פיסוקמובאת כאן סקירה על השימוש בסימני הפיסוק בכתיבה העברית ועל תולדות כללי הפיסוק מימי ועד הלשון ועד ימינו.
המשך קריאה >>
פיסוקלעיתים קרובות אנו נשאלים אם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק או נקודה. התשובה העקרונית היא כן!
המשך קריאה >>
הפסיק מורה על הפסקה בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.
א. פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים (חלק כולל) כאשר אין ביניהם ו' החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או). למשל:
(1) השפה העברית שימשה בכתיבתם של התנאים, האמוראים והסבוראים, הגאונים, המדקדקים והפייטנים.
(2) האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור.
(3) המנגינה הייתה חרישית, צובטת לב.
(4) בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט אזרח, תושב או עובד הציבור של ישראל שעברו עבירה בחוץ לארץ.
ולעומת זאת:
(5) היינו משחקים "עץ או פלסטין" על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של "דובק" ועל קומץ אגוזים ועל מה לא.
(6) אפשר אולי לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת שש מאות מילים פעילות בלבד.
(7) מילת השאלה "למה" משמשת הן לסיבה הן לתכלית.
הערה: כאשר יש יחס של ניגוד בין החלקים המאוחים, רשאי הכותב להטיל פסיק כדי להדגישו. למשל:
(8) הצעתי זו נובעת לא רק מהשקפתי העקרונית, אלא גם מנימוקים מעשיים.
(ראו עוד: "אין… אלא…")
ב. לוואי שני הבא לאחר לוואי ראשון – אם הוא מכוּון אל השם עצמו, יבואו לפניו פסיק או מילת איחוי. אבל אם הוא מכוון אל צירוף השם והלוואי הראשון יחד – לא יבואו לפניו לא פסיק ולא מילת איחוי. הוא הדין בלוואי שלישי ביחס לשני וכו'. למשל:
(10) הממלכה המאוחדת האדירה והחופשית נאבקת על קיומה ועל חירותה.
(11) ברחבי יבשת אירופה פועלות רכבות חשמליות בין־לאומיות מהירות.
(12) הבדיקות הרפואיות החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שני סוגי בדיקות רפואיות: חשמליות וכימיות]
(13) הבדיקות הרפואיות, החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שלושה סוגי בדיקות: רפואיות, חשמליות וכימיות]
ביטוי מוסגר יופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא.
(2) העיר הזאת, לדעת רבים, היא היפה בערי אירופה.
(3) לאסוני הכפול, משועבד אני לדיאטה כפולה: לזו של הרופא ולזו, להבדיל, של הר סיני.
(4) רבי אברהם, מנוחתו כבוד, נולד באסרו־חג פסח של גלויות.
(5) טענה אחרת, אף היא חידוש, אנו שומעים מפי מדקדק ומילונאי מראשית המאה ה־19.
אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים. למשל:
(6) ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(7) כיום יש בידנו כמובן ידע רב יותר על מחלות מסוג זה.
(8) בעיר מתרוצצים לבושתנו ילדים רעבים ללחם.
(9) אל ייפלא אפוא הדבר בעינינו.
(10) מקדיש אני את הספר לאבי מורי ע"ה ולאימי מורתי תבל"א.
(לדרכים אחרות של הפרדת ביטוי מוסגר ראו זוג קווים מפרידים א; סוגריים א.)
תמורה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ר' אברהם בן עזרא, המדקדק והפרשן הגדול, היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(2) בשתי הזרועות של הרשות המחוקקת, הסנט ובית הנבחרים, יש רוב להצעת החוק.
(3) בלשון המקורות פַּגִּים הם פירות, בייחוד תאנים, שלא הבשילו די צורכם.
(4) המחבר מוביל את גיבורת ספרו, ילדה סקרנית ואמיצה, במסע דמיוני רב תמורות ומאורעות.
אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי – לא תופרד התמורה בפסיקים. למשל:
(5) מנדלסון הפילוסוף היה סבו של מנדלסון המלחין.
