נושא: אותיות שימוש ומיליות

מטבעות לשון

שוב בשלום, שוב לשלום

כיצד מברכים את היוצא לדרך – 'לך לשלום' או 'לך בשלום'? 'שוב לשלום' או 'שוב בשלום'? במקרא רגילה הברכה 'לך לשלום', למשל בדברי עלי לחנה "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שמואל א א, יז), אך יש גם 'לך בשלום' (שמואל…
המשך קריאה >>

מה ההבדל

לפני ובפני

מילות היחס לפני ובפני קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר. אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן בעברית הקלסית – בייחוד מספרות חז"ל ואילך. על הבחנה זו מקובל להמליץ גם בלשון ימינו. נקדים ונאמר כי בהקשר…
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

נטיית מילות היחס

כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי…
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

את מסכימה לי?

בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אומנם יש בו בעיה. מקורו של הפועל הִסְכִּים בלשון חז"ל.…
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

ניקוד אותיות השימוש

אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות: אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה. אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'. מש"ה אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה, ודגש…
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

כשלעצמו או לכשעצמו

'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו, כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. למשל: "הרעיון כשלעצמו יפה וראוי, אך יהיה קשה ליישמו בלי תמיכת ההנהלה". הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. הינה דוגמאות לשימוש בביטויים המלאים: "והמעשה הזה,…
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

שיקר לי או שיקר אותי?

בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'. בתנ"ך מצאנו את מילת היחס ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). כן מצאנו את מילת היחס ל לאחר הפועל…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

בין ובין

כמה דרכים שביסודן המילה בין משמשות בלשוננו לציון הבחנה וקשר: (1) בין… ובין… (2) בין… ל… (3) בין… לבין (4) בין… ו… שני המבנים הראשונים רוֹוחים במקורות, וכמובן שניהם נכונים גם בימינו. למשל בתיאור הבריאה בספר בראשית נאמר: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (א,…
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

אודות ועל אודות

המילה אודות משמשת בעברית מן התנ"ך ועד ימינו, ומקובל לפרשה 'דברים', 'עניינים', 'מעשים': "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א). בפסוקים אלו ובאחרים המילה אודות באה…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

את אותו

אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר". בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את', כפילות שבגללה היו שפסלו את השימוש הזה, ובראשם חוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר. מתקני הלשון שהתנגדו לשימוש הזה…
המשך קריאה >>

גם וגם

כמוך וכמותך

שתי הצורות – כָּמוֹךָ וגם כְּמוֹתְךָ – טובות ותקניות. כמו במקרים רבים אחרים אף כאן מדובר בשתי צורות חלופיות – הראשונה מלשון המקרא והשנייה מלשון חכמים. נטיית כ' היחס (כְּ) שונה מזו של מילות היחס בְּ, לְ. בעוד האחרונות נוטות בתוספת הכינוי בלבד (בִּי, בָּכֶם,…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

ו/או

הרצף ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית, כגון "כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה טעונים הסכמה מפורשת של המשכיר", "ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם". שימוש לשון זה אף חדר ללשון הכללית, כגון "מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית". האקדמיה…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

בריאות הנפש: זולתנות, בַּעַת, חישכון, ציימנות, שלומוּת

זוּלָתָנוּת (אלטרואיזם) זולתנות היא אהבת הזולת, העדפת רַווחת האחר על רַווחת עצמו, ההפך מאנוכיות (אגואיזם). 'זולת' ביסודה היא מילת יחס: "וְהִגְלָה [נבוכדנאצר] אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל […] לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ (מלכים ב כד, יד). משמעה: 'אלא…
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

מהי המילה הארוכה בעברית

כדי לענות על השאלה מהי המילה הארוכה ביותר בעברית יש להגדיר למה מתכוונים כשאומרים 'מילה'. אם הכוונה לכל רצף של אותיות הכתובות בלי רווח ביניהן והנושאות יחד משמעות מסוימת, אזי יש בעברית מילים ארוכות למדי, כגון וכשבהשתעשעויותיהם, ולכשתתמרמרנה. במילים אלו נוספו אותיות שימוש בראש המילה היסודית…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

על ידי וחלופותיו

צירוף היחס על ידי משמש בעברית הקלסית לציון כלי, אמצעי או מתווך. לדוגמה, בהגדה של פסח נאמר שהקדוש ברוך הוא גאל את ישראל ממצרים "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו". בעברית החדשה צירוף…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

בגלל שֶׁ

האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת. מתקני לשון נהגו ונוהגים להמליץ שלא להשתמש בצירוף בגלל ש, ונימוקם עימם: צירוף זה לפתיחת פסוקית סיבה לא נמצא במקורות. לפי דעה זו מילת היחס בגלל היא מילת סיבה הראויה לתיאור…
המשך קריאה >>

מאמרים

ומה עושים בפועל?

הביטוי בפועל מציין בלשוננו דבר ממשי המתרחש במציאות. הוא רגיל בשימושו כתיאור פועל, והוא משמש בין השאר בצירופים כגון "מאסר בפועל" ו"ראש הממשלה בפועל". רבים שואלים כיצד להגותו: בַּפֹעַל (בפ"א רפה), בַּפֹּעַל (בפ"א דגושה) או בְּפֹעַל.

