ועד הלשון והאקדמיה ללשון התלבטו במשך שנים רבות בקביעת הכתיב של העברית החדשה. בראשית ימי ועד הלשון נהגה שיטת הכתיב מיסודו של דוד ילין, ולפיה לכל מילה עברית יש כתיב קבוע. לימים קיבלה שיטת הכתיב הזאת את השם 'הכתיב הדקדוקי'. שיטה זו מבוססת על שיקולים דקדוקיים של אורך התנועות בעברית ובשפות השמיות, והיא מתאימה במידה מסוימת לכתיב המקראי, שאף על פי שאיננו אחיד הוא שומר על כמה עקרונות ונטיות (למשל אימות הקריאה יו"ד וּוי"ו לא תבואנה לפני דגש, פרט לחריגים ספורים).

הכתיב הזה, הממעיט באימות הקריאה, קשה לשימוש ללא ניקוד. רוב הטקסטים העבריים שנכתבו במהלך הדורות אינם מנוקדים, ויש בהם שימוש רב יותר באימות הקריאה. על פיהם התגבשה בוועד הלשון שיטת כתיב שנייה שזכתה לימים לכינוי 'הכתיב חסר הניקוד'.

באקדמיה ללשון העברית היו בשנותיה הראשונות דיונים רבים וסוערים בשאלת הכתיב, ובשנת תשכ"ח הוחלט לאמץ את שתי דרכי הכתיב הנזכרות פה: טקסטים מנוקדים ייכתבו על פי 'הכתיב הדקדוקי', ואילו טקסטים לא מנוקדים יוכלו להיכתב על פי 'הכתיב חסר הניקוד'. שיטה עקרונית זו התקבלה בציבור: רוב רובם של הטקסטים העבריים נכתבים בדורותינו בכתיב הלא מנוקד, ואילו הכתיב הדקדוקי נוהג בספרי קודש מנוקדים, בשירה, בספרי ילדים ובספרי לימוד לתלמידים צעירים ולעולים חדשים. עם זאת בכללים שלהלן הוצעה דרך להרכבת הניקוד במלואו על שלד האותיות של הכתיב המלא (התקני) לצרכים מיוחדים, כגון בספרי לימוד לראשית הוראת הקריאה והכתיבה.

השינויים בכללי הכתיב גופם

לפני האקדמיה עמדה השאלה אם בכלל ועד כמה לשנות מכללי הכתיב לאחר עשרות שנים שבהן היו כללים אלו תקפים. ההנחה הייתה שכללי הכתיב המלא התקני (לשעבר "הכתיב חסר הניקוד") אומצו ברובם בקרב המוציאים לאור ואף בציבור הרחב, וכך התגבשה במידה רבה בכתיבה העברית בת ימינו תמונת כתיב אחידה של מרבית המילים. על כן ראתה האקדמיה שלא לשנות את הכללים אלא במעט מן המעט, ובעיקר בכמה מקרים שהכלל היה בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה (כגון הכלל שאין כותבים וי"ו במילים חָכְמָה, תָּכְנִית וכיוצא בהן).

לא שונו כללים שיש בהם תועלת מרובה לכתיבה (כגון יו"ד כפולה לציון הכינוי החבור ay, דוגמת אחיי), גם אם עדיין לא נעשו נחלת הכלל.

מכיוון שהאקדמיה רואה חשיבות בשמירה על תמונת הכתיב שהתגבשה, לא נקבעו כללים חדשים שהיו גורמים לשינוי בתמונת הכתיב של מילים רבות, גם אם היה בהם כדי לפשט את הכלל ולהקל את לימודו (למשל, לא נוספה וי"ו אחרי חטף קמץ במילה כגון צָהֳרַיִם [היא נכתבת עתה צוהריים ולא צוהוריים]; נשמר הכלל שאין כותבים יו"ד לפני שווא נח, דוגמת 'התלבש', 'מכתב' [ולא היתלבש, מיכתב]). מן הסיבה הזאת אין מנוס מהישענותם של הכללים על ידיעת מבנה המילה – השורש והמשקל, כגון כתיבת יו"ד במקרים של צירי כתשלום דגש.

אחד העקרונות שהנחו את מנסחי הכללים הקודמים היה הקשר בין כתיב צורת היסוד של המילה לכתיב של צורות נטייתה. בכללים החדשים נחלש עיקרון זה. המקרה הבולט הוא בכתיב של הצורות הנוטות של מילים כגון לב, מס, הנכתבות עתה ביו"ד (ליבי, מיסים).

