על התואר מָרַן

בעקבות פטירתו של הרב עובדיה יוסף, מרחשוון תשע"ד

מקורו של התואר מָרַן במילה הארמית מָרֵא. מילה זו מופיעה כבר במצבות מלכים בארמית העתיקה שנתגלו בסוריה – היא ממלכת ארם – ומשמעה 'אדון'. מָרִי הוא 'אדוני' ומָרַן – 'אדוננו'.

בתעודות יֵב – שכתבו חיילים יהודים של ממלכת פרס ששירתו במצרים בראשית ימי הבית השני – נמצאה איגרת (קאולי 30) שבראשה נאמר: "אל מראן בגוהי פחת יהוד […] שלם מראן אלה שמיא ישאל שגיא בכל עדן" [אל אדוננו בגוהי, פחת יהודה… שְׁלוֹם אדוננו יִשְׁאַל אלוהי השמים הרבה בכל עת]. ברבות הימים נתערערה הגיית האל"ף, כגון בדברי דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כא): "דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עִלָּאָה (כתיב עליא) הִיא דִּי מְטָת עַל מָרִי (כתיב מראי) מַלְכָּא" [זה הפתרון, המלך, וגזרת העליון היא שבאה על אדוני המלך]. הכתיב מראי משמר את האל"ף ההיסטורית, אך הקרי מָרִי מעיד כי כבר לא נהגתה.

גם במגילות קומראן אנחנו מוצאים עדויות לערעור האל"ף בנטיית המילה מָרֵא, כגון בתפילת אברהם במגילה החיצונית לבראשית: "בריך אנתה אל עליון, מרי לכול עלמים, די אנתה מרה ושליט על כולא […] וכען קבלתך מרי על פרעו צען מלך מצרין, די דברת אנתתי מני בתוקף" [ברוך אתה אל עליון, אדון כל עולמים (=לנצח), שאתה אדון ושולט על הכול… ועתה אני מתלונן בפניך אדוני על פרעה צוען, מלך מצרים, כי נלקחה ממני אשתי בחוזק].

גם הצירופים השגורים היום בלשוננו 'מורי ורבי' או 'מורנו ורבנו' מקורם בצירופים 'מָרי ורבי', 'מָרנו ורבנו' – כלומר 'אדוני ורבי', 'אדוננו ורבנו'. כך נאמר למשל בתלמוד הבבלי: "זה יהושפט מלך יהודה, שכשהיה רואה תלמיד חכמים היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו: רבי רבי ומרי מרי" (כתובות קג ע"ב). הצורה מָרִי נשמרה בפי בני תימן, והיא משמשת אצלם תואר כבוד לנושאי תפקיד רבני. הם הוגים עד היום מָרִי בקמץ, ובכתיבתם נוהגים להוסיף את אם הקריאה אל"ף אחרי המ"ם ולכתוב מָארִי (כפי שנהגו בתקופת הגאונים).

והנה בית שיר מתוך שירו של יצחק אבן עזרא "אשירה נא לידידי ואזכירה אל דודי" בית, ובו צימודים – משחק במילים שהגייתן שווה אך משמעיהן שונים – במילה מוֹרֵנוּ:

"כבוד גדולת קדושת יקרת צפירת תפארת אדוננו וגאוננו, מגננו ולוית חִנֵּנו, אור פנינו, ומאור עינינו, ונועם אזנינו, ומתק לשוננו, מחמד נפשנו, עטרת ראשנו, לשָמינו [=האבן היקרה לֶשֶׁם] ותרשישנו, רכבנו ופרשנו, ארון מקדשנו […] בָשׂמנו [=הבושם שלנו] ומורנו [=המור שלנו] ומלקושנו ומורנו [=היורה שלנו], יועצנו ומורנו [=המורה שלנו], אדירנו ואבירנו, וגבירנו וכבירנו, תאות לבנו, וכבוד אל בקרבנו, מרנו [=אדוננו] ורבנו אברהם ראש ישיבת גאון יעקב אשר אהב סלה".

במאתיים וחמישים השנים האחרונות, כנראה מאז ימיו של רבי יוסף חיים דוד אזולאי (החיד"א), נתייחד הכינוי מָרַן בלא תוספת לרבי יוסף קארו, מחבר ספר ההלכה הנודע 'שלחן ערוך' שנתקבל ברוב קהילות ישראל. מרן הרב עובדיה יוסף נודע בפסקי ההלכה שהורה בהם שיש להכריע תמיד כמרן רבי יוסף קארו כנגד דעות החולקים עליו.

ברבות הימים יש שפירשו את התואר מרן כנוטריקון של הצירוף 'מורנו ורבנו' – שנתגלגל מן 'מָרנו ורבנו' כאמור לעיל. אחרים ראו בתואר מרן רמז למילים 'ממאתיים רבנים נסמך' בעקבות דברי החיד"א על ר' יוסף קארו: "שעל כלל מרן [כלומר על הכלל, השיטה, של ר' יוסף קארו] בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמדי [=עמודי] בית ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכו' הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו […] כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתים רבנים" (שם הגדולים, חלק ב, הערך 'בית יוסף'). אך כאמור המשמע המקורי של מרן הוא 'אדוננו'.

בחתימת הדברים נעיר כי כשם שאין לומר "האדוננו" שהרי אין ליידע מה שכבר מיודע, כך אין לומר "המרן", כפי שכינו אחדים בטעות את הרב עובדיה יוסף תהי מנוחתו כבוד.