הצירי המלא – כלומר צירי שאחריו יו"ד, כגון במילים בֵּיצָה, הֵישִׁיר, בְּנֵי (ישראל) – נהגה בפי חלק מדוברי העברית ey. מקורו של הצירי המלא בדו־תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו־תנועה זו לתנועת e, והיו"ד שייצגה במקור עיצור נשתמרה בכתב ואינה אלא אם קריאה.
במהלך הדורות שבהם לא שימשה העברית בדיבור חי התפתחו כמה מסורות הגייה וכמה שיטות ניקוד של הטקסט המקראי, וכן של טקסטים אחרים: המשנה, המדרש, התפילות וכדומה. חלק מן המסורות הללו התגלגלו אל העברית החדשה, והן משפיעות על דרך ההגייה עד היום הזה.
במסורת ההגייה הספרדית – שממנה בעיקר שאבה העברית החדשה את דרך הגיית התנועות – אין כל הבדל בהגייה בין צירי (מלא או חסר) ובין סגול. ואילו במסורת ההגייה האשכנזית, שהתגבשה בימי הביניים בהשפעת הלשונות הגרמניות, נוצר הבדל בין הגיית הצירי ובין הגיית הסגול: צירי מלא או חסר נהגה ey, ואילו סגול נהגה e.
בראשית המאה העשרים הציע דוד ילין להגות צירי מלא ey (כלומר לבטא את היו"ד), ובכך להבחינו מן הצירי החסר. עם קשר או בלי קשר להצעתו זו, במילים רבות שיש בהן צירי מלא השתרשה ההגייה ey בקרב חלק מן הדוברים, כגון אֵימה, בֵּיצה, זֵיתים, בֵּינוני, מֵידָע, מֵיטָב, אֵילת, אבנֵי (רחוב), הֵיכן, דֵּי, לפנֵי, וכן במילה תֵּשַׁע ובשמות האותיות הֵא ופֵא – שאין בהם יו"ד. עוד רווחת ההגייה ey במילים לֵצָן,[1] מֵצַר ודומיה, ואף מְכָל – שלפי התקן אינן נכתבות ביו"ד. לעומת זאת יש מילים בעלות צירי מלא שרווחת בהן ההגייה e, כגון רֵיק, נהנֵיתי.
אשר להיבט התקני, אומנם בראשית המאה העשרים קבע ועד הלשון את המבטא התקני בעיקר על פי מסורת ההגייה הספרדית הן בתנועות הן בעיצורים. ואולם בפועל ההגייה שהתגבשה אצל רוב הדוברים היא שילוב בין שתי מסורות ההגייה – הספרדית והאשכנזית (מערכת התנועות בעיקר מן המסורת הספרדית ומערכת העיצורים בעיקר מן המסורת האשכנזית). כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא. מכל מקום סביר שהגיית הצירי בתנועת e (ולא ey) קרובה יותר להגיית הצירי בעברית הקדומה.
__________________________
[1] בגלל הכתיב הרווח ליצן ביו"ד. בכללי הכתיב המלא שנקבעו בשנת תשע"ז החריגה האקדמיה את המילה וקבעה את הכתיב 'ליצן' ביו"ד ככתיב המלא התקני.
סרטון על הגיית הצירי שהופק לכבוד יום העברית תשפ"א:
התעתיק מלועזית לעברית כרוך בהתלבטויות ובשאלות. מובאות כאן כמה מהן בלוויית הסברים ונימוקים לדרך שיש לנהוג בה.
א. תעתיק תנועת a
ב. תעתיק a בסוף השם
ג. תעתיק הדו־תנועה ay
עוד קובעים כללי התעתיק כי הדו־תנועה (דיפתונג) ay נכתבת בשתי יו"דים. על פי זה אמורים לכתוב למשל תיילנד, ואולם כבר השתרש הכתיב תאילנד בשל נוהג הכתיבה הרווח של הדו־תנועה ay ב־אי, בעיקר בסוף מילה: מאי, פאי.
ד. תעתיק t
העיצור t מתועתק בדרך כלל בטי"ת; לכן וטיקן (ולא ותיקן). אבל תוניסיה בתי"ו משום שבשם זה חלים כללי התעתיק מערבית, ובערבית השם נכתב בתי"ו (تونس).