בכללים הקודמים נקבע כלל יסוד שלפיו כל אם קריאה בכתיב המנוקד תיכתב גם בכתיב המלא. הכללים החדשים אינם נסמכים עוד על כללי הכתיב המנוקד, ועל כן נוספו בהם סעיפים המתארים את שימוש אימות הקריאה בכתיב המנוקד (כלל ג1, כלל ד2א).

1. ניקוד עזר

במקום שיש חשש לדו־משמעות בקריאת המילה, מומלץ להשתמש בניקוד עזר, כגון סימון מקצת התנועות, סימון מפיק ושי"ן שמאלית.
לדוגמה: הֶקשר (להבדיל מן הקֶשֶר); מצווֹת (להבדיל מן מצוַות); מכוּון (להבדיל מן מכַוון); התכונַנו (להבדיל מן הִתְכּוֹנְנוּ);[1] כרתָּ (להבדיל מן כָּרַת);[1] אסְפה (להבדיל מן אסֵפה); שונוּת (להבדיל מן שונוֹת); ילדהּ (להבדיל מן יַלְדָּה [שם עצם] ומן יָלְדָה [פועל]); קשׂקשׂ (להבדיל מן קִשְׁקֵשׁ).

2. דרכי שילוב הניקוד בכתיב המלא

הרוצה לשלב את הניקוד במילים הכתובות בכתיב המלא, ינקוט דרך זו:
א. כל סימני הניקוד משמשים, למעט קיבוץ, הווי אומר: קמץ ופתח, צירי וסגול, חיריק, חולם, שורוק, שווא וחטפים, דגשים (חזקים וקלים), מפיק ונקודות ההֶבחן של השי"ן. הקמץ הקטן משמש רק באותיות השימוש, כגון וָאֳונִיּוֹת.
ב. כל וי"ו המציינת u תנוקד בשורוק, כגון חוּלְצָה, מוּעֲמָד.
ג. וי"ו המציינת o תנוקד בחולם, למעט וי"ו המייצגת חטף קמץ. לפיכך: כּוֹתֶל, שְׁלוֹשֶׁת־; חוֹכְמָה, כּוֹתְלֵי־, שְׁלוֹשְׁתָּם, מוֹעֳמָד; אבל חֳורָפִים.
ד. וי"ו ויו"ד עיצוריות מוכפלות ינוקדו באות הראשונה, כגון הַוַּועַד, הָיְיתָה, יָדַיִים. במילים כגון מטרייה, צִייר, שבהן היו"ד הראשונה מציינת את התנועה i, סימן התנועה יבוא ביו"ד השנייה: מִטְרִייָּה, צִייֵּר (ראו כלל ו, 2).

1. בראש המילה כותבים יו"ד אחת, כגון ילד, ינשוף, יצור (יְצוּר).
בכלל זה גם היו"ד הבאה אחר אותיות השימוש (מש"ה וכל"ב), כגון הילד, וילד, כיום, לינשוף,[1] שיאמר, מיד (כגון מיד ליד), מידי (כגון "מִיָּדִי תבקשנוּ"), אבל בתואר הפועל ובשם התואר הגזור ממנו היו"ד נכפלת: מייד, מיידי.

2. בתוך המילה כופלים את היו"ד אם אין לפניה או אחריה אם קריאה, כגון בניין, עניין, לווייתן, צייר (צַיָּר), התיישבות; קריית־, בעיית־ בעייתי;[2] יופייך (יָפְיְךָ, יָפְיֵךְ), אופייה (אָפְיָהּ); מניין (מִנַּיִן), רגליים, אופַניים, שמיים, דברייך (דְּבָרַיִךְ), עלייך (עָלַיִךְ);[3] מייקר, תייסד, לייצר, הסתיים, מעוניין, שהחיינו, הייתה.

אבל ליד אם קריאה אין כופלים את היו"ד, כגון עוין, קריה, בעיה,[4] ראיה (רְאָיָה);[5] דיון, גיורת;[6] אופיו (אָפְיוֹ), ביטויה (בִּטּוּיָהּ); חיה (חַיָּה), היה, יהיה, יחיה (יִחְיֶה, יְחַיֶּה), החיה (הֶחֱיָה), החיו; מסוים, מעוין, גילויו (גִּלּוּיוֹ),[7] תיירה (תִּיָּרֶה). כך גם צייר (צִיֵּר), ראייה (רְאִיָּה) ראיית־ (רְאִיַּת־), מטרייה מטריית־, עירייה עיריית־ (בדוגמאות האלה ובמילים כיוצא בהן היו"ד העיצורית [השנייה] אינה נכפלת בשל סמיכותה לאם קריאה).[8]

יצאו מכלל זה המילים במשקל פַּיִל, שבהן אין כופלים את היו"ד (ואף אין מציינים ביו"ד את התנועה i), כגון בית, גיס, שיט (שַׁיִט), ליל;[9] וגם כשמצורפת להן הסופית ־ה: הביתה, לילה. הוא הדין במילה מים.

