נושא: תקנת הלשון

1.  צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה' הידיעה – כגון 'גֶּרבּיל אלנבי', 'ישימונית תמנע' – לא תבוא בו ה' הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה' הידיעה – כגון 'דרור הירדן', 'צבי הנגב' – ה' הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה' הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]

2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה' הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: 'כלב־ים', 'כלב־ים מצוי'; 'נְחש־מים', 'נחש־מים אירופי'; 'מַקּור־חסידה תמים'.
שם הסוג הוא בה' הידיעה, כגון 'כלב־הים', 'נְחש־המים', 'מַקּור־החסידה', כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: 'הכלב', 'העורב', 'הרקפת'.

3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה' הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: 'צבי ישראלי', 'גֶּרבּיל דרומי', 'עורב אפור', 'נורית עגולת־עלים'.

צירוף שמות תואר כגון (מסמך) חברתי־כלכלי, אפשר ליידעו בשתי דרכים: יידוע שם התואר הראשון או יידוע כל אחד משמות התואר. לדוגמה: 'המסמך החברתי־כלכלי' או 'המסמך החברתי־הכלכלי'. סימון המקף בצירוף כזה אינו חובה.

צירוף של שני שמות המחוברים בו' החיבור והמציין מושג אחד אפשר ליידעו בראשו. למשל: 'הדין ודברים', 'הדין וחשבון', 'המשא ומתן', 'הנושא ונותן', 'המוציא ומביא', 'המיקח וממכר'. אפשר גם ליידע כל אחד מן השמות, למשל: 'המיקח והממכר', 'המשא והמתן'.

צירוף מעין זה נתפס כמושג אחד בין שהוא מיודע בראשו ובין שה' הידיעה באה בראש כל אחת ממילות הצירוף, ועל כן ייאמר: 'הדין וחשבון הוגש'; 'המשא והמתן הארוך'.

סיומת הרבים באה תמיד בשני השמות. למשל: 'דינים וחשבונות', 'משאים ומתנים'.

צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.

מותר השימוש בצירופי סמיכות במעמד נסמך על דרך 'בית חולים שדה' (שלא כמבנה המצופה "בית חולי שדה"); כמו כן מותר היידוע של צירופים אלו ברכיב השני, כגון 'בית החולים שדה'.

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

שמות צבעים המורכבים משם צבע ומשם המאפיין את הצבע יבואו בדרך של שם ותוארו, כגון יָרֹק־הֲדַסִּי (ולא יָרֹק־הֲדַס), אָפֹר־פְּלָדִי (ולא אָפֹר־פְּלָדָה).

בצד הצירוף חֶבְרָה בַּת (ברבים חֲבָרוֹת בָּנוֹת) כשר גם הצירוף חֶבְרַת בַּת (ברבים חֶבְרוֹת בַּת). אין צריך לומר שגם הצירוף בַּת־חֶבְרָה כשר.

הצירוף סוֹף שָׁבוּעַ נכתב בשתי תיבות, וברבים סוֹפֵי שָׁבוּעַ.

כתיבת שמות המשחקים בתיבה אחת מותרת: כַּדּוּרֶגֶל, כַּדּוּרְסַל.
משתמע מזה שאפשר לגזור את שמות השחקנים כך: כַּדּוּרַגְלָן, כַּדּוּרְסַלָּן.
שם הכדור ייכתב בשתי תיבות: 'כדור רגל', 'כדור סל' וכיו"ב.

מומלץ להצמיד את סיומת הנקבה לראשי תיבות המבוטאים כמילה ממש – כאשר מדובר באישה.
למשל: מנכ"לית, מזכ"לית, יו"רית.

ראו גם צורות נקבה של תפקידים, תארים ודרגות.

אין האקדמיה מתערבת בקביעת המין והמספר של צירוף כשהוא בא בראשי תיבות המבוטאים כמילה.
(לפי זה אפשר לומר 'מצ"ח חוקר' או 'מצ"ח חוקרת', 'ד"ש חם' או 'ד"ש חמה', 'התק"ם החליט' או 'התק"ם החליטה', 'נדל"ן מסחרי' או 'נדל"ן מסחריים'.)

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).