נושא: שמות פרטיים

שמות ומשמעויות

אביב

לפי המילונים, רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.
המשך קריאה >>

חידון מה משותף לקבוצות המילים – פתרונות

מילים מתגלגלות

מתנה ונרדפותיה

פורים

המן האגגי

ל"ג בעומר

בר כוכבא ובר יוחאי

מה היה שמו של מנהיג המרד ביהודה במאה השנייה לסה"נ – בר כוכבא, בר כוזבא, בר כוסבה? ומה אפשר ללמוד מן השמות בדגם 'בן פלוני' או 'בר פלוני' המופיעים בתעודות בנות התקופה?
המשך קריאה >>

מילה נולדת

גמל שלמה ומקור שמו

עניין של סגנון

שם פרטי ושם משפחה – מה קודם

פורים

מרבים בשמחה

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששוןשמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד).
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

שמות פרטיים – כתיב מלא או חסר?

הגייה

בְּכַרְמִיאֵל – בכ"פ בראש שמות עבריים לאחר אותיות וכל"ב

הגייה

צָהֳרַיִם, נָעֳמִי – הגיית קמץ לפני חטף קמץ

.

כלל א – משקל פֶּעֶל

בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי [2], תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ [3].
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי [4], עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ [5].

יוצאים מן הכלל:

  1. אף על פי שפ' הפועל של השמות שלהלן אינה מן אהח"ע, בא בהם בנטייה פתח ולא חיריק: גֶּבֶר, גֶּפֶן, גֶּרֶב, גֶּרֶם, דֶּלֶת, דֶּרֶג, דֶּרֶךְ, וֶרֶד, זֶרַע, טֶנֶא, טֶרֶף, טֶרֶשׁ, יֶלֶד, יֶרַח, כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, כֶּרַע, לֶחֶךְ, לֶחֶם, מֶלֶךְ, נֶפֶשׁ, סֶלַע, סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶלַע[6], צֶמֶר, קֶדֶם[7], קֶלַע, קֶסֶת, קֶרַח, קֶרֶן, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, קֶרֶת, קֶשֶׁת, רֶגֶל, רֶחֶם, שֶׁוַע, שֶׁלֶו, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. למשל: דֶּרֶךְ דַּרְכִּי, זֶרַע זַרְעוֹ.
  2. השמות האלה נוטים בסגול: הֶגֶה הֶגְיָם, חֶלֶד חֶלְדִּי, נֶגֶב נֶגְבִּי, נֶגֶד נֶגְדּוֹ, נֶכֶד נֶכְדָּם. כך גם חֶבֶר חֶבְרֵי־(דיון).
  3. השמות האלה נוטים גם בפתח וגם בסגול: הֶבֶל הֶבְלוֹ או הַבְלוֹ, חֶדֶר חַדְרִי או חֶדְרִי. צורת הנסמך של חֶדֶר: חֲדַר־ וגם חֶדֶר־.[8]
  4. שם המספר שֶׁבַע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת.

הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: דֶּגֶל דְּגָלִים דְּגָלֶיהָ דִּגְלֵי־ דִּגְלֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי. מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.

[1] רשימת השמות במשקל פֵּעֶל – ראו משקל פֵּעֶל.
[2] שמות פרטיים אינם כפופים לכלל, ואפשר שיבוא בהם פתח במקום חיריק, כגון שַׁלְגִּי, מַלְחִי, על דרך פַּרְצִי.
[3] עיינו גם כללי משקל פְּעִי, פֶּעִי.
[4] בשם אֶרֶץ הבא אחרי ה"א הידיעה הסגול שמתחת לאל"ף משתנה לקמץ: הָאָרֶץ.
[5] בנטיית הרבים חַבְלֵי־(כביסה), והשוו חֶבְלֵי־(משיח) מן השם חֵבֶל במשמע כְּאֵב (ראו משקל פֵּעֶל).
[6] צֶלַע – זו הצורה גם בנפרד (שלא כבמקרא: צֵלָע).
[7] בה"א המגמה: קֵדְמָה. שם התואר קִדְמִי.
[8] במקרא צורת הנסמך בשווא גם בשמות האלה: הֶבֶל הֲבֵל־, זֶרַע זְרַע־, נֶטַע נְטַע־, וכן סַחַר סְחַר־.

.

כלל ד – שמות הגזורים משם פרטי המסתיים בפתח

1. שמות פרטיים המסתיימים בפתח ובתי"ו – שם הייחוס הנגזר מהם מנוקד בקמץ והתי"ו בו רפה. למשל: אֵילַת, אֵילָתִי, צְפַת, צְפָתִי, צָרְפַת צָרְפָתִי צָרְפָתִית.