3. בסוף המילה אין כופלים את היו"ד, כגון גילוי, מצוי, גוי, נוי; הווי, מתי, אולי, די, ודאי, חשמַלאי.
יצאה מכלל זה היו"ד בסיומת ay המציינת כינוי מדבר, כגון עליי, בניי, ילדותיי, אבל לא לאחר יו"ד עיצורית אחרת, כגון סיכויי (סִכּוּיַי). כן תוכפל היו"ד במילים לועזיות אם אין לפניה אם קריאה, כגון ספּריי (spray), היי־טק.

4. אין כופלים את היו"ד אם הכפלתה תיצור רצף של יותר משתי יו"דים,[10] כגון ייסד (יְיַסֵּד, ולא יייסד); יירה (יִיָּרֶה, ולא ייירה).

1. בראש המילה כותבים וי"ו אחת, כגון ועד, וידוי, ותיק.

2. כופלים את הווי"ו כשהיא בתוך המילה, כגון אווז, אוושה, תווך (תָּוֶךְ), תיווך (תִּוֵּךְ), מקווה (מִקְוֶה, מְקַוֶּה), נווה, תקווה תקוות־(תִּקְוַת־), זווית, סתוונית. בכלל זה גם הווי"ו הבאה אחר אותיות השימוש (מש"ה כל"ב), כגון הוועד, בווידוי, לוורד (לְוֶרֶד), מווילנה.[1]

3. אין כופלים את הווי"ו בסמיכות לווי"ו אחרת: ווילון (וּוִילון), מכוון (מְכֻוָּן), מקווה (מְקֻוֶּה, מְקֻוָּה), תקוות (תִּקְווֹת), תיווך (תִּוּוּךְ), לצוות (לְצַוּוֹת).
הערה: כשנוצר רצף של שלוש וי"וים או יותר, מומלץ לנקד את הווי"וים המציינות את התנועות, כגון טוֹווֹת, מקוּווֹת (מְקֻוּוֹת), וּוווֹ (וּוָווֹ).

4. בסוף המילה כותבים וי"ו אחת, כגון שלו (שָׁלֵו), כסלו, לאו; צו, קו, וו, תו.[2]
בכינוי הנסתר לשם ברבים או למילת יחס הנוטה על דרך הרבים באה יו"ד לפני הווי"ו (כחלק ממבנה המילה), כגון בניו, לפניו. הוא הדין לכינוי המצטרף לסיומת ־וֹת, כגון בנותיו. כן כותבים יו"ד לפני וי"ו בסוף המילים האלה: יחדיו, סתיו, סטיו, עכשיו, עניו, שׂליו (אבל סתווי, עכשוויים, שׂלווים).

1. בדרך כלל אין כותבים יו"ד לסימון התנועה e, כגון אזור, נכר (נֵכָר), ממד (מֵמַד), מרב (מֵרַב), מצר (מֵצַר),[1] בהמה, זהה (זֵהֶה), גאה (גֵּאֶה), לאה (לֵאֶה), מרוץ (מֵרוֹץ), מחוש (מֵחוֹשׁ), אפוא; זהות (זֶהוּת); תצא, נדע; דקן (דֵּקָן), תזה, מתמטי.

2. כותבים יו"ד במקרים האלה:

(א) אם היו"ד היא חלק ממבנה המילה. למשל: יו"ד שורשית, כגון מיתר, תימן, הישיר; ריק, בין, ביצה, ביתו; אי (אֵי, וכן איפה, אילו, כיצד וכיו"ב); נהניתי, נאפית, הראיתם, תבנינה; יו"ד המייצגת אל"ף שורשית: מהימן (מְהֵימָן), מימרה (מֵימְרָה), מירכה (מֵירְכָה), רישה (רֵישָׁה); יו"ד בנטיית הרבים, כגון בני־ בניך בניה בנינו בניכם בנותיךָ בנותיכם, מנוייך מנוייה מנויינו מנוייהן, וכן שמימי, שתים־עשרה; יו"ד בנטיית מילות יחס על דרך הרבים: לפני־ לפניך לפנינו לפניכם, בלעדי־ בלעדיך בלעדינו; וכן במילים איבר, היכל, זְעיר, כילף, עירום, פיגם, פסיפס, צירי, קיסם, שיזף; במילים לועזיות – יו"ד המייצגת את הדו־תנועה eu ביוונית, כגון ניטרלי, איקליפטוס, אירופה.