הגייה

בְּפועל או בַּפּועל?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית: בְּפוֹעל, בפ"א רפה כמו בְּכוֹחַ, בְּפֵרוּשׁ. בַּפּוֹעל, בפ"א דגושה כמו בַּבַּיִת, בַּפִּנָּה (צורה מיודעת; דגש חזק אחרי ה' הידיעה הנבלעת במילת היחס בְּ). על פי…
המשך קריאה >>

הגייה

לבריאות

ראשית יש לומר שהביטוי 'לבריאות' התחדש בעברית החדשה, ולכן עלינו ללמוד על דרך הגייתו מהשוואה לביטויים דומים. יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה"א הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. בתפילת הגשם בשמיני עצרת נמצא סדרה של ביטויים כאלה: על הכרזת…
המשך קריאה >>

הגייה

בְּכַרְמִיאֵל – בכ"פ בראש שמות עבריים לאחר אותיות וכל"ב

כידוע בראש המילה אותיות בכ"פ דגושות בדגש קל, כלומר נהגות בביצוע סותם. למשל: בַּית, כָּך, פָּנים. אבל אם באה לפני המילה אחת מאותיות השימוש – ו' החיבור או מיליות היחס כְּ, לְ, בְּ – חל שינוי בהגייה והן נהגות בביצוע חוכך: וּבַיִת בבי"ת רפה; בְּכָךְ בכ"ף…
המשך קריאה >>

.

2.4.1 הדגש החזק באותיות שוואיות

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאוֹ. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

.

2.4.2 ניקוד מ' השימוש

מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.

המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.

על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.

.

2.4.4 ניקוד ו' החיבור

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

.

2.4.5 ניקודן ונטייתן של מיליות אחדות

א. מיליות אחדות מנוקדות בסגול, כגון אֶת (ציין המושא הישיר), אֶל, פֶּן. במילות היחס אֵת (=עם), מֵאֵת האל"ף מנוקדת בצירי.

במקרא ניקוד את תלוי בהקפה: אֵת קלעי החצר אֶת־עמֻדיו ואֶת־אדניה (שמות לה, יז). וראו עוד צירי בצורת הנסמך, הערה 1.

ב. לצד הניקוד המקראי קָבָל־(עם; בשני קמצים קטנים, בנוסחאות אחרות קֳבָל־) – יכולה מילת היחס להינקד גם קְבַל, קֳבַל.

ג. מילת השאלה למה מנוקדת בקמץ ובדגש במ"ם ומוטעמת בהברתה הראשונה.

במקרא לעיתים (בעיקר לפני גרוניים) המילה 'למה' מוטעמת בהברתה השנייה והמ"ם רפה.

ד. לצד הצורות המקראיות לנוכחת הִנָּךְ, עוֹדָךְ טובות לשמש גם הִנֵּךְ, עוֹדֵךְ.

.

2.4.8 בגדכפ"ת אחרי תיבה המסתיימת בתנועה

בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.

יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.

.

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

.

נחקר באזהרה, חקירה באזהרה

הצירוף הנכון הוא נחקר באזהרה, חקירה באזהרה (ולא "נחקר תחת אזהרה").

.

לַמוחרת, לְמוחרת

הצירוף למוחרת מותר ביידוע ושלא ביידוע: לַמָּחֳרָת, לְמָחֳרָת.

.

עבור, בעבור

אין האקדמיה רואה מקום להתערב בשאלת השימוש במילה עבור במשמעות  'בשביל' (במקום בַּעֲבוּר) – בהיותה שאלת סגנון.

.

27 – מקום המֵירכאות וסוגן

א. במילים שלפניהן אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, והאותיות האלה אינן חלק של הדיבור הישיר או של הדבר המובא, שמים את המירכאות אחריהן. למשל:
(1)  ה"חברה'מן" של ימי הפלמ"ח הפך ל"אאוט".
(2)  ב"הארץ" הוכחשה הידיעה ש"המידע הושתל על ידי גורם ממשלתי".

אבל:
(3)  אלה הולידו את "הדרוויניזם החברתי".

ב. כשיש צורך לשים במירכאות חלק מן הכלול כבר במירכאות, משתמשים במירכאות שונות מן הקודמות. למשל:
(4)  במאמרה של הסופרת נאמר: "אולי האיור המשעשע ביותר לעקרון ה'איך' לעומת ה'מה' הוא אותה כתובת 'גרפיטי' שהופיעה על קיר של בית בגריניץ' וילג': 'היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם'".  (או: … <<היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם>>".)

ג. כשיש צורך להבחין בין שני שימושים במירכאות בטקסט אחד, אפשר להשתמש בשני סוגי מירכאות. למשל:
(5)  במשפט "הנוסע האריך בסיפור תלאותיו" המילה 'סיפור' היא שם פעולה, ואילו במשפט "קראתי סיפור של ביאליק" המילה 'סיפור' היא תוצאת הפעולה.

הערה: בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.