ה. תעתיק v
העיצור v מתועתק בדרך כלל בווי"ו, אלא אם כן הוא בא בסוף המילה או באמצעה בסמוך לתנועות o, u. לכן בעיקרון אין בוליוויה ולטווייה שוֹנוֹת משוודיה או נורווגיה. עם זאת מכיוון ששגור הכתיב בבי"ת (בוליביה, לטבייה) ייתכן שאין צורך להתעקש על וי"ו.[1]
___________________________
[1] ואכן בוועדה לשמות ארצות של מכון התקנים הוחלט לכתוב לטבייה בבי"ת (אבל במקרים אחרים, כגון בוליוויה, הוחלט לדבוק בכלל ולכתוב בווי"ו).
איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.
האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.
כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: – יו"ד (יד),
– כ"ף,
– עי"ן,
– רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.
נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).
בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.
תוספות
המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ…" (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב).
יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא).
עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ… קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב).
הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
- הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
- הפועל עָרַף מן עורף
- הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
- הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
- הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
האם יש קשר בין טלפון נייד ובין חולות נודדים? בין נדנדה ובין נידוי? לכאורה כל אחת מן המילים הללו שייכת לשורש אחר: נַיָּד מן השורש נו"ד, נוֹדֵד מן נד"ד, נַדְנֵדָה מן נדנ"ד; נִדּוּי מן נד"י (נד"ה). אך לכולם משותפות האותיות נ' וד' ומשותפת להם משמעות בסיסית של תנועה והתרחקות.
נדד
הפועל נָדַד מציין מעבר ממקום למקום, ההפך מהתיישבות של קבע במקום אחד: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, ח). ולא רק בני אדם מרחיקים נדוד: יש 'עופות נודדים' ו'חולות נודדים'.
הפועל נָדַד קשור קשר עז לשינה, או ליתר דיוק לחוסר שינה: אחשוורוש מתקשה לישון אחרי הפגישה הראשונה עם אסתר והמן: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ". דבר המטריד אותנו מאוד מַדִּיד שינה מעינינו (כיום רווח יותר 'מַדִּיר שינה' מלשון נָדַר, כלומר אסר על עצמו, ומכאן מָנַע, הרחיק). איוב ביטא את קשיי השינה שלו במילים: "וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף [= עד סוף הלילה]" (ז, ד). מכאן ירשה העברית את המילה נְדוּדִים, ומימי הביניים משמעותה התרחבה לציון מצב של נדידה. כך הצטרפו אל 'נדודי השינה' – 'נדודי ישראל במדבר', 'מקל נדודים' ו'שְׂבַע נדודים'.
נוד
אדם המרבה לנדוד הוא נַוָּד, ומכשיר שאפשר לטלטל אותו ממקום למקום הוא מכשיר נַיָּד: מחשב נייד, הֶחסן נייד ("דיסק און קי"), מחסום נייד. החילופים בין ו ל־י רגילים בשורשים כאלה (השוו חוּט וחַיָּט, רֵיק ורַוָּק), וכאן החילופים נוצלו ליצירת שתי מילים שונות מן השורש נו"ד (ני"ד) באותו משקל.
בעקבות נַיָּד חודשה המילה נַיֶּדֶת לציון 'משמר נודד', 'פטרול', וכיום כלי רכב למשימה מיוחדת: ניידת משטרה, ניידת טיפול נמרץ ועוד. בעקבות התלמוד נוצר בימי הביניים הביטוי הארמי נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי (בראשי תיבות: נדל"ן) – מקרקעין, נכסים הקבועים במקומם, ההפך מן מִטַּלְטְלִין. מילים אחרות מן השורש נו"ד הן תְּנוּדָה וממנה תְּנוּדָתִי, תְּנוּדָתִיּוּת (בשוק ההון) ונִיד – תנועה קלה, כגון 'ניד שפתיים' (על פי איוב טז, ה), 'ניד ראש', 'ניד עפעף'.
