נושא: שלוש נקודות

.

16 – קו מפריד: שימושים נוספים

קו מפריד בא לעיתים –

א. לציין חילופי דוברים בתיאור שיחה. למשל:
(1)   כבר בפתח קראה בעליצות מעושה:
       – כל זה לא הספיק לנו!
       תמהנו: על מה הוצאתם?
       – על כרטיסים ועל בילויים.

(2)   – ומה אתה עושה בכוכבים הללו?
       – איני עושה מאומה. אני מחזיק בהם.
       – ומה בצע לך שאתה מחזיק בכוכבים?

– אני מחזיק בהם כדי להיות עשיר.
– ומה בצע לך בעושר?
– כדי לקנות לי עוד כוכבים, אם יתגלו אי־פעם.

ב. לציון קיטוע, השמטה או ערפול. למשל:
(3)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר –

(לדרכים אחרות לציון קיטוע וכדומה ראו רצף נקודות ג; רצף קווים.)

.

20 – סדר סימני הפיסוק בסביבת סוגריים

א. אם משפט שלם העומד לעצמו מוקף סוגריים – סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים. למשל:
(1)   בתחום המינוח המקצועי יש צורך להבטיח שלעולם יתורגם מונח מסוים באותו האופן בכל מקום, שהרי שני תרגומים עלולים להטעות את השומע משל כאילו נתכוונו לשני עניינים. (למשל אם יכתוב פלוני על "עצרת האו"ם" ואלמוני על "האספה הכללית" של האו"ם, הקורא שאינו בקי עלול להניח שיש כאן שני מוסדות שונים.)

ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות, אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2)   הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר ממוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים בעברית בת זמננו!).

ג. אין שמים פסיק, נקודה ופסיק, קו מפריד או נקודתיים לפני סוגריים.

.

24 – רצף נקודות (…)

שלוש נקודות רצופות מורות –

א. על השמטה בציטוט דברים. למשל:
(1) "…וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, ב–ג).

הערה: במקום שהקורא עלול לחשוב ששלוש הנקודות היו במקור המצוטט, נותנים את שלוש הנקודות בסוגריים מרובעים. למשל:
(2)   דוד ילין דיבר על "המבטא הנכון המזרחי […] שאי אפשר לזוז ממנו מצד האמת המדעית ושאין לוותר עליו […] מפני התועלת".

ב. על השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך. למשל:
(3)   מה ששנוא עליך… [ההשלמה הצפויה: אל תעשה לחברך.]
(4)   ירצו יאכלו… [ההשלמה הצפויה: לא ירצו לא יאכלו.]

ג. על רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על שתיקה, על קיטוע בדיבור או על דיבור מושהה ומהורהר שאינו רצוף ופסקני, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם. למשל:
(5)   אבל מי יודע… מי יודע אם כך היינו צריכים לעשות, מי יודע אם אי־אפשר היה למצוא עצה אחרת… מי יודע אם לא מיהרנו…
(6)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר… [וראו באותו תפקיד גם קו מפריד ב.]
(7)   "אני מציעה לקיים הצבעה חוזרת," אמרה שגית, "בכלל לא ידעתי שאפשר להימנע."
"בסדר," הסכים מושיק, "מי ב…"
"אין דבר כזה!" צעק יואב בכעס, "אין הצבעות חוזרות."

ד. על אירוניה, לגלוג או חוסר אמון. למשל:
(8)   (מתוך ספר הבדיחה והחידוד:) שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: "ייהרג ואל יעבור"; השני פוסק: "שומע כעונה"; והשלישי סובר: "שב ואל תעשה עדיף"…

.

28 – סדר סימני הפיסוק בסביבת מירכאות

בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הינה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:

שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1)  והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
(2)  הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(3)  "האם יכול אלוהים," שאל, "לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?"
(4)  "מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
(5)  "אני מסכימה," אמרה. "מתי ניסע?"
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת."

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7)  איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?

שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8)  והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9)   הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(10)  אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"

כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת".

כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12)  "מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13)  "לְמה אפשר לצפות?" נד בראשו.

כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14)  "בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15)  "בסדר," אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]