חוּכָא וְאִטְלוּלָא

הביטוי חוּכָא וְאִטְלוּלָא מקורו בארמית ופירושו 'צחוק ולעג'. הוא נקרה פעם אחת בלבד במקורות חז"ל: "דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא" (בבלי עירובין סח ע"ב) – כלומר 'שלא לשים דברי חכמים ללעג ולקלס'.

את הביטוי אפשר למצוא בספרות העברית החדשה. לדוגמה: "ואנו, הנותרים, עשינו חוכא ואיטלוּלא: את כל החששנים, השוקלים בפלס, שמנו למשל וללעג וקלס" (אברהם שלונסקי בתרגומו לסיפור "קוֹלָא בְּרוּנְיוֹן: עוד בחורנו חי" מאת הסופר הצרפתי רומן רולאן).

שורש המילה חוכא הוא חו"ך. שורש זה נשאל לעברית מן הארמית, וממנו הפועל חִיֵּךְ ושם הפעולה חִיּוּךְ. נעיר כי צורת המילה במקור היא חוֹכָא בחולם (כמשקל מילים ארמיות אחרות כמו מוֹתָא וצוֹמָא); ההגייה בשורוק חוּכָא נוצרה במסורת האשכנזית הנוטה לקרוא חולם בתנועת u.

המילה אִטְלוּלַָא (בחלק מעדי הנוסח: אַטְלוּלָא או טְלוּלָא) מוכרת רק מן הביטוי הנדון. שורשה הוא טל"ל, וממנו מוכרים כמה פעלים בארמית במשמעות 'לשחק, להשתעשע'.

כדרכן של מילים נדירות שהוראתן קשה גם את המילה הזאת נוטים הדוברים לשבש: לעיתים נתקלים בצורה השגויה "חוכא והילולא". בספרות העברית מוצאים אותה גם בלבוש עברי מכוון "חוּכָה וְהִתְלוּלָה" (מלשון מַהֲתָלָה).

הביטוי "חוכא ואטלולא" עצמו נמצא גם בלשון המנדאית (להג ארמי־מזרחי שהילך במקביל לארמית שבפי היהודים בני בבל) בצורה "גאחכיא ומיטאלאליא", כלומר בשורש גח"ך. יש המעידים שאף בעברית בת ימינו אפשר למצוא – בתורת שיבוש – את הצירוף "גיחוכא ואטלולא".