האקדמיה ללשון העברית

בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אומנם יש בו בעיה.

מקורו של הפועל הִסְכִּים בלשון חז"ל. שורשו זהה לשורש המילה סְכוּם, והוא מציין התאמה והשוואה בין דעות (כמו השוואה בין סכומים). גם בימינו המשמעות העיקרית של הפועל הסכים היא תמימות דעים. למשל: "אני מסכימה עם הכותב", "לא הסכמתי עם דבריו", "באופן כללי אני מסכים עם הגישה הזאת".

במצבים מסוימים, כאשר אחד הצדדים הוא בעל סמכות לעומת הצד האחר, הפועל הסכים מקבל גוון של מתן רשות – במבנה 'הסכים ש־'. למשל: 'הוריי הסכימו שאישאר עד סוף המסיבה'. משפט זה קרוב מאוד למשפט 'הוריי הרשו לי להישאר עד סוף המסיבה', ומכאן כנראה נוצרה ההכלאה בין שני הניסוחים: 'הוריי הסכימו לי להישאר עד סוף המסיבה'. ביצירת המבנה הזה הייתה אולי גם ידה של האווירה החינוכית בימינו: בעבר לא התביישו הורים לומר לילדיהם 'אני לא מרשה', אך כיום רבים מעדיפים את הניסוח המעודן יותר 'אני לא מסכים'. התוצאה היא ש'הסכים' מתפרש אצל הילדים כמו 'הרשה', ומכאן גם העתקת המבנה התחבירי של הפועל 'הרשה' אל פועל 'הסכים'.

למבנה 'הסכים לו לעשות' אין יסוד בלשון המקורות. בספרות חז"ל ובספרות שאחריה השימוש ב'הסכים ל־' ביחס לאדם נדיר מאוד, וגם כשיש שימוש כזה המשמעות איננה 'הרשה ל־' כבלשון הילדים בימינו אלא 'הסכים עם' או 'התאים ל־'. למשל: "כדעת רש"י, והסכימו לו התוספות" (ט"ז אורח חיים רלג, ב).

אם כן מבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'. ניסוחים נוספים שהעברית מעמידה לרשותנו הם 'התיר לו', 'אישר לו', 'אפשר לו', 'נתן לו'.

הרחבה – על מילות היחס המצטרפות לפועל הסכים

לפועל הסכים מצטרפות כמה מילות יחס, ובספרות חז"ל ניכרת הבחנה בשימושן על פי המַשְׁלים – שם מופשט לעומת אדם:

הסכים על מתקשר על פי רוב לשם מופשט. למשל, המדרש מייחס לפרעה את האמירה: "אני חשבתי לאבדם במים, ובעל צפון הסכים על גזרתי" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב). דוגמה נוספת: "ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים" (ירושלמי פאה א:א, טו ע"ב). גם הסכים ל־ מתקשר לשם מופשט, כגון "אתה דורש ומסכים לשמועה" (בבלי זבחים יג ע"א), "הסכימה דעתם לדעת העליונה" (במדבר רבה יב ועוד).

הסכים עם מתקשר לאדם: "שהסכים הקב"ה עם דוד" (ירושלמי קידושין ד:א, סה ע"ב), "מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר […] והסכים בית דין עמהן" (ירושלמי ראש השנה ב:ה, נח ע"ב). כך גם הסכים על יד/ידי, למשל: "דבר זה עשה יהושע מדעתו והסכים הקב"ה על ידו" (במדבר רבה כג, ו).

בספרות הרבנית המִתְאָם בין מילת היחס ובין טיבו של המַשְׁלים מובהק פחות:
לעיתים מסכים עם מתקשר לשם מופשט, והמשמע הוא 'מתאים ל־', 'מתיישב עם'. לדוגמה: "יש משל שהוא מסכים עם הנמשל מראש ועד סוף" (ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליא, הקדמת המחבר לספר המְשָלים), "רְאֵה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי" (רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק יב). כן אפשר למצוא פה ושם הסכים ל־ שמתקשר לאדם במשמעות 'הסכים עם' או 'התאים ל־' כמובא לעיל ("כדעת רש"י, והסכימו לו התוספות").

