי שאין להן צורת יחיד ועל עוד מילים רבות הרגילות דווקא בצורת הרבים.

אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.

נשאלנו מה צורת הרבים של גוף – גופים או גופות. תשובתנו ששתי הצורות תקינות, ושתיהן מוכרות בלשוננו זה דורות רבים. עם זאת בלשון ימינו יש יתרון לצורה 'גופים' בהיותה חד־משמעית, לעומת הצורה 'גופות' שהיא גם ריבוי של גּוּפָה.

הפרג מוכר מפריחתו בשדות, אך גם מן השימוש בגרגיריו במטבח – למשל במילוי אוזני המן. בשני ההקשרים אפשר לומר גם פֶּרֶג וגם פָּרָג.

לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.

יש מקום לשתי דרכי ההבעה: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בספר שמות ו'שלושה רגלים' על פי הנוהג בלשון חז"ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה.

המקור של הצירוף חנוכת המזבח הוא בתנ"ך – חֲנֻכָּה הוא שם פעולה של הפועל חָנַךְ. שם זה שקול במשקל שמות הפעולה גְּאֻלָּה, חֲלֻקָּה, חֲתֻנָּה, וגם המילה פְּעֻלָּה עצמה.

משקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הפעיל. לצידו יש שמות במשקל אַפְעָלָה. לצד שמות שנוצר בהן בידול משמעות יש ששתי הצורות משמשות ללא הבחנה.

האם נכון לכנות את כל אצבעות הרגליים בהונות? מה ההבדל בין אגודל לבוהן? ואיך קוראים לשאר האצבעות שברגל?

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.