הפעלים נָד (בבניין קל) והֵנִיד (בבניין הפעיל) מצויים בלשוננו בעיקר בצירופים: נָע וָנָד (על פי דברי ה' לקין: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ"); נָד בראשו, הֵנִיד בראשו, ומכאן גם מְנוֹד ראש. לָנוּד למישהו פירושו להניע בראש להבעת השתתפות בצער, כפי שנאמר על איוב: "וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא ה' עָלָיו" (מב, יא).
נדנד
הפעלים נִדְנֵד והִתְנַדְנֵד נוצרו בלשון חכמים והם מציינים תזוזה וטלטול. מהם חודשה כבר בסוף המאה התשע־עשרה המילה נַדְנֵדָה. משמעות נוספת קיבלו הפועל נִדְנֵד ושם הפעולה נִדְנוּד בלשון הדיבור: הטרדה חוזרת ונשנית – בהשפעת המילה נודניק (מיידיש, כנראה בלי קשר לשורש העברי).
* * *
תופעה זו של שורשים אחים הקרובים באותיותיהם ובמשמעותם נפוצה למדי בשורשים מן הגזרות, כגון נָטַף (מגזרת פ"נ), טִפְטֵף (שורש מרובע המבוסס על הכפלה) וטִפָּה (מן טפ"ף). וכך פעלים כמו שִׁיֵּף ושִׁפְשֵׁף, שָׁגָה ושָׁגַג, יָרַק ורָקַק, נָצַץ ונִצְנֵץ ועוד ועוד נודדים ומתנדנדים בין הגזרות.
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר (כץ)
רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? נקדים ונאמר ששני הכתיבים נכונים.
המילה בָּקִי מתועדת לראשונה בספרות חז"ל. למשל במשנה במסכת עירובין (ד, ח) מדובר על מי שאינו בקי בהלכה, וכך כתובה המילה (בלי אל"ף) בכל כתבי היד ובדפוסים. גם בצורת הרבים מצוי בכתבי היד של המשנה הכתיב בלי אל"ף: בקי–בקיים כמו נָקִי–נְקִיִּים. לצד כתיב זה מצוי גם הכתיב באל"ף: בקיאים.
את החילופים בין 'בקיים' ל'בקיאים' אפשר להסביר כחילופי יו"ד ואל"ף בין תנועות i או כתוספת הגה מעבר בין תנועות – בדומה לאל"ף בצורות צְבָאִים (הרבים של צְבִי), טְלָאִים (הרבים של טָלֶה). כתיבים כאלה אפשר למצוא במגילות קומראן, המגילות שנמצאו בגדה הצפונית־מערבית של ים המלח, ובהן כתיבים המיוחדים לסופרי הכת שישבו שם. כך למשל לצד הכתיב המקראי 'גוים' (= גוֹיִם, צורת הרבים של גוי) רגיל שם הכתיב 'גואים'. הכתיב 'בקיאים' יכול להוליד את הכתיב באל"ף גם בצורת היחיד, ואומנם הכתיב 'בקיא' – לצד 'בקי' – מצוי בתלמוד הבבלי. נוסיף כי הרצף יא לציון תנועת i בסוף מילה רגיל במגילות קומראן, כגון 'נקיא' לעומת 'נָקִי' בתנ"ך (אך פעמיים בתנ"ך נָקִיא – יואל ד, יט; יונה א, יד).