מלבד שימושים אלו נוסף בלשון הרבנית המבנה הסכים ש־. צירוף זה משמש בעיקר ברבים – 'הסכימו ש־', 'מסכימים ש־', והמשמעות הרווחת היא 'היו תמימי דעים בעניין'. למשל: "והגאונים ז"ל כך הסכימו ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן" (חידושי הרמב"ן, גיטין לו ע"א). המבנה 'הסכימו ש־' משמש לפעמים גם במשמעות 'החליטו יחד', 'סיכמו ביניהם לעשות', למשל: "שהסכימו שיעסוק האחד בתורה והשני בפרקמטיא [=מסחר] ושיחלוקו בכאן [=בעולם הזה] ובעולם הבא" (דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת במדבר).

עוד נוסף בלשון הרבנית המבנה הסכים + מקור, וגם הוא משמש בעיקר בלשון רבים – לרוב במשמעות 'החליטו יחד', 'סיכמו ביניהם לעשות', למשל: "ואף על פי שהסכימו שני אנשים אשר להם הריב לתת לו שכר בשותפות" (ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, ספר שערי תשובה, ג, צז).

שימוש נוסף במבנים הסכים ש־ והסכים + מקור הוא במשמעות 'נעתר לבקשה', 'הדבר היה מקובל עליו'. למשל: "ולזה סיפר שלא הסכים שאול שימותו האנשים ההם אשר בזוהו" (רלב"ג שמואל א יב, כד),  "והנה זאת השבועה אף ע"פ שהיתה בטעות לא הסכימו לעבור עליה כי יהיה בזה חלול השם" (רלב"ג יהושע ט, טו).

בלשון ימינו הסכים עם משמש רק להבעת שוויון בדעות כבלשון חז"ל. יש שהוא מתקשר לאדם, כגון "אני מסכים עם ענת", ויש שהוא מתקשר לדבר שיש בו משום הבעת עמדה, כגון "לא הסכמתי עם דבריו", "אנו מסכימים עם השיטה החינוכית של המקום".

הסכים על התייחד בלשוננו לציון החלטה משותפת – לרוב לאחר דיון בעניין. למשל: "ההנהלה והעובדים הסכימו על מינוי בורר חיצוני", "האיחוד האירופי הסכים על הגשת סיוע לנפגעים".

המבנים הסכים + מקור והסכים ש־ משמשים בימינו בעיקר לציון היעתרות לבקשה.

המילה אודות משמשת בעברית מן התנ"ך ועד ימינו, ומקובל לפרשה 'דברים', 'עניינים', 'מעשים': "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א). בפסוקים אלו ובאחרים המילה אודות באה לאחר מילת היחס על משום שהפעלים הקודמים לה ('הגיד', 'דיבר' וכדומה) מצריכים את מילת היחס הזאת. אולי אפשר להשוות מבנה זה לפסוק כגון "וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם" (יהושע ב, כג). מכל מקום צירוף המילים על אודות פירושו 'על דבר', 'בעניין' (about).

במשפטים שהצירוף על אודות משמש בהם אפשר למעשה לוותר על המילה אודות, כגון 'ויגידו לו על הבאר אשר חפרו'. הוספת המילה אודות היא מעין הרחבה להבעת טיבו של הדבר, של האדם או של המעשה. ואולם בימינו רבים בוחרים לוותר דווקא על מילת היחס על ומסתפקים באודות לבדה. למשל: "כאן תוכלו לקבל מידע אודות החברה", "סיפרתי לו אודות ההתלבטות שלי". המילה "אודות" לבדה נפוצה במיוחד באתרים במרשתת ככותרת לדף שבו מובא מידע על האתר (תרגום של about). שימושים אלו – המשמיטים דווקא את מילת היחס 'על' שהיא הרכיב החשוב יותר – נחשבים בקרב מתקני הלשון לא תקניים.

נעיר כי בלשון ימי הביניים המילה אודות באה לעיתים בלי המילה על, אך לא כתחליף של "על אודות" אלא בתפקיד של שם עצם. משמעותה בדרך כלל 'קורות', 'עניינים', כגון "על כל אלה האודות אבֹא לשבח ולהודות" (ר' מאיר אלדבי, שבילי האמונה, חתימה).