(ב) אם בא צירי לפני אותיות אהחע"ר לתשלום דגש במקום חיריק, כגון חירש חירשים, קירח, היריון,[2] תיאבון,[2]  ריאיון,[2] גירעון,[3] זירעון (זֵרְעוֹן), שירות, מיאוס, גירושים, חירות, מגירה (מְגֵרָה); תיאר, אירע, אירעו, גירה, ניחן, ניאות, ייעשה, תיהנה (תֵּהָנֶה), ליהנות (לֵהָנוֹת).[4]

(ג) בשמות בתבנית םֵםָה שיש בהם צירי המתקיים בכל הנטייה, כגון זיעה, לידה, קיבה, ריאה, תיבה וכן בשם שינה[5] (לעומת שמות כגון חמה [חֵמָה], מאה, עדה ['קהל'], עצה, פאה). אבל: אלה (עץ).
הערה: אין הדברים אמורים בשמות בלשון נקבה שנגזרו משמות בלשון זכר, כגון לצה, עדה (נקבת עֵד).

(ד) בצורות שם הפועל מנחי פ"י, כגון לישב, לידע, לילך.

(ה) בשמות במשקל הֶפְעֵל מגזרת פ"נ ועל דרך פ"נ, כגון היכר, הישג, היתר, היצע, היסט, ובשמות הגזורים מהם, כגון היכרות, הישגיות.

(ו) במילים יחידות:
(1) בצורות הנפרד עינב, שיכר, שיער[6] (במשקל פֵּעָל).
(2) בריכה (בְּרֵכָה), ברירה (בְּרֵרָה), עבירה (עֲבֵרָה) (במשקל פְּעֵלָה).
(3) פירות (פֵּרוֹת), ליצן וליצנות.
(4) לעיל, לעילא, מלעיל, גרידא (שמוצאן מן הארמית).

(ז) בצורות נפעל עתיד מדבר, כגון אישמר (אֶשָּׁמֵר/אִשָּׁמֵר), אימנע (אֶמָּנַע/אִמָּנַע), איבנה (אֶבָּנֶה/אִבָּנֶה), איאלץ (אֵאָלֵץ).

(ח) במילים לועזיות כגון רֵאָלִי, אִידֵאָל, תֵּאַטְרוֹן – שבאה בהן אל"ף בעלת תנועה אחרי תנועת e ואין אחרי האל"ף אם קריאה – תיכתב יו"ד לפני האל"ף: ריאלי, אידיאל, תיאטרון.[7]

1. כותבים יו"ד לציון תנועת i בכל מקום שהיא חלק ממבנה המילה. למשל: יו"ד שורשית, כגון פרי, יופי, שיר שירך שירכם, דירה, תירא, אישן, ראית; יו"ד שהיא חלק מן המשקל, כגון צמיחה, צריך, כביש, תקין; יו"ד בסיומות, כגון חורפי, ניסויי (נִסּוּיִי) ניסוייים (נִסּוּיִיִּים),[1] כפית, בני (בְּנִי) בנים, אהבתי אהבתיך.

2. כותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח,[2] כגון גיבור, פיקח,[3] זיכרון,[4] עיקרון,[5] עיקר, קידוש, יישוב, ייסורים, ביקורת, עילי, עיתון, חיטה, אישה,[6] כיתה, מילה, מסיבה, תפילה, חינם, כיתתי, ריבוני, הינה (הִנֵּה);[7] ראייה (רְאִיָּה),[8] הגייה (הֲגִיָּה), שנייה, עירייה עיריית־;[9] דיבר דיברו, צייר (צִיֵּר);[9] ציירה, חיכה חיכתה, ריענן (רִעֲנֵן), ניתן (נִתַּן) ניתנו, ניזון, ייתן ייתנו, תיקח תיקחו,[10] ייצור (יִצֹּר) ייצרו, ליפול, ייבנה (יִבָּנֶה), תישמר (תִּשָּׁמֵר); עימי עימך.[11]

בכלל זה גם מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, כגון (אֵם) אימו אימך וכן אימהות, (אֵת) איתך איתם, (לֵב) ליבי, (שֵׁן) שיניים, (עֵז) עיזים, (עֵת) עיתים, (אַט) איטי לאיטו, (כַּת) כיתות, (צַד) צידו, (אֱמֶת) אמיתות (אֲמִתּוֹת) אמיתי, (מָגֵן) מגינים (מָגִנִּים); (חָמֵשׁ) חמישה חמישים, (שֵׁשׁ) שישה שישים שישי; (הֵסֵב) הסיבותי, (מֵסֵב) מסיבים, (מֵקֵל) מקילות, (מֵגֵן) מגינה, (תָּסֵב) תסיבינה.