אף שנראה שהכתיבים בלי אל"ף קודמים לכתיבים באל"ף, אפשר גם לראות את הדברים בדרך אחרת, כלומר לראות בכתיב 'בקי' קיצור של 'בקיא'. וכל כך למה? בספרות חז"ל אנו מוצאים כמה וכמה מקרים שבמקום המילה 'בקיאים' (או בקיאין) משמשת המילה 'פקיעין', למשל בתוספתא נשאלת השאלה אם אכילת מצה של כותיים [= שומרונים] בפסח מותרת ואדם מישראל יוצא בה ידי חובת אכילת מצה. ר' לעזר [= אלעזר] אוסר זאת "לפי שאין [הכותיים] פקיעין בדקדוקי מצה". לעומתו רבן שמעון בן גמליאל סבור כי "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" (תוספתא פסחים ב, ג). הגרסה 'פקיעין' מוכרת גם מן התלמוד הבבלי, אבל יש שמצוי גם הכתיב 'בקיעין' (תלמוד ירושלמי גיטין מג, ב). את המעבר מ'פקיעין' ל'בקיעין' ומ'בקיעין' ל'בקיאין' אפשר לבאר בקלות כחלק מן התופעה הכללית של ערעור העיצורים הגרוניים בתקופה זו. הסבר זה מחזק את ההשערה שהכתיב באל"ף – גלגול של עי"ן – הוא כתיב ותיק יותר. דבר דומה מצאנו במילה בָּרִיא במובן 'ודאי', היכולה להיכתב גם בָּרִי, כבמאמר הידוע "ברי ושמא – ברי עדיף", כלומר הוודאי עדיף מהספק (למשל בבלי כתובות יב ע"ב). בכתבי יד שונים של הבבלי גם נוכל למצוא במימרה זו את הכתיב באל"ף: "בריא ושמא – בריא עדיף".
הפועל פָּקַע מוכר מלשון חכמים; בָּקַע – כבר במקרא, ואחד ממובניו – חדירה או פריצת דרך. מובן זה של חדירה לעומק הדבר התגלגל למשמעות של בחינה וחקירה, הידועה בשורש בק"י מן הארמית, ומכאן למשמעות של מומחה בדבר. גם מן הארמית מוכרים החילופים בין פקיע, בקיע ובקי, ובהחלט ייתכן שבקי נשאל לעברית מן הארמית. על הקשר שבין בקי לבקיע כבר עמד רמב"ן בסיפה של דבריו על שמות יב, מג – בהדגימו מילים שהושמטה מהן העי"ן.
כך או כך כאמור שני הכתיבים – באל"ף ובלעדיה – טובים לשמש גם בימינו.
השם דניאל הוא שם מקראי של ארבע דמויות שונות, הידועה שבהן היא גיבור הספר דניאל. ברור כי השם מורכב משני רכיבים: דן/דני (מן השורש די"ן, הנרדף לשורש שפ"ט) והרכיב התאופורי אֵל. משמעות השם היא אפוא 'האל שפט' או 'האל שופטִי'.
הגיית השם המקראי שונה במקצת מהגייתו הרגילה היום: כיום הוא נהגה לרוב לפי רכיביו – דָּנִיאֵל (Dani’el – היו"ד נחה והאל"ף של אֵל הגויה כמצופה), כשמות מַלְכִּיאֵל, אוּרִיאֵל, אֱלִיאֵל ועוד רבים אחרים – אולם הניקוד במקרא מורה לנו להגותו דָּנִיֵּאל (Daniyyel), כלומר ביו"ד הגויה (יו"ד עיצורית) ובאל"ף נחה. זאת ועוד, היו"ד דגושה בדגש חזק. כיצד מוסברת הגייה זו?
בעברית של ימי הבית השני מוכרת התופעה שאל"ף עיצורית בעיקר אחרי התנועה i נהגתה כיו"ד. נראה שכך היה השם אֱלִיאָתָה (בדברי הימים א כה, ד) לאֱלִיָּתָה (בפסוק כז), וכך הפך השם דָּנִיאֵל לדנִיֵּאל. התופעה של הגיֵי מעבר (או הגאֵי מעבר) ידועה מן העברית שנמצאה בקומראן (למשל אליאב נכתב אליב, כלומר אליָב), ואף מן העברית של ימינו. הכפלת היו"ד (בדגש חזק) דומה להכפלתה במילים כגון קְנִיָּה.
ייחודו של השם דניאל במקרא שהוא הגוי תמיד ביו"ד עיצורית במקום באל"ף עיצורית (בשונה משמות כגון מלכיאל ואוריאל שנזכרו). נראה שההגייה האופיינית לימי הבית השני נשתמרה בשם הזה דווקא בשל היותו מוכר כל כך מתקופה זו ואילך בזכות ספר דניאל.
