א. מיליות אחדות מנוקדות בסגול, כגון אֶת (ציין המושא הישיר), אֶל, פֶּן. במילות היחס אֵת (=עם), מֵאֵת האל"ף מנוקדת בצירי.
במקרא ניקוד את תלוי בהקפה: אֵת קלעי החצר אֶת־עמֻדיו ואֶת־אדניה (שמות לה, יז). וראו עוד צירי בצורת הנסמך, הערה 1.
ב. לצד הניקוד המקראי קָבָל־(עם; בשני קמצים קטנים, בנוסחאות אחרות קֳבָל־) – יכולה מילת היחס להינקד גם קְבַל, קֳבַל.
ג. מילת השאלה למה מנוקדת בקמץ ובדגש במ"ם ומוטעמת בהברתה הראשונה.
במקרא לעיתים (בעיקר לפני גרוניים) המילה 'למה' מוטעמת בהברתה השנייה והמ"ם רפה.
ד. לצד הצורות המקראיות לנוכחת הִנָּךְ, עוֹדָךְ טובות לשמש גם הִנֵּךְ, עוֹדֵךְ.
נטיית 'עוֹד' בנסתר עוֹדֶנּוּ (או עוֹדוֹ) ובמדברים עוֹדֵנוּ.
כן מנוקדים בחולם מלא אֶתְרוֹג (ברבים אֶתְרוֹגִים), חָסוֹן (בנטייה חֲסוֹנָה וכיו"ב).