רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית:
- בְּפוֹעל, בפ"א רפה כמו בְּכוֹחַ, בְּפֵרוּשׁ.
- בַּפּוֹעל, בפ"א דגושה כמו בַּבַּיִת, בַּפִּנָּה (צורה מיודעת; דגש חזק אחרי ה' הידיעה הנבלעת במילת היחס בְּ).
על פי השוואה לערבית שבהשראתה נוצר הביטוי (בעברית של התיבונים שתרגמו טקסטים פילוסופיים מערבית לעברית), מסתבר שהצורה המקורית הייתה דווקא ביידוע: בַּפֹּעַל וכך גם בַּכּוֹחַ. להגייה זו יש תמיכה במסורות ההגייה של מקצת העדות.
גם לצורה בשווא יש הצדקה: זו דרך המלך של העברית ביצירת תיאורי פועל במבנה ב + שם עצם: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ" (זכריה ד, ו), בְּחִיפזון, בְּרַחמים, בֶּאֱמת, בְּפֵירוש, בִּשְׁגגה, בִּמְרוצה, בִּכְלָל. לרשימה זו מצטרפים ביטויים רבים. במילונים בני זמננו מובאת הצורה בְּפֹעַל בשווא.
יוצא אפוא ששתי ההגיות – בְּפוֹעל, בַּפּוֹעל – תקניות.
שאלה שמתלבטים בה רבים היא מה דרך היידוע של הצירוף יושב ראש. בעבר נהגו ללמד כי אין לראות בו צירוף סמיכות, שכן המילה 'ראש' היא תיאור הפועל: 'יושב ראש' הוא 'היושב בראש' או 'היושב ראשונה', ולכן צריך לומר 'היושב ראש', 'יושבים ראש' וכדומה. ואולם ברבות השנים נתפס צירוף זה כצירוף סמיכות, והחלו לומר יותר ויותר 'יושב הראש', 'יושבי ראש'.
בדיון שהיה באקדמיה בשנת תשנ"ד (1994) בסוגיית היידוע של הצירוף אמר אחד הדוברים: "התנגדות לביטוי כמו 'יושב הראש' (במקום 'היושב ראש'), 'יושבי ראש' (במקום 'יושבים ראש') היא חומרה יתרה, שהרי מגוון יחסי המשמעות בין הנסמך לסומך רחב מאוד".
בסופו של הדיון הותרו שתי דרכי היידוע: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש' וברבים 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש'.[1]
* * *
על "יושב־הראש" מאת דוד ילין, מתוך "לעקר נטוע", שפתנו תרפ"ג (1923):
______________________
[1] ראו את הדיון בקישור, עמ' 166 ואילך.
מתקני לשון רבים ממליצים להבחין בין יחיד ליחידי כך:
המילה יחיד היא הרגילה בשימוש בצירופי שם ותואר, כגון 'הפתרון היחיד', 'בת יחידה'. יחיד הוא גם שם עצם (שם תואר מועצם) שמשמעו 'איש אחד' – למשל בצירוף 'הצגת יחיד'. לעומת זה במילה יחידי משתמשים בתפקיד של תיאור במשמע 'לבדו', 'בגפו' על דרך הכתוב במסכת אבות "והמהלך בדרך יחידי…" (ג, ד). לפי זה מוטב שלא לומר, למשל, 'המקום היחידי' אלא 'המקום היחיד'.
הבחנה זו בין יחיד ליחידי מקובלת למדי, אך איננה מוסכמת על הכול. האקדמיה – כדרכה למעט בפסיקה בענייני ניסוח – לא נדרשה לשאלה זו, וממילא לא פסקה בה.
הינה פירוט הדברים:
המילה יָחִיד מקורה בתנ"ך, כגון "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ…" (בראשית כב, ב), "וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת" (שופטים יא, לד). המילה משמשת גם בספרות חז"ל – בעיקר כשם תואר מועצם במשמע אדם אחד, ההפך מרבים, כגון בצירוף 'רשות היחיד'.