עם זאת ראוי לציין שהשם דניאל הוא שם קדום. בספר יחזקאל – בפרק יד ובפרק כח – נזכר דניאל עם שני צדיקים אחרים: נח ואיוב. בשונה מיתר ההיקרויות של השם הזה במקרא, הכתיב ביחזקאל הוא דנאל. מכתיב חסר זה אפשר ללמוד שבמקורו נהגה השם דַּנְאֵל או דָּנִאֵל. עם גילוי כתבי העיר אוגרית שבסוריה, ובהם שירי עלילה אוגריתיים שחשפו מקצת המיתולוגיה הכנענית, התברר שדנאל היה דמות מופת מפורסמת בצדקתה, אולי מלך קדום, שעשה משפט צדק ליתומים ולאלמנות. על כך כתב חוקר המקרא הנודע משה דוד קאסוטו והגיע למסקנה המתבקשת שהדמות שמזכיר הנביא יחזקאל בנבואותיו איננו הילד בן דורו של יחזקאל שעל קורותיו בחצר מלך בבל מסופר בספר דניאל. אך כאמור גם שמו של דנאל ביחזקאל נהגה ברבות הימים דָּנִיֵּאל. כיום ההוגים דָּנִיאֵל (באל"ף עיצורית, כבשאר השמות המסתיימים ברכיב אֵל) נוקטים למעשה את צורתו הקדומה יותר של השם.
יִשַׁי
יִשַׁי המקראי, מנכבדי בית לחם, היה אבי דוד המלך, ודוד מכונה לא מעט דוד בן־ישי או בן־ישי בלבד. כך למשל בפי שאול בסיפור סעודת ראש החודש שממנה נעדר דוד (שמואל א כ), וכך גם בדברי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי (אף הוא משבט בנימין), הניתנים לנו בתקבולת: "וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כ, א).[1] מן האמור בסוף מגילת רות ומדברי הימים עולה כי ישי היה נכדם של בועז ורות.
ברם משמעות השם ישי אינה נהירה. לפי השערה אחת מדובר בגלגולו של שם תאופורי מעין יֶשׁ־יָהּ / יֶשְׁיָה, בדומה לשם הפֵניקי ישבעל. במקום אחד בתנ"ך נכתב השם באל"ף: אִישַׁי (דברי הימים א ב, יג), ובהתאם להשערה שהשם קשור למילה יש, אפשר להסביר את הכתיב איש כצורה חלופית ליֵשׁ, כעולה משמואל ב יד, יט: "וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ [= יש] לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ". עם זאת ייתכן שאין הכתיב באל"ף אלא חילוף פשוט בהגייה בין יִ (yi) ל־אִ, חילוף המוכר בימינו מהחילופים בין יידיש לאידיש, מהגיית הכינוי איציק לשם יִצחק או מן ההגייה בערבית לשמות מעין אִסחאק (إسحاق) ליִצחק, אִסמאעיל (إسماعيل) ליִשמעאל, אִסרַאאִיל (إسرائيل) ליִשראל (גם בשפות אירופה מעידים על כך כתיבים מעין Israel ולא Yisrael).
מילה אחרת שאולי קשורה למילה יש או לשורש יש"י היא המילה המקראית תושייה (= תּוּשִׁיָּה), הקשורה בדרך כלל בעצה, חוכמה והצלחה.[2]
לכל הפחות נראה ברור כי אין השם ישי קשור לשם אחר שנושאים במקרא כמה אישים הנזכרים בספרי עזרא ודברי הימים: יִשִּׁיָּה/יִשִּׁיָּהוּ. בשם זה הדגש בשי"ן מצביע על השורש נש"י שמשמעותו 'שכח', ואילו בשם ישי השי"ן אינה דגושה.
אֲבִישַׁי
שאלה נוספת היא שאלת הקשר בין השם ישי ובין שם אחד מנכדיו – אֲבִישַׁי או אַבְשַׁי (מבני בתו צְרוּיָה). גם משמעות שם זה אינה ברורה כל צורכהּ. ברור למדי כי הרכיב הראשון בו הוא או אבי־ או אב,[3] אך מהו רכיבו השני? אף כאן יש שביקשו למצוא בו את המילה יש, אבל הצעה זו בעייתית, ופשוט יותר לקושרו לשַׁי, מילה נדירה במקרא שמשמעותה 'מתנה', כגון "מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי" (תהלים סח, ל); לפי סברה אחרת אין אבישי אלא קיצור של שם מעין אבישלום; אחרים פירשו את אבישי בפשטות כ'אָבִי הוא ישי',[4] ומנגד יש שראו בישי קיצור של אבישי.