(6) יוסף מוקיר־שבת היה לו בשכונתו נוכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר.
(7) המדקדק והפרשן הגדול ר' אברהם בן עזרא היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(8) נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים ויצמן היה מדען חשוב.
(לדרך אחרת של הפרדת תמורה ראו קווים מפרידים ב.)
פסיק יבוא אחרי ביטוי הבא בראש משפט לשם הדגשה ומכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת, כגון אדרבה, לא ולא. למשל:
(1) לא ולא, אתה טועה לגמרי.
(2) באותם הזמנים המושג 'רכוש' לא התקשר לתאוות בצע או ניצול; אדרבה, הוא נתפס כזכות מקודשת של היחיד.
(3) להפך, אמלא את בקשתך ברצון רב.
(להדגשה יתרה משתמשים בסימן קריאה [דוגמה 6].)
פנייה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) שמיים, בקשו רחמים עליי!
(2) ניצחתוני, בניי.
(3) מדוע, אדוני השר, החלטת לדחות את נסיעתך?
(4) אתה חולה, פרופסור?
(להדגשה יתרה משתמשים בסימן קריאה [דוגמה 7].)
פסיק יבוא בין משפטים מאוחים (איברים במשפט איחוי). למשל:
(1) ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו "קדוש", הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.
(2) חומת ברלין נפלה, ונראה כי הינה מגיע גם תורה של אפריקה להשתחרר מעולו של הטוטליטריזם.
(3) אלפי מאמרים נכתבו על חיים נחמן ביאליק, ורבבות נאומים נישאו בכל קצווי הארץ.
(4) הגשמים ייפסקו, הרוחות ייחלשו בהדרגה, והטמפרטורות יהיו גבוהות יותר.
(5) זוכּה אדם מן האשמה שמחמתה ניתן הצו, או בטל האישום משום שלא המשיכו בתביעה – הצו בטל מייד לכל דבר. [ברישה של משפט התנאי שני משפטים מאוחים.]
(6) יש לתמוך בהליכה לקראת הדמוקרטיה, אבל כל אחד צריך ללכת בקצב שלו.
(7) [דוגמה למשפטים מאוחים המעמידים מחזורת:]
יש חשיבות רבה גם לכתובות הקצרות שלכאורה אין להן ערך היסטורי: כל שם מוסיף טפח להכרת האוכלוסייה העתיקה, כל משפט מעיד על לשון התקופה, כל מילה וכל אות תורמות להכרת התפתחותו של הכתב – וכל אלה הם ביטויים נאמנים של תרבות העולם.
(לפני הסיפה של המחזורת בא קו מפריד [ס"ק א].)
אבל אם המשפטים מחוברים במילת איחוי והמשפט השני קצר, אפשר להשמיט את הפסיק. למשל:
(8) הכוהן עומד במזרח והלוי בדרום.
(9) חיכיתי שתמשיך לגולל את סיפורה המרתק אבל היא שתקה.
(על פסוקית מצב המחוברת בו' החיבור ראו סעיף 10 דוגמה 15.)
במבנה "אין… אלא…" וכיוצא בו המשמש להדגשה לא יבוא פסיק לפני אלא. למשל:
(1) אין כאן אלא דברים בטלים.
(2) אינך אלא טועה.
(3) לא היה זה אלא חלום.
(למבנה שבו אלא באה בין חלקים מאוחים ראו פסיק בין חלקים מאוחים הערה ודוגמה 8.)
פסוקית (שאינה פסוקית זיקה) – אחריה יכול לבוא פסיק (דוגמאות 1–4, 6, 12), אלא אם כן היא קצרה ביותר (דוגמה 5); לפניה בדרך כלל לא יבוא פסיק (דוגמאות 6–12), אבל אם היא ארוכה במיוחד יכול לבוא לפניה פסיק (דוגמאות 13–15).
דוגמאות:
(1) מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את הנאשם.