בלשון חז"ל עולה גם המילה יְחִידִי, שנוצרה כנראה בהשפעת הצורה הארמית יְחִידַאי (יְחִידַי), וביסודה היא שם תואר בדיוק כמו יחיד. ואומנם בספרות חז"ל רגילים צירופים דוגמת 'גרגר יחידי', 'מעשה יחידי', 'דלעת יחידית' ו'גפן יחידית'. צירופים אלו רווחים יותר ממקביליהם בעלי המילה יחיד, כי כאמור בלשון חז"ל לרוב יחיד הוא 'אדם יחיד'. עם זאת גם יחידי הוא לפעמים 'אדם יחיד', כגון "ר' יהודה אומר אין יחידי דן" (תוספתא סנהדרין ה, א).
המשפט האחרון שראינו דומה לדברי ר' ישמעאל "אל תהי דן יחידי" (אבות ד, ח), אלא שכאן המילה יחידי משמשת בתפקיד של תיאור במשמעות 'לבד'. שימוש כזה מוכר ממקומות נוספים בספרות חז"ל כגון "והמהלך בדרך יחידי" (משנה אבות ג, ד), "היוצא יחידי בלילה" (תוספתא תרומות א, ג), "הישן בבית יחידי" (בבלי שבת קנא ע"ב).[1]
בצירופי שם ותואר בעברית בת ימינו המילה הרגילה היא יחיד, ולצידה יש שימוש זהה במילה יחידי, כגון 'המקום היחיד' וגם 'המקום היחידי'. לעומת זאת בנקבה וברבים משתמשים בדרך כלל רק בנטיותיה של המילה יחיד: 'הדוגמה היחידה' ולא 'הדוגמה היחידית', 'המקרים היחידים' ולא 'המקרים היחידיים'. ניסוחים דוגמת 'עלמה יחידית', 'הפעם היחידית' – המצויים בספרות העברית בראשית המאה העשרים – הלכו ונעלמו מלשוננו. אפילו ביאליק, שכתב במהדורה הראשונה של 'מאחורי הגדר' על "עינה היחידית של מארינקא" שנראתה מבעד לנקב הגדר, שינה זאת במהדורה האחרונה ל"עינה היחידה".
מתקני הלשון חלוקים בדעותיהם בשאלת ההבחנה בין יחיד ליחידי. מקצתם טוענים שיש במקורות הבחנת משמעות דקה: יחיד פירושו 'אחד' ובייחוד 'אדם אחד', ואילו יחידי פירושו 'בודד', 'המצוי לבדו'. לעומתם אחרים סוברים שחוץ מן ההבדל ברובד הלשון – לשון מקרא לעומת לשון חכמים – אין הבדל ממשי בין שתי המילים (כשם שאין הבדל בין אכזר לאכזרי). הלכה למעשה רבים ממתקני הלשון ממליצים לייחד את המילה יחידי לתפקיד של תיאור ('הוא פעל יחידי', 'היא אוהבת ללכת יחידית'), ואילו בהקשרים אחרים להשתמש רק במילה יחיד ('המקום היחיד', 'היחיד שחושב כך').
כאמור האקדמיה ללשון העברית איננה מתערבת בעניין הזה. נֹאמר רק כי העדפת המילה יחיד בצירופי שם ותואר ('המקום היחיד') עולה בקנה אחד עם המערכת השלמה שנוצרה בלשון ימינו, שבה נוקטים בנטיות רק את הצורות יחידה, יחידים, יחידות (ולא 'יחידית', 'יחידיים', 'יחידיות').
יחידים או בודדים?
בעברית בת ימינו משתמשים לעיתים בשם התואר בודד במשמעות 'יחיד', כגון 'פעולה בודדת', 'בודדים חושבים כך', 'נשארו מקומות בודדים', 'בתוך שעות בודדות'. שימוש זה מתועד כבר בספרות ההשכלה, והוא רגיל למדי בספרות העברית המתחדשת. כמה ממתקני הלשון מסתייגים מדרך ההבעה הזאת, וממליצים להגביל את המילה בודד למשמעה היסודי: 'מי שמצוי לבדו', 'מי שחש בדידות'. על פי זה עדיף לומר 'פעולה יחידה', 'מעטים חושבים כך', 'נשארו מקומות יחידים', 'בתוך שעות אחדות' וכדומה.