עוד נעיר כי צירוף המילים על אודות משמש גם לציון סיבה, כגון בכתוב "לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, כד). שימוש זה מבוסס על שימושה של מילת היחס על לציון סיבה: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (בראשית לז, ח), "הפרס מוענק לך על הישגיך בתחום". לעל אודות במשמעות סיבה דומה שימושו של הצירוף המקראי על דְּבר־, כגון "וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב, יז). עם זאת כמה חוקרי לשון סוברים כי המילה אודות עצמה פירושה 'סיבה' על סמך ההקבלה לערבית שבה יש פועל מן השורש אד"י שמשמעו 'גָּרַם', 'הביא ל'.

כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

נטייה על דרך היחיד

את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:

על דרך היחיד נוטות גם מילות היחס האלה: אֵצֶל, בִּגְלַל, בַּעֲבוּר, בְּעַד, בְּתוֹךְ, זוּלַת, לְיַד, כְּמוֹת, לְמַעַן, לְעֻמַּת, לִקְרַאת, לְשֵׁם, מוּל, נֶגֶד, נֹכַח, עַל יַד.

כמה מילות יחס יסודיות שונות בנטייתן בגופים נוכחת ומדברים, והן נוטות בקמץ ולא בצירי: ב (בָּךְ, בָּנוּ), ל (לָךְ, לָנוּ), עם (עִמָּךְ, עִמָּנוּ); את במשמעות 'עִם' (אִתָּךְ, אִתָּנוּ); כך גם ציין המושא את (אוֹתָךְ, אוֹתָנוּ).

בנטיית הנסתרים והנסתרות של כמה מילות יחס מופיע כינוי הגוף הארוך 'הם', 'הן': ל ( לָהֶם, לָהֶן), ב (בָּהֶם, בָּהֶן לצד בָּם, בָּן), עם (עִמָּהֶם, עִמָּהֶן לצד עִמָּם, עִמָּן).

נטייה על דרך הרבים

מילות יחס אחרות נוטות כשם עצם ברבים, ובלי כינוי הגוף הן זהות בצורתן לשם עצם במעמד נסמך רבים. נדגים זאת בצורת הרבים סוּסִים (סוּסֵי־) ובמילת היחס כְּלַפֵּי:

ראשית יש לומר שהביטוי 'לבריאות' התחדש בעברית החדשה, ולכן עלינו ללמוד על דרך הגייתו מהשוואה לביטויים דומים.

יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה"א הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. בתפילת הגשם בשמיני עצרת נמצא סדרה של ביטויים כאלה: על הכרזת שליח הציבור "…מַשִּׁיב הרוח ומוריד הגשם" הקהל עונה: "לִבְרָכָה ולא לִקְלָלָה, לְחַיִּים ולא לְמָוֶת, לְשֹׂבַע ולא לְרָזוֹן". כל הביטויים בלי יידוע. ביטויים אלו שייכים לקבוצה גדולה של תיאורי פועל המורכבים ממילית היחס בְּ או לְ ושם עצם, הבאים בדרך כלל בלי יידוע, כגון בְּחִפָּזון, בְּרַחמים, בֶּאֱמת, בְּפֵירוש, בִּשְגגה, בִּמְרוצה; לְבַטלה, לְמַעשה, לְפֶתע, לְשָׁלום.

עם זאת גם לצורה המיודעת לַבְּרִיאות (שבה ה"א הידיעה נבלעת בלמ"ד) אפשר למצוא סימוכין במקורות מתיאורי פועל מיודעים:"יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים" (איוב לו, יא), "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לַשָּׁוְא נפשי…", ובספרות שלאחר המקרא "זָכוּר לַטּוֹב". אם כן גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.

במקום לִבְרִיאוּת או לַבְּרִיאוּת כברכה על עטישה אנו מוצאים בספרות העברית הקדומה מַרְפֵּא (בבלי ברכות נג ע"א), חַיִּים (פרקי דר' אליעזר, נב), והמילה הארמית אסותא (המובאת בפירוש רש"י לבבלי ברכות נג ע"א).