אבל לא תיכתב יו"ד במקרים האלה:

(א) בבניין הפעיל גם כשאין אחרי התנועה שווא נח, כגון התיר, הצענו, הכה, הטו.
(ב) במילים אם, עם;[12] במילת היחס מן ובנטייתה, כגון ממנו ממך מכם, וכן כשהיא באה בצמידות לשם (בהידמות הנו"ן), כגון מדירתו, מדי; בנטיית בת, כגון בתו בתך; בצורת הנסמך החריגה בִּן־(לילה); וכן לציון התנועה i במשקל פַּיִל, כגון בית, שיט.[13]
(ג) לפני הרצף יו המציין yu או yo, כגון דיון, קיום, טריות (טְרִיּוּת); גיורת, בריות, נטיות.[14]
(ד) כאשר כתיבת היו"ד תיצור רצף של יותר משתי יו"דים,[15] כגון ציים (ולא צייים), ציי־ (ולא צייי־), צייך (צִיֶּיךָ, ולא ציייך), צייו (צִיָּיו, ולא ציייו), ידיים (ולא ידייים).

3. אם באה אות בשווא נח[16] אחרי תנועת i, אין מסמנים את ה־i ביו"ד, כגון שמחה, שפחה, מכסה (מכסֶה, מכסָה), מנהל (מִנְהָל), תגרה, מספר (מִסְפָּר), צביון, דמיון, מצלתיים (מְצִלְתַּיִם),[17] תשמור, נכנס, הלביש, הרבה (הִרְבָּה), התלבש.

אבל בשמות במשקל פִּעָלוֹן נכתבת יו"ד לציון התנועה i גם בצורות הנוטות וגם במילים הנגזרות, כגון זיכרון (זִכָּרוֹן) זיכרון־ (זִכְרוֹן־) זיכרוני זיכרונות, ביטחון (בִּטָּחוֹן) ביטחון־ (בִּטְחוֹן־) ביטחוני ('הביטחון שלי' או שם התואר) ביטחונות.

כן נכתבת יו"ד לפני שווא נח במילים לועזיות, כגון מיליון, היסטוריה, וכן במילה סיסמה (בניקוד סִסְמָה).

מסמנים תנועת o בווי"ו, כגון חוף, שופט, מולדת, שלוש, כוח, מוח, מאוד, פתאום, בנו (בְּנוֹ), כותונות, טוֹווֹת;[1] אופטימי; בוקר, רוב, כול (בנפרד, כגון 'הכול יודעים', 'למרות הכול', 'מכול וכול'), כתובת, תשובנה, סוב, תסובו, לשמור; אומנם, חוכמה, קורבן, קודקוד, תוכנית, אומן (אָמָּן), אומנות (אָמָּנוּת), הופקד (הָפְקַד), מושחז (מָשְׁחָז); אוזניים, ציפורניים, צורכיכם, יכולתי (יְכָלְתִּי), שיבולתך, כותונתי, חומרי ('החומר שלי' או שם התואר), אופייני, תקשורתי; יכולתם (יְכָלְתֶּם), ישמורך, לשומרו, בשוכבך; אונייה, חודשים; שורשים, קודשים.

יוצאים מכלל זה המקרים האלה שבהם אין מציינים תנועת o בווי"ו:

1. תנועת o שבניקוד מסומנת בחטף קמץ, אם איננו בראש המילה, כגון צוהריים (צָהֳרַיִם), מוחרת (מָחֳרָת), פועלו (פָּעֳלוֹ), נוהלי־ (נָהֳלֵי־), הועמד (הָעֳמַד), יוארך (יָאֳרַךְ) (ולא צוהוריים, מוחורת, פועולו, נוהולי־, הועומד, יואורך). הוא הדין לחטף קמץ שהפך לקמץ קטן עקב פירוק צרור שוואים, כגון הוארכו, יוארכו (הָאָרְכוּ, יָאָרְכוּ).[2]
   הערה: כותבים וי"ו במילים שבראשן חטף קמץ, כגון אונייה, חורפים, וכך גם אם לפניהן באות אותיות השימוש, כגון האוניות (הָאֳנִיּוֹת).
2. כשיש אם קריאה אחרת: במילים זאת, מאזניים, נאד, צאן, ראש, שמאל, מלאת (מְלֹאת); כה, פה, איפה; בעתיד בבניין קל של נחי פ"א, כגון תאמר, יאבד וכדומה (אולם בגוף ראשון יחיד: אומר, אובד [אֹמַר, אֹבַד]); במקור המוחלט של נחי ל"י, כגון היה (הָיֹה), עשה (עָשֹׂה); בשמות פרטיים כגון שילה (שילֹה).
   אבל במילה המסתיימת בתנועה o ובאל"ף, תצוין התנועה בווי"ו: אפוא, מספוא; למצוא, לבוא; אבל לא, הלא (וגם הלוא). כן נכתבת וי"ו בצורות תבואנה בואנה.
3. באותיות השימוש וכל"ב הבאות לפני מילה הפותחת בחטף קמץ ובניקוד בא בהן קמץ קטן, כגון כאוניות־(סוחר) (= כָּאֳניות־).
4. המילה כל בנסמך, כגון 'כל האנשים', 'כל שנבקש', 'כל מה שראינו'.