_______________________________
[1] דברים דומים נשנים בפי אנשי ישראל במלכים א יב, טז.
[2] לגיזרונה של מילה זו הוצעו הצעות מהצעות שונות. לפי ההצעה הקושרת את תושייה במילה יֵשׁ, משמעותה המקורית הייתה 'מה שיש', וממנה התפתחו משמעויות חיוביות שונות, ובהן 'יכולת' ואף 'כוח' או 'עוצמה'. באוגריתית המילה תשית מובנהּ 'ניצחון', 'הצלחה'.
[3] באכדית נמצא הרכיב אחי־ בשם אחשי.
[4] אם כך 'אב' כאן במשמעות 'סב' או ancestor, והשוו זאת למשל לדברי ה' ליעקב בבראשית כח, יג "אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק".
נשאלנו אם יש הבדל משמעות בין המילים הודיה והודאה, ובאיזו מהן משתמשים בהקשר של הכרה באשמה.
שתי המילים מקורן בלשון חז"ל, והן באות בה בלי כל הבדל משמעות. מדובר בשתי צורות של שם הפעולה של הפועל הוֹדָה על שתי משמעויותיו: אמירת תודה והכרה באשמה.
כפל הצורות הודיה–הודאה נובע משתי הגיות שונות שהיו בעברית של חז"ל, וההבדל ביניהן הוא הבדל גאוגרפי: הצורה באל"ף אופיינית ללשון חז"ל בבבל, והצורה ביו"ד – לארץ ישראל.
צמד המילים הזה מצטרף לצמדים אחרים של מילים בגזרת ל"י, כגון הַשְׁקָאָה–הַשְׁקָיָה, הוֹרָאָה–הוֹרָיָה (השוו שם המסכת הוריות), הוֹנָאָה–הוֹנָיָה, הַזָּאָה–הַזָּיָה, וכן בַּנָּאִים–בַּנָּיִים, אֲפָאוֹ–אֲפָיוֹ (=אפה אותו). המשותף לכל המילים האלה שלפני היו"ד המקורית יש קמץ. במעמד זה חל מעתק של היו"ד לאל"ף, והוא משתקף בכתבי היד של ספרות חז"ל הכתובים על פי מסורת בבל. נראה שסיבת המעתק היא השפעת הקמץ על העיצור שאחריו: הקמץ מייצג תנועה נמוכה ובהשפעתו העיצור הגבוה י התחלף בעיצור הנמוך א. לעומת זאת בכתבי היד המשקפים את מסורת ארץ ישראל השתמרה היו"ד המקורית.
בימינו בשמות פעולה שירשנו מלשון חז"ל השתרשו בדרך כלל הצורות באל"ף כבמסורת הבבלית, משום שבמהלך הדורות התלמוד הבבלי נלמד יותר והיה מוכר יותר מן התלמוד הירושלמי.
בצמד הודיה–הודאה ניצלה לשון ימינו את כפל הצורות לבידול בין שתי המשמעויות של הפועל הודה: המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה.
נציין כי הבידול הזה הוא תהליך שנוצר במציאות ואינו קביעה מחייבת. בלשון אנשי המשפט יש שימוש בצורה הודיה גם במובן 'הכרה באשמה'. כך למשל הביטוי "שתיקה כהודאה", שמקורו בתלמוד הבבלי, משמש בקרב משפטנים גם בצורה "שתיקה כהודיה".
הבידול בצמד הוֹדָאָה–הוֹדָיָה דומה לזה שחל בעברית החדשה בצמד הַלְוָאָה– הַלְוָיָה: בלשון חז"ל שתי הצורות משמשות לשתי המשמעויות, ואילו בימינו יוחדה הלוואה למתן כסף והלוויה להבאת המת לקבורה.