מילות היחס לפני ובפני קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר. אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן בעברית הקלסית – בייחוד מספרות חז"ל ואילך. על הבחנה זו מקובל להמליץ גם בלשון ימינו.

נקדים ונאמר כי בהקשר של קְדימות בזמן אין שימוש במילית בפני אלא רק במילית לפני – כגון 'לפני שבוע', 'הייתי כאן לפניך'. ענייננו כאן בהקשרים של מקום ובהקשרים קרובים ונגזרים.

גם לציון קדימות במָקום המילה הרגילה היא לפני, כגון "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). נוסף על משמעות זו הקשורה לסדר של שורת עצמים במרחב, לפני יכולה לציין יחס בין שני עצמים העומדים זה מול זה, פנים אל פנים (זו למעשה המשמעות המילולית של 'לפני'). למשל: "וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת" (שמות מ, כו), "וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע, וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א א, כח).

לצד השימוש בתבנית 'לפני + אדם' דוגמת "לפני המלך" קיימת התבנית 'בפני + אדם'. ואולם החל בספרות חז"ל יש הבחנה עקיבה למדי: לפני מציינת את מי שהדבר מכוון אליו, למשל "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, א). לעומת זאת בפני פירושה 'בנוכחות', 'לעֵינֵי' – בעיקר של צד שלישי, למשל: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו" (בבלי עירובין יח ע"ב). על פי זה מומלץ לומר גם בלשון ימינו: "התובע שטח את הטענות לפני השופטת", "התלמיד התנצל לפני חברו על שפגע בו", אבל "התלמיד התנצל לפני חברו בפני כל הכיתה" (לעיניהם, בנוכחותם).

שימוש נוסף במילת היחס בפני הוא בצירוף 'עָמַד בפני' המציין התנגדות, יכולת התמודדות והחזקת מעמד: "אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים, לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ" (יהושע י, ח), "אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה" (ירושלמי פאה א, א), ובלשון ימינו "אין דבר העומד בפני הרצון". בתנ"ך אנו מוצאים גם לפני באותה משמעות, למשל: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (יהושע א, ה), "לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד" (תהלים קמז, יז). ואולם בספרות שלאחר מכן בפני היא מילת היחס הרווחת בהקשרים אלו.

בעברית החדשה – אולי בהשראת לשונות אירופה – התפתח שימוש קרוב בצורתו אך שונה לגמרי במשמעו. כשאנחנו אומרים שעומדת לפנינו או בפנינו משימה מאתגרת אין הכוונה להתמודדות ולהתנגדות אלא לדבר שעומדים לפניו בציר הזמן, היינו מה שעתיד להתרחש. מתקני לשון ממליצים לנקוט במשפטים מעין אלה לפני ולא בפני, ובכך לייחד את המבנה 'עמד בפני' רק למשמע ההתנגדות וההתמודדות. נעיר כי משפטים דוגמת 'עומדת לפנינו משימה מאתגרת' אפשר להציג גם מנקודת המבט ההפוכה באותו המבנה ובאותה מילת היחס: 'אנו עומדים לפני משימה מאתגרת'.

"לפניהם" ו"בפניהם" במגילת אסתר

באסתר ט, ב כתוב: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים". ברבות מקהילות אשכנז נוהגים לקרוא פסוק זה פעמיים: פעם אחת קוראים 'בפניהם' ופעם אחת קוראים 'לפניהם'. מקור הקריאה הכפולה בהבדלי נוסח: במגילות אשכנזיות רבות כתוב 'בפניהם', אך במהדורות הטובות של התנ"ך כתוב 'לפניהם'. נוסח זה עולה בבירור מהערת מסורה שהזכיר בעל 'מנחת שי' ולפיה התיבה 'בפניהם' כתובה במקרא פעמיים בלבד (יהושע כא, מב; יחזקאל ו, ט, כלומר איננה כתובה במגילת אסתר) והוא מתחזק ממסורות העדות האחרות. מנהג הקריאה הכפולה החל כנראה רק במאה התשע־עשרה, ובימינו הרב מרדכי ברויאר ואחרים קראו לבטלו ולקרוא 'לפניהם' בלבד.

