נושא: א'

סיפורה של מילה

גיא

כתיב המילה גיא מעורר תהייה אצל רבים: מדוע יש אל"ף בסוף המילה?
המשך קריאה >>

צמדי מילים

עֲרַאי ואֲרָעִי

שתי המילים עֲרַאי ואֲרָעִי מקורן אחד הוא, אך הן נבדלות זו מזו בכתיב ובשימוש: הראשונה משמשת לרוב סומך בצירופי סמיכות כגון 'ישיבת עֲרַאי'; והשנייה היא שם תואר כגון בצירוף 'תושב אֲרָעִי'.
המשך קריאה >>

צמדי מילים

פתע ופתאום

בצמד המילים פתאום ופתע יש קרבה בין העיצורים הגרוניים א' וע' בשל מקום החיתוך המשותף שלהם (הגרון והלוע), ומכאן גם חילופים כמו גָּמָא וגָמַע, אִכּוּל ועִכּוּל.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

נווה מדבר ונאות מדבר

גם וגם

בָּקִי או בָּקִיא?

צירופים

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

.

הפועל בגזרת פ"א

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

[1] ראו עוד חטף במקום שווא.

צמדי מילים

גמא וגמע

שאלות נפוצות

לומר ולאמור

מילים לועזיות

לשאלת תעתיקם של שמות מדינות

מה ההבדל

החזקה, תחזוקה, אחזקה

מה ההבדל

הבטחת איכות ואבטחת מידע

מה ההבדל

הַסְפָּקָה או אַסְפָּקָה

מה ההבדל

מה בין משקל הַפְעָלָה למשקל אַפְעָלָה

משקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הפעיל. לצידו יש שמות במשקל אַפְעָלָה. לצד שמות שנוצר בהן בידול משמעות יש ששתי הצורות משמשות ללא הבחנה.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

אגדה והגדה, אגדות ומעשיות

המילים הַגָּדָה ואַגָּדָה קשורות שתיהן לפועל הִגִּיד, וביסודן שימשו באותה המשמעות. איך נפרדו שתי המילים זו מזו ואיך קיבלה כל אחת מהן את המשמעות הייחודית לה?
המשך קריאה >>

מה ההבדל

מה בין הַבְחָנָה לאַבְחָנָה

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן.
[2] קיימות גם צורות בינוני נקבה המסתיימות בה"א, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
.

כלל ג – הבינוני הפעול בגזרת ל"א

1. בדרך כלל באה ל' הפועל אל"ף בבינוני הפעוּל, כגון בָּרוּא, טָלוּא, כָּלוּא, קָפוּא, שָׂנוּא.

2. יש צורות בינוני פעוּל שבאה בהן יו"ד. המצויות הן: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי[1], קָרוּי[2].

3. הצורה נָשׂוּי באה ביו"ד בצורת היחיד במשמעות 'שנשא אישה'. בשאר הצורות והמשמעויות באה אל"ף.

[1] יש הגוזרים את הצורה סָמוּי מן השורש סמ"י.
[2] צורות בינוני פעול מן השורש קר"א הן באל"ף או ביו"ד בהבדל משמעות: קָרוּי – בהוראת 'נקרא'; קָרוּא – בהוראות אחדות: 'שקראו לו'; 'מוזמן', 'אורח'; 'מי שנקרא לעלות לתורה' ועוד.

 

.

ד. שמות האותיות היווניות

1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל"ף או בה"א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.

2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).

3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.

רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי"ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).