(2) אם נבחן את דמותה הפנימית של הלשון מתקופה לתקופה, נכיר שהיא בכל תקופה בחינת ברייה חדשה.
(3) מי אשר איננו יודע לכזב, איננו יודע אמת מהי.
(4) על כל מה שעשיתם למעננו בתקופה האחרונה, אנחנו רוצים להודות לכם.
(5) כשנכנסתי השתררה שתיקה בחדר.
(6) הוא חשב שהיא מתכוונת להישאר בדירה, עד שראה את הפתק שהצמידה לדלתו.
(7) הוא חשב שהיא מתכוונת להישאר בדירה עד שתסתיים שנת הלימודים.
[במשפט 6 לאחר הפסוקית המודגשת באה פסוקית המתקשרת לפועל 'חשב'; במשפט 7 הפסוקית המתחילה ב'עד ש' היא המשכה של הפסוקית 'שהיא…'.]
(8) הם ישובו לכאן מחר כי הרעב יציק להם.
(9) הפקיד שאל אם המנהלת תשוב היום.
(10) ייתכן שהתוצאות ישתנו בהמשך המשחק.
(11) השאלה מתי יתחדשו השיחות נותרה פתוחה. [פסוקית לוואי תוכן]
(12) דרישת העובדים שההנהלה תבטל לאלתר את מכתבי הפיטורין, זכתה לתמיכת בית הדין. [פסוקית לוואי תוכן]
(13) בית המשפט זיכה את הנאשם, לאחר שפרקליטות המחוז הודיעה להרכב השופטים על ביטול כתב האישום על רקע מידע חדש שהגיע לידיה.
(14) הפרדוקס הוא, שהשביתה הממושכת בחברות התעופה ברחבי אירופה הביאה לירידה במעמדם של העובדים ולא לשיפורו.
(15) לאחר שעה קלה הופיעה בחצר, ושתי צמותיה החומות כרוכות סביב ראשה ככתר. [החלק המודגש הוא פסוקית מצב.]
פסוקית שהיא לוואי לא־מצמצם, כלומר שגם בלעדיה ברור כלפי מה או כלפי מי מכוּון השם שלפניה – ראוי להפרידה משאר המשפט בפסיק או בפסיקים, בייחוד אם מניעתם עשויה לגרום שהפסוקית תתפרש כלוואי מצמצם. אבל בפסוקית שהיא לוואי מצמצם, כלומר שהיא הכרחית, ונוספת כדי לצמצם את תחולת השם שלפניה ולמנוע טעות בהבנה – לא יבוא פסיק לפניה, ואילו אחריה יבוא פסיק רק אם הפסוקית ארוכה.
דוגמאות:
לוואי לא־מצמצם – פסיקים באים לפני הפסוקית ולאחריה:
(1) חברי הטוב מבית הספר התיכון, ששנים רבות לא ראיתיו, פרסם מחקר חדשני.
לוואי לא־מצמצם – פסיק בא לפני הפסוקית ומונע הבנה לא נכונה:
(2) תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים, שגילו נאמנות רבה למקור.
[כלומר – כל המתרגמים גילו נאמנות למקור.]
לוואי מצמצם – בלא פסיק לפניו:
(3) תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים שגילו נאמנות רבה למקור.
[כלומר – לא בלשון אותם מתרגמים שאינם נאמנים מאוד למקור.]
לוואי מצמצם – הפסיק בא לאחר הפסוקית משום אורכה:
(4) במסיבת עיתונאים שכינסה הנהלת המפעל לאחר פרסום הממצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה, לא נמסרו נתונים חדשים.
הערה: לא יבוא פסיק לפני פסוקית שבראשה צירופים כגון '(כל) מי ש־', '(כל) מה ש־', 'זה ש־', 'לכך ש־'. למשל:
(5) בנוסח המוצע אנחנו חוזרים אל מה שהיה לפני שישים ושבעים שנה.