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית:

• בְּפוֹעל, בפ"א רפה כמו בְּכוֹחַ, בְּפֵרוּשׁ.
• בַּפּוֹעל, בפ"א דגושה כמו בַּבַּיִת, בַּפִּנָּה (צורה מיודעת; דגש חזק אחרי ה' הידיעה הנבלעת במילת היחס בְּ).

על פי השוואה לערבית שבהשראתה נוצר הביטוי (בעברית של התיבונים שתרגמו טקסטים פילוסופיים מערבית לעברית), מסתבר שהצורה המקורית הייתה דווקא ביידוע: בַּפֹּעַל וכך גם בַּכּוֹחַ. להגייה זו יש תמיכה במסורות ההגייה של מקצת העדות.

גם לצורה בשווא יש הצדקה: זו דרך המלך של העברית ביצירת תיאורי פועל במבנה ב + שם עצם: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ" (זכריה ד, ו), בְּחִיפזון, בְּרַחמים, בֶּאֱמת, בְּפֵירוש, בִּשְׁגגה, בִּמְרוצה, בִּכְלָל. לרשימה זו מצטרפים ביטויים רבים. במילונים בני זמננו מובאת הצורה בְּפֹעַל בשווא.

יוצא אפוא ששתי ההגיות – בְּפוֹעל, בַּפּוֹעל – תקניות.

כיצד מברכים את היוצא לדרך – 'לך לשלום' או 'לך בשלום'? 'שוב לשלום' או 'שוב בשלום'?

במקרא רגילה הברכה 'לך לשלום', למשל בדברי עלי לחנה "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שמואל א א, יז), אך יש גם 'לך בשלום' (שמואל א כט, ז; שמואל ב טו, ט). החילופים בין אותיות היחס ב' ול' מוכרים גם במקרים אחרים, כגון 'בלא' ו'ללא', 'באחרונה' ו'לאחרונה', 'קָשׁוּר ב־' ו'קָשׁוּר ל־'. גם בביטוי אחר שבו המילה 'שלום' יש חילוף כזה: 'שאל בשלומו' ו'שאל לשלומו'. נראה אפוא ששתי הברכות 'לך לשלום' ו'לך בשלום' מכוּונות לעניין אחד, ובעיקרון שתיהן טובות גם בימינו.

ואולם חז"ל, ששמו לב לַשינוי במטבע הברכה, הציעו הבחנה בין שתי הגרסאות ואף קבעו הנחיה מפורשת מתי לנקוט כל אחת מהן:

ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום'. שהרי יתרו שאמר לו למשה 'לך לשלום' עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו 'לך לשלום' אלא 'לך בשלום', שנאמר 'ואתה תבוא אל אבתיך בשלום' (בבלי ברכות סד ע"א ועוד).

ההנחיה מתבססת בעיקר על ההקשרים שבהם מצויות ברכות אלו במקרא: את הברכה 'לך לשלום' אנו פוגשים בהקשרים חיוביים כגון ברכת יתרו למשה (שמות ד, יח), ואילו הברכה 'לך בשלום' מוכרת מדברי דוד לבנו אבשלום (שמואל ב טו, ט) זמן קצר לפני המרד שבסופו נהרג אבשלום. ייתכן שברקע הדברים עומד גם שיקול לשוני: 'בשלום' מכוון לפעולת ההליכה עצמה, אך לא בהכרח לתוצאותיה, ואילו 'לשלום' מכוון ליעד ההליכה, כלומר למצבו של ההולך לאחר שיגיע למחוז חפצו. בעקבות הדברים המובאים בשם רבי אבין רבים מקפידים לברך את היוצא לדרך במטבע הברכה 'לך לשלום', ואילו את המילים 'לך בשלום' הם אומרים רק בשעת פרדה מן המת ("לך בשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין").

ומה בדבר הברכות 'שוב (או חזור) לשלום', 'שוב (או חזור) בשלום'? בביטויים אלו הגרסה המקובלת בימינו היא דווקא 'בשלום'. כך אנו מוצאים תמיד גם במקרא, למשל: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" (בראשית כח, כא). בהמשך לנימוק הלשוני שהוזכר לעיל אפשר לומר שבעת החזרה סביר למקד את הברכה בדרך ולא ביעד המוכר והבטוח.