מסמנים כל תנועת u באות וי"ו, כגון עוגה, שוק, סגור, יקום, כתבו; טורבינה; חולצה, הוזמן, רובו, כולם, סופר (סֻפַּר), משוגע, הופל, תסובינה, מכוון (מְכֻוָּן). [ראו עוד כלל ה, 3.]

כללי הכתיב החדשים קובעים את הכתיב העיקרי של העברית בימינו, הוא הכתיב המלא (התקני). כתיב זה נועד לשמש בעיקר בכתיבה בלא ניקוד, אך גם בכתיבה בניקוד חלקי ואף מלא במידת הצורך.

הכללים מסדירים את כתיבת הווי"וים והיו"דים לשם ציון חלק מן התנועות ולשם הבחנת עיצורים מתנועות.[1]

לצד הכתיב המלא יוסיף ויתקיים הכתיב הדקדוקי המנוקד – מיסודו של דוד ילין – הנוהג בעיקר בטקסטים מן המקורות ובשירה. כלל בסיסי הוא שכל אות הנכתבת בכתיב הדקדוקי הזה, נכתבת גם בכתיב המלא. בגוף הכללים שולבו הנחיות לכתיבת אימות קריאה לפי מבנה המילה, כלומר כאלה הנכתבות גם בכתיב הדקדוקי.

הכללים שלהלן אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, הנכתבים לעיתים קרובות חסר במקום שהכללים מחייבים מלא, ובמיוחד על שמות פרטיים בעלי מסורת כתיב המשתלשלת לאורך הדורות, כגון יעקב, משה, אהרן, כהן, יהושע, נעמי, שלמה, ירושלים.

הערה למעיינים: כשיש צורך להבהיר לאיזו מילה הכוונה, מובאת המילה בסוגריים בניקוד, בדרך כלל בכתיב הדקדוקי.

קַיָּמָה (פתח בקו"ף ודגש ביו"ד; המילה נכתבת בה"א בסופה).

צורת היחיד של קַשְׂקַשִּׂים היא קַשְׂקַשׂ. קַשְׂקֶשֶׂת היא שם המחלה.
הכתיב בשי"ן שמאלית עדיף; הכותב בסמ"ך אינו משתבש.

פַּרְוָר (בווי"ו). בנטייה פַּרְוְרֵי־. במקרא גם פַּרְבָּר, ונטייתה תהיה פַּרְבְּרֵי־.

הֲלֹא (בחולם חסר) או הֲלוֹא (בחולם מלא) – בהוראת 'הינה'.

הערות

1. מן ההחלטה עולה שבכתיב מלא אפשריים שני הכתיבים הלא או הלוא.
2. הלא כמילת שאלה (כגון "הלא כן?") – בחולם חסר, ובכתיב מלא: הלא.

ה. השם מְצִלְתַּיִם הוא נקבה רבות.

למרות ההנחה כי מְצִלְתַּיִם גזורה מן מְצִלָּה, הלמ"ד באה בלא דגש (כבמקרא).
בכתיב המלא ייכתב מצלתיים (בלא יו"ד אחרי הצד"י).

הכללים החדשים המתפרסמים כאן הם פרי תהליך יסודי וממושך. ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בהצעה, גיבשה את הכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי בשנת תשע"ו, ואחר כך שבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע"ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה: ישיבה שמז, ישיבה שמט, וישיבה שן. בישיבה שנה (תשע"ח) הוכנסו כמה תיקונים לכללים (בכלל ב חריג 1, בכלל ב הערה 2, בכלל ו סעיף 3).

השינויים שחלו בכללים מסומנים להלן בצבע אדום.