במשפט ייחוד אפשר להטיל פסיק (או קו מפריד ס"ק א) אחרי חלק הייחוד. למשל:
(1) אנשי לשון בעולם ובארצנו, לא תמיד דעתם נוחה מהתערבות בשפה החיה.
(2) יהדות התפוצות והעם בישראל, הקשר ביניהם חיוני לשני הצדדים.
אבל
(3) הדברים האלה כוחם יפה לכל סוגי המאמרים. [בשל המבנה השגור אין צורך בפסיק.]
במשפטים שגורים שחלק הייחוד שבהם הוא מילה אחת, נוהגים שלא להניח כל סימן פיסוק אחרי חלק הייחוד. למשל:
(5) ירושלים הרים סביב לה.
(6) החכם עיניו בראשו.
א. אם משפט שלם העומד לעצמו מוקף סוגריים – סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים. למשל:
(1) בתחום המינוח המקצועי יש צורך להבטיח שלעולם יתורגם מונח מסוים באותו האופן בכל מקום, שהרי שני תרגומים עלולים להטעות את השומע משל כאילו נתכוונו לשני עניינים. (למשל אם יכתוב פלוני על "עצרת האו"ם" ואלמוני על "האספה הכללית" של האו"ם, הקורא שאינו בקי עלול להניח שיש כאן שני מוסדות שונים.)
ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות, אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2) הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר ממוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים בעברית בת זמננו!).
ג. אין שמים פסיק, נקודה ופסיק, קו מפריד או נקודתיים לפני סוגריים.
בעת כתיבת טקסט שיש בו חלקים הכתובים לועזית מתעוררות בעיות בשימוש סימני הפיסוק, בגלל כיוון הכתיבה ההפוך. בעיקר מתעוררות בעיות כשהחלק הלועזי נמשך משורה לשורה. בנספח זה מוצעות הנחיות למקרים מסוג זה.
א. סימני ההפסק (נקודה, פסיק, נקודה ופסיק וכו')
בעת המעבר מן הלועזית לעברית יבוא סימן הפיסוק במקום הראוי לו על פי הסדר העברי (אבל סימן פיסוק השייך לרצף הלועזי יבוא על פי הלועזית). למשל:
(1) עיין גם בספרו של מילר, E. F. Miller, The Influence of Gesenius on Hebrew Lexicography, 1927. כאן רק נזכיר וכו'.
(2) הוא היה שואל לשלומי, בדרך כלל במילים "And how is the boy", ומנסה לדובב אותי קצת.
כשבא טקסט באותיות לועזיות בסוף פסקה, קיימים כמה מנהגים בעניין סימון הנקודה. יש הנוהגים לתת את הנקודה בצד שמאל על דרך העברית. למשל:
(3) לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: "A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.
יש נוהגים לתת את הנקודה בצד ימין על דרך הלועזית. למשל:
(4) לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: "A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.
ויש שאינם מסמנים נקודה לא מימין ולא משמאל.
ראוי לנקוט שיטה מן השיטות ולנהוג בה עקיבות.
ב. סוגריים
טקסט באותיות לועזיות הבא בסוגריים בתוך טקסט עברי – יבואו הסוגריים על פי העברית (גם במקרה של מעבר משורה לשורה), כלומר סוגר ימני יבוא בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי, וסוגר שמאלי יבוא לפני המשך הטקסט העברי. למשל:
(5) עליך להכיר את מנגנון הפתיחה (opening
mechanism) של יציאת החירום.
ג. מירכאות
טקסט באותיות לועזיות הבא בתוך רצף עברי – ברוב המקרים השימוש באות לועזית מייתר את המירכאות. אם בכל זאת יש צורך במירכאות יבואו המירכאות לפי הסדר שקובע הטקסט הלועזי, גם במקרה של מעבר משורה לשורה. למשל:
(6) איש המאפיה פסע חרש בסמטה הצרה מחזיק בחוזקה
את אקדחו וחושב לעצמו על ה־offer he couldn't"
"refuse ששמע כמה דקות לפני כן.
