נושא: א'

שמות ומשמעויות

נויה

השם נוֹיָה מורכב משם העצם נוֹי ומסיומת הנקבה ־ָה. המילה נוי במובן 'יופי' מצויה בלשון חכמים בשלל כתיבים – נוי, נויי, נאי, נואי – מה זה אומר על שורשהּ?
המשך קריאה >>

הגייה

אל"ף מַקדימה

במילים עבריות ולועזיות אחדות מופיעה בראש המילה אל"ף שאינה חלק מן המילה. למשל: לצד המילה תְּמוֹל יש אֶתְמוֹל, והפילוסוף היווני הנודע Platon היה בעברית לאפלטון. מה ההסבר להופעת האל"ף הזאת?
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

תשלום דגש

כללי תשלום הדגש בעברית ימינו מבוססים במידה רבה על העולה מן המקרא לפי מסורת הניקוד הטברנית. במקורות רוב הצורות מתיישבות עם הכלל ומיעוט צורות החורגות ממנו.
המשך קריאה >>

סיפורה של מילה

גיא

כתיב המילה גיא מעורר תהייה אצל רבים: מדוע יש אל"ף בסוף המילה?
המשך קריאה >>

צמדי מילים

עֲרַאי ואֲרָעִי

שתי המילים עֲרַאי ואֲרָעִי מקורן אחד הוא, אך הן נבדלות זו מזו בכתיב ובשימוש: הראשונה משמשת לרוב סומך בצירופי סמיכות כגון 'ישיבת עֲרַאי'; והשנייה היא שם תואר כגון בצירוף 'תושב אֲרָעִי'.
המשך קריאה >>

צמדי מילים

פתע ופתאום

בצמד המילים פתאום ופתע יש קרבה בין העיצורים הגרוניים א' וע' בשל מקום החיתוך המשותף שלהם (הגרון והלוע), ומכאן גם חילופים כמו גָּמָא וגָמַע, אִכּוּל ועִכּוּל.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

אם ועם

אחת מטעויות הכתיב הנפוצות נובעת מן הבלבול בין מילת היחס עִם למילת התנאי אִם.
יש המחליפים ביניהן בהיסח הדעת – אך לאלה שאינם בטוחים מתי 'עם' ומתי 'אם' נוכל להציע דרכים מסייעות. 
המשך קריאה >>

שמות ומשמעויות

דניאל

הגיית השם המקראי שונה במקצת מהגייתו הרגילה היום: כיום הוא נהגה לרוב לפי רכיביו – דָּנִיאֵל (Dani'el), אולם הניקוד במקרא מורה לנו להגותו דָּנִיֵּאל (Daniyyel).
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

נווה מדבר ונאות מדבר

הצירוף נְוֵה מִדְבָּר אומנם אינו נזכר בתנ"ך בצורתו זו, אך נראה שהצירוף 'נְאוֹת מִדְבָּר' המתועד במקרא הוא צורת הרבים שלו.
המשך קריאה >>

גם וגם

בָּקִי או בָּקִיא?

רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? שני הכתיבים נכונים.
המשך קריאה >>

צירופים

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
המשך קריאה >>

.

הפועל בגזרת פ"א

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

[1] ראו עוד חטף במקום שווא.

.

ד. שמות האותיות היווניות

1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל"ף או בה"א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.

2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).

3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.

רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי"ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).

.

כלל ד – בניין נפעל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.

[1} הצורות נָסֹב, נָחֹן פסולות.
{2} במקרא יש צורות בגוף שלישי עבר נסתרת ונסתרים ללא דגש: נָסְבָה (יחזקאל מא, ז), נָזְלוּ (שופטים ה, ה), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג).

.

ה. הערה כללית לפועלי ל"א

במקורות מצויים פעלים רבים בגזרת ל"א הנוטים על דרך פעלים מגזרת ל"י. דוגמאות מלשון המקרא: כָּלִאתִי (תהלים קיט, קא), רִפִּאתִי (מלכים ב ב, כא), הִתְנַבִּיתָ (שמואל א י, ו); דִּכָּא (תהלים קמג, ג), מִלָּא (ירמיה נא, לד), יִתְחַטָּא (במדבר יט, יב); שְׂנֹאת (משלי ח, יג), מֵהִתְנַבּוֹת (שמואל א י, יג), לְמַלֹּאת (שמות לא, ה) ועוד. צורות דוגמת אלו נפוצות מאוד בלשון חז"ל.

.

כלל ד – שם הפעולה של בניין פיעל בגזרת ל"א

בדרך כלל השמות מגזרת ל"א באים במשקל פִּעוּל באל"ף בסופם. לדוגמה: בֵּרוּא, וִדּוּא, יִבּוּא, יִצּוּא, וכן מִלּוּאִים, נִשּׂוּאִים.
אולם יש שמות הבאים במשקל זה ובסופם יו"ד. המצויים הם: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי (לצד מִלּוּא), נִבּוּי, רִפּוּי.

.

כלל ג – הבינוני הפעול בגזרת ל"א

1. בדרך כלל באה ל' הפועל אל"ף בבינוני הפעוּל, כגון בָּרוּא, טָלוּא, כָּלוּא, קָפוּא, שָׂנוּא.

