נתי ביאליסטוק – שפה משנה מציאות
נתי ביאליסטוק, מנכ"ל המרכז לעיוור בישראל וחבר במועצה הציבורית של האקדמיה ללשון העברית, מעורר אותנו למחשבה על שימוש במילים ובביטויים שיש בהם כדי לשנות את תפיסתנו על אנשים עם מוגבלויות:
"אכן, שינוי השפה לא יביא מזור לעיוורוני ולא יבטל את מוגבלותי, אולם אם נעשה שימוש רב בביטויים שמאפשרים לחברה להבין את משמעות החיים עם מוגבלות; לראות את האדם, על יכולותיו ועל צרכיו; ולקבל את האחריות החברתית שלנו לצורכי הזולת – הרי שהמגבלות שהחברה מציבה לאנשים עם מוגבלות, תפחתנה."
השפה העברית היא שפה דינמית, שמאז "החייאתה" בידי אליעזר בן־יהודה, לא לפני הרבה זמן, השתנתה לא מעט והתאימה עצמה לתמורות הזמן. לדעתי, כשם שהחברה הישראלית והתפתחותה משפיעות על השפה העברית, כך יש בכוח השפה העברית להשפיע על החברה בישראל. שימוש נכון בה – יש בו כדי לעורר שיח חברתי, ואף להביא לשינויים בתפיסות עולם.
הגם שאני חבר במועצה הציבורית של האקדמיה ללשון עברית, איני בר־סמכא בתיקוני לשון ואיני מתיימר לקבוע תיקון לשוני במאמר זה. כל כוונתי היא לעורר בקוראים הבנה לכוחה של השפה בעיניי, ולעודדם לנקוט לשון שמשמעותה שינוי התפיסה החברתית כלפי אנשים עם מוגבלות, גם אם הלשון השגורה אינה שגויה. אף שרוב כוחה של שפתנו הוא ממקורותינו, ניתן לצקת לתוכה היום שימוש שונה, שיבטא את רוח התקופה, ויראה את האדם כמכלול של תכונותיו, ולא רק תכונה אחת שלו.
אני 'אדם עם עיוורון', איני 'עיוור'; אני רואה את זולתי ואיני עיוור לצרכיו; אני רואה את העולם ואיני עיוור לשינויים שחלים בו.
כאשר אנו מכנים מישהו 'עיוור', אנו מחילים עליו את כל המטען שהמושג 'עיוור' נושא עימו בעינינו: חוסר הבנה, דעות קדומות, ואפילו רחמים ופחד. כל המטען שיש לחברה על המושג 'עיוור' מוטל על האיש שלפנינו, ולפתע איננו רואים את האדם שהוא. והרי מדובר באדם שיש לו תכונות ומאפיינים נוספים על העיוורון שלו: הוא הורה, הוא עובד במקום כלשהו, יש לו אולי תואר אקדמי, הוא ספורטאי והוא גם בוודאי חבר של מישהו. כל אלו נדחקים הצידה כשאנו מטילים עליו את המטען 'עיוור', כאילו זה המאפיין היחיד שלו. על כן השימוש במושג 'אדם עם עיוורון' משיג שתי מטרות חשובות: הראשונה – ביטוי זה מזכיר שמדובר בראש ובראשונה באדם, והשנייה – ביטוי זה ממחיש את העובדה שעיוורון הוא רק אחד ממאפייניו של האדם.
כך, למשל, יוכל מעסיק לזכור שהמועמד לתפקיד מסוים, אף שהוא עם עיוורון, הוא גם עם הכישורים המתאימים לתפקיד מסוים, וכך יגדלו הסיכויים שיקבלו אותו לעבודה.
נוסף על כך במקורותינו מצוי הביטוי 'בעל מום', ואני מניח שזה המקור לביטוי השגור 'בעל מוגבלות'. ביטוי זה גם הוא לצנינים בעיניי, משום שהוא מייחס את ה'בעלות' על המוגבלות לאדם עצמו. ראשית – אולי במידה מסוימת של בדיחות הדעת – מוגבלותי אינה קניין ואין לי עליה בעלות. שנית, ובמידה רבה יותר של רצינות, ייחוס הבעלות על מוגבלותו של אדם לאדם עצמו, מטילה, במידה מסוימת, את האחריות למוגבלות עליה או עליו. אי אפשר להטיל על אדם אחריות למה שלא הוא בחר בו, ונוסף על כך משהוטלה האחריות על האדם עם המוגבלות, הרי שאחריות זו ניטלה מהחברה.
בעידן שבו אנו חיים אנו רואים את החברה נושאת באחריות גם לצרכיו של האחר, ועל כן לא ראוי לדבר בשפה שמרחיקה חובה זו מאיתנו. ראוי אפוא גם כאן לעשות שימוש בביטוי 'אדם עם מוגבלות'.
אכן, שינוי השפה לא יביא מזור לעיוורוני ולא יבטל את מוגבלותי, אולם אם נעשה שימוש רב בביטויים שמאפשרים לחברה להבין את משמעות החיים עם מוגבלות; לראות את האדם, על יכולותיו ועל צרכיו; ולקבל את האחריות החברתית שלנו לצורכי הזולת – הרי שהמגבלות שהחברה מציבה לאנשים עם מוגבלות, תפחתנה.
