שבק חיים
לעיתים אנו אומרים על הטלפון שהוא "שבק חיים", וגם על המחשב או על המצבר, כאילו אי פעם היו למכשירים האלה חיים… אבל מהו בדיוק "שבק"?
את הפועל שָׁבַק קיבלנו מן הארמית. בשפה זו צורת הפועל היא שְׁבַק, ומשמעותו היסודית היא 'עזב', 'השאיר', 'הִניח'. מילים מן השורש שׁב"ק מוכרות כבר מן הארמית המקראית של ספרי עזרא ודניאל, למשל: "וּמַלְכוּתָה לְעַם אׇחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק" (דניאל ב, מד), ובתרגום לעברית: והמלכות לא תיעזב לעם אחר. אף בבשורה על פי מתי מן הברית החדשה (שבמקורה כתובה יוונית) באה בפי ישו המימרה העברית־ארמית "אלי אלי למה שבקתני" (27, 46), בבואה של הפסוק בתהלים "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (כב, ב).
בארמית של התלמודים מילים מן השורש שׁב"ק רווחות מאוד – הן בהוראה היסודית הן בהוראות נגזרות כמו 'לנטוש', 'לאבד' ואף 'להתיר' ו'לסלוח'. בקטע 'כל נדרי' שכתוב ארמית ונאמר בערב יום הכיפורים מכריזים על הנדרים והאיסורים שיהיו "שְׁבִיקִין, שְׁבִיתִין, בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין". 'שביקין' כאן כנראה משמעו 'מוּתרים' או 'מְחוּלים'.
ומה פשר הביטוי 'שבק חיים'? ביטוי זה מצוי בגרסתו הארמית כבר בספרות חז"ל, אך הוראתו שונה מן ההוראה המוכרת לנו. בספר דברים נאמר "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן", כלומר אדם העובר בכרם של אדם אחר רשאי לאכול ענבים כרצונו, אך אינו רשאי לאסוף ענבים ולקחתם עימו. חז"ל צמצמו את ההלכה הזאת וקבעו שאין מדובר בכל אדם, אלא רק בפועל העובד בכרם. ואולם החכם איסי בן יהודה סבר שהכוונה לכל אדם. על כך אמר האמורא רב: "לא שבק איסי חיֵי לכל בריה" (בבלי בבא מציעא צב ע"א), כלומר לא הותיר איסי חיים לשום אדם, לא אִפשר לשום אדם לחיות (כי אם כל אחד יכול להיכנס לכל כרם ולאכול ענבים כאוות נפשו – איש לא יוכל לגדל כרם ולהתפרנס ממנו).[1]
את הצירוף 'שבק חיים' בהוראה 'מת' אנחנו מוצאים רק למן ספרות הגאונים, ותמיד בגרסה ארוכה יותר. במסמכים מתקופת הגאונים אפשר למצוא למשל את הניסוח 'וחיי לכל ישראל שבק', כלומר 'וחיים לכל ישראל השאיר'. ככל הנראה הכוונה היא שלאדם שמת כבר אין חיים משלו, והוא הותיר את החיים לשאר ישראל, אך ייתכן גם שהכוונה היא לאמירה מעין 'במותו ציווה לנו את החיים'. כך או כך, מכאן נוצר בהמשך הביטוי הידוע 'שבק חיים לכל חי', שמשמעותו היא 'השאיר את החיים לכל יצור חי אחר', אולי במשחק מילים עם "לא שבק חיי לכל בריה" (כלומר 'לא הותיר חיים לשום אדם') שלעיל.
הביטוי המליצי 'שבק חיים לכל חי' התקצר ל'שבק חיים' בלבד, ולפעמים אפילו ל'שבק', ומצא את דרכו דווקא אל לשון הדיבור, ובה הוא נאמר – במעין קריצה – בעיקר על מכשירים שלא היו להם חיים מעולם.
[1] מחוץ לצירוף 'שבק חיים', הפועל הארמי שְׁבַק דווקא בא לפעמים בלשון חכמים בהקשר של מוות. בתלמוד הבבלי למשל אדם שמת 'ושבק אחא' (שבועות מח ע"ב), כלומר מת והשאיר אחריו אח, בדומה לנוסח הרגיל בפינו 'הותיר אחריו הורים ואחים'. אך אין זו הוראת הביטוי בימינו.
