סימני הפיסוק מסייעים לקורא להבין את הנקרא; הם מציינים סיומים, התחלות, הפסקות והנגנות. סימני הפיסוק מרמזים על מבנה המשפט ועל הטעמתו, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו.
כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור; במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב. בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת. כך למשל ראוי להימנע מגודש של פסיקים כאשר יש הצטברות של חלקים הזקוקים להפרדה. יש שכמה סימנים משמשים באותו התפקיד, והבחירה ביניהם נתונה לכותב, כגון קו מפריד, סוגריים והסימן נקודה ופסיק. ואין צריך לומר שהשימוש בסימני הפיסוק המביעים רגש, כגון סימן קריאה ורצף של נקודות או של קווים, תלוי בסגנונו של הכותב.
הכללים מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה – הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה. בכתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט – כגון בשירה – עשויים סימני הפיסוק לשרת את הכותב בדרכים החורגות מן הכללים.