בספרות חז"ל משמשים באותה הוראה פעלים הגזורים מהשורש חז"ר (בהשפעת הד"ר שבארמית), ובברכות שכוללות פועל הגזור מהשורש חז"ר שאליו מצטרפת המילה שלום, יש שהיא מצטרפת באמצעות ב כגון "חזר בשלום" (תנחומא בובר שמיני ג), אבל רווח יותר שהיא מצטרפת באמצעות ל כגון "ותחזירני לביתי לשלום" (תפילת הדרך המובאת בבבלי, ברכות כט ע"ב). ואולם כאשר מוזכר בהקשר זה פועל הגזור מהשורש שו"ב, בין במובאה מן המקרא בין שלא במובאה מדויקת מן המקרא, מילת היחס ב מצטרפת למילה שלום בראשה, ולא ל.

אם כן הרוצה להקפיד על המסור לנו מן המקורות, ינקוט לאחר פועל מן השורש שו"ב בשלום על דרך המקרא, ואילו לאחר פועל מן השורש חז"ר לשלום כדרך המלך בלשון חכמים (אם כי כאמור אפשר למצוא אצל חז"ל גם מעט בשלום).

הביטוי הקרוב 'בא בשלום' רגיל בצורה 'בשלום' ולא 'לשלום' – גם במקרא וגם בספרות חז"ל (לפי כתבי היד). ואולם אפשר למצוא 'לשלום' בביטויים קרובים אחרים: "שהכנסתני לשלום […] שתוציאני לשלום […] שתגיעני לביתי לשלום" (תוספתא ברכות ו,  טז–יז). ובימינו מקובל לאחל 'סע לשלום'. כך גם באיחולים 'בואכם לשלום', 'צאתכם לשלום' ודומיהם.

סיכומו של דבר: מצד הלשון אפשר לאחל 'לך בשלום' וגם 'לך לשלום', 'שוב בשלום' וגם 'שוב לשלום'. מי שמבקש לדבוק בהנחיה שבתלמוד יקפיד על מטבע הברכה 'לך לשלום'.

נאחל לכל היוצאים שילכו לשלום וישובו בשלום ולשלום.

בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.

בתנ"ך מצאנו את מילת היחס ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). כן מצאנו את מילת היחס ל לאחר הפועל המקביל שָׁקַר בבניין קל: "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג).

במקורות מאוחרים יותר אנו מוצאים שלפועל שיקר עשויה להצטרף אחת משלוש מילות יחס: ב, ל ועל.

הינה כמה מובאות: "ואתם שוכחין אותי ומשקרים בי" (במדבר רבה פרשה ט), "אם הלכת אצל אבותיך אמור להם שלא שקרתי להם" (דברים רבה ואתחנן), "ומהו שיקר לו? האכילהו לחם כזבים" (שיר השירים רבה פרשה ב, פסוק ה, פסקה ג), "המשקר על שותפו" (מסכת דרך ארץ רבה פרק ב, הלכה יב), "הִקְדִּימוֹ רָכִיל משקר על אדונו" (שמעון בר יצחק, קרובה ליום ב' של ר"ה).

משלוש מילות היחס האלה הרגילה והמומלצת בימינו היא ל (מקצת הדוברים נוקטים שיקר על כנראה בהשפעת הערבית: كَذَبَ عَلَى). ואילו הצירוף 'לשקר את', האופייני בעיקר ללשון הדיבור, נחשב לא תקני. ייתכן שהוא נוצר בהשפעת 'לרמות את'.

לקריאת המאמר

הביטוי בפועל מציין בלשוננו דבר ממשי המתרחש במציאות. הוא רגיל בשימושו כתיאור פועל, והוא משמש בין השאר בצירופים כגון "מאסר בפועל" ו"ראש הממשלה בפועל". רבים שואלים כיצד להגותו: בַּפֹעַל (בפ"א רפה), בַּפֹּעַל (בפ"א דגושה) או בְּפֹעַל.