2. יש צורות בינוני פעוּל שבאה בהן יו"ד. המצויות הן: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי[1], קָרוּי[2].

3. הצורה נָשׂוּי באה ביו"ד בצורת היחיד במשמעות 'שנשא אישה'. בשאר הצורות והמשמעויות באה אל"ף.

[1] יש הגוזרים את הצורה סָמוּי מן השורש סמ"י.
[2] צורות בינוני פעול מן השורש קר"א הן באל"ף או ביו"ד בהבדל משמעות: קָרוּי – בהוראת 'נקרא'; קָרוּא – בהוראות אחדות: 'שקראו לו'; 'מוזמן', 'אורח'; 'מי שנקרא לעלות לתורה' ועוד.

 

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

כלל א – תשלום דגש בבניינים פיעל פועל והתפעל

אלה הכללים לתשלום דגש בבניינים הדגושים פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת:

1. לפני אל"ף ורי"ש פ' הפועל מנוקדת בתנועה גדולה. למשל: פֵּאֵר, פֹּאַר, הִתְפָּאֵר, פֵּאוּר, הִתְפָּאֲרוּת, עֵרֵב, עֹרַב, הִתְעָרֵב, עֵרוּב, הִתְעָרְבוּת. הוא הדין לפעלים נֵאֵף, נֵאֵץ[1] ולשם הפעולה מֵאוּס.

2. לפני חי"ת פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה. למשל: אִחֵר[2], מְאֻחָר, הִתְאַחֵר, אִחוּר, הִתְאַחֲרוּת.

3. לפני ה"א ועי"ן פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה בבניינים פִּעֵל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת, למשל: טִהֵר, הִטַּהֵר, הִטַּהֲרוּת, טִהוּר, שִׁעֵר, שִׁעוּר; ובתנועה גדולה (חולם חסר) בבניין פֻּעַל, למשל: טֹהַר, מְשֹׁעָר.

[1] במקרא נִאֵף, נִאֵץ.
[2] במקרא אֵחַר.

.

כלל יג – שמות שונים שהברתם הראשונה אֵ

בשמות אֵבוּס, אֵזוֹב, אֵזוֹר, אֵטוּן, אֵמוּן, אֵסוּר, אֵפוֹד – הצירי מתקיים רק בסמיכות היחיד.
בשאר הצורות בא במקומו חטף פתח; בנטיית השם אֵמוּן בא חטף סגול.
למשל: אֵזוֹר אֵזוֹר־(חַיץ) אֲזוֹרוֹ אֲזוֹרִים אֲזוֹרֵי־(המדבר); אֵמוּן אֱמוּנוֹ אֱמוּנִים.

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.

צמדי מילים

גמא וגמע

בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

לומר ולאמור

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
המשך קריאה >>

מילים לועזיות ותעתיק

לשאלת תעתיקם של שמות מדינות

מובאות כאן כמה שאלות בתעתיק מלועזית לעברית: תעתיק תנועת a (באל"ף או בלעדיה, באמצע המילה ובסופה), תעתיק הדיפתונג ay ותעתיק העיצורים t ו־v.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

החזקה, תחזוקה, אחזקה

הצורה 'אחזקה' משמשת לעיתים במקום 'תחזוקה' ולעיתים במקום 'החזקה', ואולם לפי האקדמיה מומלץ לנקוט את המילים 'תחזוקה' ו'החזקה'.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

הבטחת איכות ואבטחת מידע

מכיוון שאת האיכות אין מאבטחים, אין מגִינים עליה מפני אויב כלשהו – יש לומר הבטחת איכות. לעומת זאת ארגונים מבקשים שהמידע שיש ברשותם יישאר חסוי, ויש אפוא לשמור ולהגן עליו מפני גורמים זרים המעוניינים לשים עליו את ידם – לכן יש לומר אבטחת מידע.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

הַסְפָּקָה או אַסְפָּקָה

בישיבת מליאת האקדמיה בשנת תש"ע (2010) הוחלט שבמונחי האקדמיה יבואו המילים הַסְפָּקָה ואַסְפָּקָה בלי הבדל משמעות.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

מה בין משקל הַפְעָלָה למשקל אַפְעָלָה

משקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הפעיל. לצידו יש שמות במשקל אַפְעָלָה. לצד שמות שנוצר בהן בידול משמעות יש ששתי הצורות משמשות ללא הבחנה.

המשך קריאה >>

מה ההבדל

אגדה והגדה, אגדות ומעשיות

המילים הַגָּדָה ואַגָּדָה קשורות שתיהן לפועל הִגִּיד, וביסודן שימשו באותה המשמעות. איך נפרדו שתי המילים זו מזו ואיך קיבלה כל אחת מהן את המשמעות הייחודית לה?
המשך קריאה >>

מה ההבדל

מה בין הַבְחָנָה לאַבְחָנָה

כאשר מדובר בפעולתו של המבחין בין שני דברים יש לומר ולכתוב 'הבחנה' ולא 'אבחנה'.
המשך קריאה >>