2. השמות אשכנזיספרדי (הנגזרים משמות המסתיימים בפתח: אַשְׁכְּנַז, סְפָרַד) מנוקדים או בפתח ובדגש (לפי כלל א) או בקמץ: אַשְׁכְּנַזִּי או אַשְׁכְּנָזִי, סְפָרַדִּי או סְפָרָדִי.

שמות ומשמעויות

אדל ושמות שאולים אחרים

לכל העמים יש שמות מושרשים שבאו מלשונות אחרות, וגם ליהודים יש שמות כאלה. מקורם במגע עם לשונות אחרות בארצות הגלות.
המשך קריאה >>

שמות ומשמעויות

ליזה, בֵּטִי ופסיה – כולן אלישבע

שמות עבריים רבים היו לשמות בין־לאומיים בזכות דמויות מן התנ"ך ומן הברית החדשה, אבל רק למעטים מהם גלגולים מגוונים כגלגולי השם אֱלִישֶׁבַע.
המשך קריאה >>

.

הקדמה

כללי הכתיב החדשים קובעים את הכתיב העיקרי של העברית בימינו, הוא הכתיב המלא (התקני). כתיב זה נועד לשמש בעיקר בכתיבה בלא ניקוד, אך גם בכתיבה בניקוד חלקי ואף מלא במידת הצורך.

הכללים מסדירים את כתיבת הווי"וים והיו"דים לשם ציון חלק מן התנועות ולשם הבחנת עיצורים מתנועות.[1]

לצד הכתיב המלא יוסיף ויתקיים הכתיב הדקדוקי המנוקד – מיסודו של דוד ילין – הנוהג בעיקר בטקסטים מן המקורות ובשירה. כלל בסיסי הוא שכל אות הנכתבת בכתיב הדקדוקי הזה, נכתבת גם בכתיב המלא. בגוף הכללים שולבו הנחיות לכתיבת אימות קריאה לפי מבנה המילה, כלומר כאלה הנכתבות גם בכתיב הדקדוקי.

הכללים שלהלן אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, הנכתבים לעיתים קרובות חסר במקום שהכללים מחייבים מלא, ובמיוחד על שמות פרטיים בעלי מסורת כתיב המשתלשלת לאורך הדורות, כגון יעקב, משה, אהרן, כהן, יהושע, נעמי, שלמה, ירושלים.

הערה למעיינים: כשיש צורך להבהיר לאיזו מילה הכוונה, מובאת המילה בסוגריים בניקוד, בדרך כלל בכתיב הדקדוקי.

[1] אין הכללים דנים בנסיבות כתיבתן של האותיות אל"ף וה"א כאימות קריאה.
האות אל"ף עשויה להיכתב כאם קריאה כשהיא שורשית, כגון ראש, ראשון, ראשית, ראשי (רָאשִׁי), יצוא, מצא, הביא, גיא, וכן צוָּואר צוְּוארי־, היא, הוא, נא ועוד. לעיתים היא נכתבת לציון התנועה a, למשל במילה כאן, ובעיקר לפני ־ַי סופית, כגון בנאי, חקלאי, כדאי, תנאי, ובסופי מילים שמקורן בארמית, כגון דווקא, סבא. גם במילים לועזיות יכולה אל"ף לציין את התנועה a, בעיקר במילים קצרות כגון פארק.
האות ה"א נכתבת כאם קריאה בסוף מילה, כגון בנה (בָּנָה), בונה (בּוֹנֶה), בנה (בְּנֵה), היה (הָיֹה), פה (פֶּה, פֹּה).

שמות ומשמעויות

אִילְאִיל

שמות ומשמעויות

אֶלְעָד

את השם אֶלְעָד נהוג לפרש כשם תאופורי (כלומר שם שכלול בו שם או כינוי של האל) בעל שני רכיבים: אל ועד. לכאורה שני רכיביו ידועים וברורים, אולם בעיית דקדוק מקשה על ההבנה שעד פירושו נֶצַח.
המשך קריאה >>

שבועות

בועז

משמעות השם בועז אינה ברורה, אך מקובל לקשור אותו אל המילה עֹז. על שם העמוד בֹּעַז במקדש כותב רד"ק בפירושו: "ובועז לשון עוז, והיא מלה מורכבת – בו עז – כלומר שיתן האל בו עוז וקיום".
המשך קריאה >>

שמות ומשמעויות

דולב