גרסה להדפסה

דיונים קודמים בכתיב

• דיונים בכתיב בוועד הלשון: דוד ילין, "הכתיב העברי", זכרונות ועד הלשון ה (תרפ"א), עמ' 54–64; "הוכוחים בדבר ההרצאה הקודמת", זכרונות ועד הלשון ה (תרפ"א), עמ' 65–85; "שאלת המלא והחסר" (שיחה), זכרונות ועד הלשון ו (תרפ"ח), עמ' 24–30; "מפעולות ועד הלשון", לשוננו ג (תרצ"א), עמ' 73–77; יוסף קלוזנר, "כתיב מלא או חסר", לשוננו י (תרצ"ט), עמ' 251–256; נ"ה טור־סיני, "לשאלת הכתיב העברי" לשוננו י (תרצ"ט), עמ' 257–261; הצעת כללי הכתיב, לשוננו יא (תש"א-תש"ב), עמ' 232–242; אספת ועד הלשון בסוכות תש"ד, לשוננו יב (תש"ד), עמ' 198–199, עמ' 200–239; נספחים לזכרון הדברים, לשוננו יב (תש"ד), עמ' 240–251; אספת ועד הלשון בל"ג בעומר תש"ד, לשוננו יג (תש"ה), עמ' 71–94; זאב בן־חיים, "לפתרון שאלת הכתיב ע"י ועד הלשון" (הרצאה בכינוס מורשי ועד הלשון), לשוננו יד (תש"ו), עמ' 136–142; כללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו טז (תש"ח), עמ' 82–89
• דיונים בכתיב במליאת האקדמיה: ישיבות מח, מט, נ, נא, נג (תשכ"ב-תשכ"ג); ישיבה ס (תשכ"ד), ישיבה עח, פא, פד, פה (תשכ"ז-תשכ"ח); ישיבה ריא, רטז (תשנ"ד)

1. סואס וגם סואץ.

2 בשם החודש השלישי בשנה הכללית מקוימות שתי צורות: מֵרְץ ומארס.

1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל"ף או בה"א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.

2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).

3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.

רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי"ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).

שמות התואר הלועזיים המסתיימים בהברה ti – מומלץ לכותבם טי, כגון דרמטי, סיסטמטי.

1. מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות בזי"ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.

2. מילים לועזיות שמקורן במילים יווניות בעלות האות היוונית χ נכתבות בעברית באות כ"ף, והיא מנוקדת בדגש או ברפה כפי הרגיל במבטא, כגון כּוֹלֶסְטֵרוֹל, אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה.

הערות
א. הרוצה לנקד את הכ"ף לפי כללי הניקוד של העברית רשאי לעשות כן, כגון כִּימיה, בְּכִימיה.
ב. מילים לועזיות שיש בהן הרצף ks נכתבות בקו"ף כגון מקסימום, טקסט, אורתודוקסי.

3. הסיומת ־וס במילים שאולות מיוונית מנוקדת בהתאם להגייה הרווחת בשורוק, כגון אוֹקְיָנוּס, אַפּוֹטְרוֹפּוּס, קֻלְמוּס, בֻּלְמוּס. הניקוד בחולם – כמתועד בספרות חז"ל – אפשרי. הוא הדין למילה קוֹקוּס (לצד קוֹקוֹס).

1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו"ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו"ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.

בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו"ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו"ב.

אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).

2. ניקוד בסביבת יו"ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו"ד מנוקדת בחיריק והיו"ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.

כותבים בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, כגון שָׁ"ץ (שליח ציבור), עַבָּ"ם (עצם בלתי מזוהה), נָלָ"ן (נקודה לנקודה), תָּנָ"ךְ.
אבל כאשר האות האחרונה היא כ או פ ההגויות בדגש – לא תיכתב אות סופית, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

אם המילים המקוצרות נקראות במלואן או שקוראים את האותיות בשמן, כותבים מנצפ"ך לא סופיות. למשל: מ"מ (=מֵם מֵם; מפקד מחלקה); אח"כ (= אחר כך); חוה"מ (=חול המועד).

כתיבת שמות המשחקים בתיבה אחת מותרת: כַּדּוּרֶגֶל, כַּדּוּרְסַל.
משתמע מזה שאפשר לגזור את שמות השחקנים כך: כַּדּוּרַגְלָן, כַּדּוּרְסַלָּן.
שם הכדור ייכתב בשתי תיבות: 'כדור רגל', 'כדור סל' וכיו"ב.

א. שמות תואר המסתיימים ב־יִי

צורת הרבים של שמות תואר המסתיימים ב־יִי, כגון נִסּוּיִי, רִפּוּיִי, היא בשלוש יו"דים: נִסּוּיִיִּים, רִפּוּיִיִּים (גם בכתיב המלא).

ב. צורות רבים של שמות תואר מגזרת ל"י

לצד צורות הרבים הרגילות של צורות בינוני ושמות תואר מגזרת ל"י, כגון פּוֹרִים, יְפֵהפִים (מן פּוֹרֶה, יְפֵהפֶה), אפשריות גם צורות ארוכות כגון פּוֹרִיִּים, יְפֵהפִיִּים.

שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה"א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית. דוגמאות נוספות: סַדְנָה, טַבְלָה, גִּרְסָה, עִסְקָה, פִּסְקָה, קֻפְסָה,[1] מֵירְכָה (שם סימן הפיסוק).
הוא הדין בשמות כגון אַסְמַכְתָּה, אֶתְנַחְתָּה, בְּדוּתָה, חַבְרוּתָה, מַשְׁכַּנְתָּה.

יוצא מן הכלל כתיב המילה סָבְתָא.

הערות

1. השמות רישה וסיפה הם ממין נקבה.
2. השמות שְׁאִילְתָה, פְּסִיקְתָה מנוקדים בחיריק מלא.
3. השמות האלה נחשבים שמות פרטיים, ולא מילים כלליות, ויוסיפו להיכתב באל"ף: שמות הטעמים, כגון אֶתְנַחְתָּא, דַּרְגָּא, טִפְּחָא, מֵירְכָא, פַּשְׁטָא; שמות חיבורים, כגון גְּמָרָא, מְכִילְתָא, תּוֹסֶפְתָּא; שמות פיוטים, כגון קְדֻשְּׁתָא, שִׁבְעֲתָא.[2]
   בנטיית השמות האלה אפשר לנקוט את דרך הנטייה של שמות המסתיימים ב־ָה, כגון שִׁבְעֲתַת־, תְּקִיעָתָא תְּקִיעָתוֹת. כך גם הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנוֹת.

חולם מלא מתקיים בנטייה. למשל: אָרוֹן[1] אֲרוֹנוֹתֵיכֶן, גִּבְעוֹל גִּבְעוֹלֵי־, חוֹל חוֹלוֹת־, חוֹף חוֹפֵי־, כּוֹבַע כּוֹבָעִי, מָעוֹף מְעוֹף־ מְעוֹפוֹ, חַרְטוֹם [חוטם] חַרְטוֹמִים [2], תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגוֹלֵיהֶם.

הערות

1. תנו דעתכם: גם השמות האלה מנוקדים בחולם מלא: כּוֹחַ, מוֹחַ, אָנוֹכִי (הן כינוי הגוף הן שם התואר), אֱלוֹהִים[3], הֲדוֹם, כּוֹהֵן[4], מְאוֹד, אוֹרְחָה, דּוֹבְרָה, חוֹזֶה, בְּכוֹרָה, לְבוֹנָה, רַפְסוֹדָה, אֶפְרוֹחַ, אַרְמוֹן[5], אֶשְׁכּוֹל[6], חַרְגּוֹל, יַהֲלוֹם, כַּדְכּוֹד, מִשְׁלוֹחַ, נִיחוֹחַ, פַּרְעוֹשׁ, פִּתְאוֹם, צִפּוֹר[7], קָדְקוֹד[8], שָׁלוֹשׁ, שְׁלוֹשָׁה[9].
   כן מנוקדים בחולם מלא אֶתְרוֹג (ברבים אֶתְרוֹגִים), חָסוֹן (בנטייה חֲסוֹנָה וכיו"ב).
2. לשמות אחדים בחולם מלא יש צורות נקבה על דרך הסגוליים, כגון תִּינוֹק תִּינֹקֶת, תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגֹלֶת, וכן צִפּוֹר צִפֹּרֶת. נטייתן של צורות נקבה אלו היא על דרך כלל ו – חולם בשמות הדומים לסגוליים.
3. שמות המסתיימים בהברה פתוחה שניקודה חולם, ריבויָם ־אִים. למשל: אַקּוֹ אַקּוֹאִים, תְּאוֹ תְּאוֹאִים (גם תּוֹא תּוֹאִים), פְלָמִינְגּוֹ פְלָמִינְגּוֹאִים, בְּלוֹ בְּלוֹאִים. השמות דְּיוֹ ורִבּוֹא ריבויָם דְּיוֹאוֹת, רִבּוֹאוֹת.
4. צורת הרבים של שׁוֹר היא שְׁוָרִים; צורת הרבים של יוֹם היא יָמִים.
5. בנטיית השמות מָגוֹר (פחד), מָנוֹס, מָתוֹק החולם משתנה לשורוק. למשל: מְגוּרְךָ, מְנוּסִי, מְתוּקָה.
6. השם גבוה נוטה בשתי דרכים: גָּבוֹהַּ גְּבוֹהַּ־ גְּבוֹהֵי־, וגם גָּבֹהַּ גְּבַהּ־ גִּבְהֵי־.

הערה: שמות אחדים בעלי חולם מלא באים במקרא בקמץ (קטן) כשהם מוקפים, למשל: גְּדָל־כֹּחַ, טְהָר־לֵב. ראו עוד כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמך, הערה.

הצירוף סוֹף שָׁבוּעַ נכתב בשתי תיבות, וברבים סוֹפֵי שָׁבוּעַ.