נושא: שווא מרחף

כתיב וניקוד

רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?
המשך קריאה >>

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.

.

כלל ג – תנועת i

1. כותבים יו"ד לציון תנועת i בכל מקום שהיא חלק ממבנה המילה. למשל: יו"ד שורשית, כגון פרי, יופי, שיר שירך שירכם, דירה, תירא, אישן, ראית; יו"ד שהיא חלק מן המשקל, כגון צמיחה, צריך, כביש, תקין; יו"ד בסיומות, כגון חורפי, ניסויי (נִסּוּיִי) ניסוייים (נִסּוּיִיִּים),[1] כפית, בני (בְּנִי) בנים, אהבתי אהבתיך.

2. כותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח,[2] כגון גיבור, פיקח,[3] זיכרון,[4] עיקרון,[5] עיקר, קידוש, יישוב, ייסורים, ביקורת, עילי, עיתון, חיטה, אישה,[6] כיתה, מילה, מסיבה, תפילה, חינם, כיתתי, ריבוני, הינה (הִנֵּה);[7] ראייה (רְאִיָּה),[8] הגייה (הֲגִיָּה), שנייה, עירייה עיריית־;[9] דיבר דיברו, צייר (צִיֵּר);[9] ציירה, חיכה חיכתה, ריענן (רִעֲנֵן), ניתן (נִתַּן) ניתנו, ניזון, ייתן ייתנו, תיקח תיקחו,[10] ייצור (יִצֹּר) ייצרו, ליפול, ייבנה (יִבָּנֶה), תישמר (תִּשָּׁמֵר); עימי עימך.[11]

בכלל זה גם מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, כגון (אֵם) אימו אימך וכן אימהות, (אֵת) איתך איתם, (לֵב) ליבי, (שֵׁן) שיניים, (עֵז) עיזים, (עֵת) עיתים, (אַט) איטי לאיטו, (כַּת) כיתות, (צַד) צידו, (אֱמֶת) אמיתות (אֲמִתּוֹת) אמיתי, (מָגֵן) מגינים (מָגִנִּים); (חָמֵשׁ) חמישה חמישים, (שֵׁשׁ) שישה שישים שישי; (הֵסֵב) הסיבותי, (מֵסֵב) מסיבים, (מֵקֵל) מקילות, (מֵגֵן) מגינה, (תָּסֵב) תסיבינה.

אבל לא תיכתב יו"ד במקרים האלה:

(א) בבניין הפעיל גם כשאין אחרי התנועה שווא נח, כגון התיר, הצענו, הכה, הטו.
(ב) במילים אם, עם;[12] במילת היחס מן ובנטייתה, כגון ממנו ממך מכם, וכן כשהיא באה בצמידות לשם (בהידמות הנו"ן), כגון מדירתו, מדי; בנטיית בת, כגון בתו בתך; וכן לציון התנועה i במשקל פַּיִל, כגון בית, שיט.[13]
(ג) לפני הרצף יו המציין yu או yo, כגון דיון, קיום, טריות (טְרִיּוּת); גיורת, בריות, נטיות.[14]
(ד) כאשר כתיבת היו"ד תיצור רצף של יותר משתי יו"דים,[15] כגון ציים (ולא צייים), ציי־ (ולא צייי־), צייך (צִיֶּיךָ, ולא ציייך), צייו (צִיָּיו, ולא ציייו), ידיים (ולא ידייים).

3. אם באה אות בשווא נח[16] אחרי תנועת i, אין מסמנים את ה־i ביו"ד, כגון שמחה, שפחה, מכסה (מכסֶה, מכסָה), מנהל (מִנְהָל), תגרה, מספר (מִסְפָּר), צביון, דמיון, מצלתיים (מְצִלְתַּיִם),[17] תשמור, נכנס, הלביש, הרבה (הִרְבָּה), התלבש.

אבל בשמות במשקל פִּעָלוֹן נכתבת יו"ד לציון התנועה i גם בצורות הנוטות וגם במילים הנגזרות, כגון זיכרון (זִכָּרוֹן) זיכרון־ (זִכְרוֹן־) זיכרוני זיכרונות, ביטחון (בִּטָּחוֹן) ביטחון־ (בִּטְחוֹן־) ביטחוני ('הביטחון שלי' או שם התואר) ביטחונות.

כן נכתבת יו"ד לפני שווא נח במילים לועזיות, כגון מיליון, היסטוריה, וכן במילה סיסמה (בניקוד סִסְמָה).

[1] הכתיב בשלוש יו"דים נובע ממבנה המילה. ראו גם החלטות בדקדוק סעיף 2.3.9.
[2] על זיהוי שווא נח ראו להלן, הערה 16. המילה ראשון לכל נטיותיה ונגזרותיה נכתבת ללא יו"ד בשל אם הקריאה אל"ף.
[3] לפי הכלל כי "דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית" (החלטות בדקדוק, 2.4.1 א), נכתבת יו"ד גם בצורות כגון פיקחים (פִּקְּחִים; במקרא פִּקְחִים), תיקחו (תִּקְּחוּ; במקרא תִּקְחוּ).
[4] וכן בצורות הנוטות – ראו להלן, סעיף 3.
[5] אבל עקרוני עקרונות וכו'.
[6] במילה אשתי (אִשְׁתִּי) ובשאר הצורות הנוטות לא נכתבת יו"ד מפני שהשווא נח, שכן בסיסן אֵשֶׁת ולא אִשָּׁה.
[7] וכן בנטייה: הינני, הינך, הינו, הינם וכו'.
[8] אבל ראיה (רְאָיָה), וראו כלל ו, 2.
[9] וראו עוד כלל ו, 2.
[10] ראו לעיל, הערה 3.
[11] אבל עם (עִם), וראו להלן, חריג (ב).
[12] אבל עימי, עימך וכו' (ראו לעיל).
[13] ראו עוד על כתיב משקל זה בכלל ו, 2.
[14] לאי־הכפלת היו"ד העיצורית במילים אלו ראו להלן, כלל ו, 2.
[15] ראו עוד כלל ו, 4; אבל ראו גם כלל ג, 1 – המילה ניסוייים (נִסּוּיִיִּים) והערתה.
[16] לזיהוי שווא נח באמצע מילה אפשר להיעזר בכללים האלה: שווא בצורת היסוד של המילה הוא שווא נח, למשל: שִׂמְחה, מִסְפר, הִלְביש, הִרְבה, הִתְלבש, מִחְזר, יִשְׁמע. שווא באמצע מילה שאינו בצורת היסוד הוא בדרך כלל שווא נע: סִפְּרוּ (< סִפֵּר), חִכְּתָה (< חִכָּה), יִתְּנוּ (< יִתֵּן), פִּקְּחִים (< פִּקֵּחַ), עִקְּרֵי־ (< עִקָּר). גם השווא בנטיית היחיד של שמות סגוליים כגון דֶּגֶל הוא שווא נח, ולכן דגלי (דִּגְלִי). כמו כן השווא המכונה שווא "מרחף" נחשב לשווא נח ואין לפניו יו"ד, כגון כתבו (כִּתְבוּ < כְּתֹב), דגליכם (דִּגְלֵיכֶם < דְּגָלִים), שמלותיה (שִׂמְלוֹתֶיהָ < שְׂמָלוֹת), במהירות (בִּמְהִירוּת < בְּ + מְהִירוּת)
תינתן הדעת שאין הדברים נוגעים למילים שבהן היו"ד היא חלק ממבנה המילה כמפורט בכלל ג, 1.
[17] למילה מצלתיים ראו החלטות בדקדוק, 2.3.3 ה.