____________________________
[1] תיאור מסוג זה נקרא תיאור מצב – שם תואר המתאר את מצבו של נושא המשפט (או של מושא המשפט) בזמן הפעולה. תיאורי מצב הם שמות תואר המתאימים במין ובמספר לשם, ואכן בספרות הרבנית אפשר למצוא שימוש כזה בצורת נקבה, כגון "והיא אינה יכולה לדור יחידית בבית" (שו"ת הרשב"ש, המאה הט"ו).
ההכרעה בין הגרסאות השונות של הביטוי שייכת לתחום התחביר והניסוח, ובתחום זה האקדמיה ללשון העברית ממעטת להתערב. מעיון בתולדות הביטוי נוכל לומר שהגרסה המומלצת היא נוסף על כמו שמקובל בקרב מתקני הלשון בימינו.
הינה פירוט הדברים:
נוסף על או נוסף ל?
בביטוי הקישור 'נוסף על' ובדומיו המילה נוסף היא צורת בינוני של השורש יס"ף בבניין נפעל – כמו נוסד, נולד, נועץ. מילת היחס המצטרפת במקורות אל הפועל נוֹסַף היא על, למשל: "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א, י); "וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה" (ירמיהו לו, לב). גם לפועל הוֹסִיף בבניין הפעיל מצטרפת בדרך כלל מילת היחס על, כגון "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב כ, ו), "כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית" (ספרא קדושים ד, א), ורק פעם אחת מצאנו אל באותה משמעות: "הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי" (מלכים א י, ז).
בעברית הקלסית אפשר גם להוסיף ל, אבל במשמעות שונה: להוסיף למשהו או למישהו פירושו בעיקר 'לתת לו עוד', כגון "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (משלי ט, יא). כלומר בלשון המקורות יש הבחנה: הוסיף ל – העניק תוספת למישהו; הוסיף על – צירף פריט לפריט או לפריטים כמותו. להבחנה זו דוגמאות רבות בספרות חז"ל, למשל: "מוסיפין לו [שנים] על שנותיו" (תוספתא עדויות א, טו), "הריני מוסיף לכם גדולה על גדולתכם" (בבלי סנהדרין יז ע"א). אם כן סביר יותר לומר נוסף על ולא נוסף ל – שהרי הכוונה למשל לנימוק המצטרף אל הנימוקים שנאמרו קודם לכן.
השימוש במילה נוסף בתפקיד של ביטוי קישור ראשיתו בעברית של ימי הביניים. בדוגמאות שלהלן אפשר לראות את התפתחותו משם תואר (המותאם במין ובמספר לשם שלפניו) לביטוי קישור עצמאי:
- "אינו שָׂם עליו עלילות נוספות על חטאיו" (רש"י בראשית מו, כט; המאה ה־11)
- "אילו עבר יום אחד נוסף על חודש יתן חמשה שקלים" (אב"ע ויקרא כז, ג; המאה ה־12)
- "שלישית השקל – נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים" (אבן עזרא נחמיה י, לג; בגלל חוסר ההתאם במין בין 'שלישית' ובין 'נוסף' אפשר שכאן כבר ביטוי קישור עצמאי)
- "ברבוי הרשעים יִרבה פשע בעולם נוסף על מה שהיה ראוי שיעשוהו לו היה כל אחד מהם נפרד מחבירו" (רלב"ג משלי כט, א; מפנה המאות 13–14)
- "ועוד נוסף על זה שיהיו למאורות להאיר על הארץ שהוא שמוש אחר" (רא"ם בראשית א, טו; מפנה המאות 15–16)
בכל הדוגמאות האלה וברבות כמותן הצירוף הוא נוסף על. הגרסה נוסף ל מתחילה לעלות רק למן המחצית השנייה של המאה ה־17. אם כן לביטוי נוסף על יש עדיפות הן מצד קדימותו הן מצד מילת היחס על העולה בקנה אחד עם המצוי במקורות הקלסיים. הביטוי נוסף על או נוסף על כך גם זהה בתבניתו לביטוי מקביל מלשון חז"ל: יתר על או יתר על כן.
ומה בנוסף?
למן סוף המאה ה־19 אפשר למצוא לעיתים בנוסף על או בנוסף ל, כלומר בתוספת מילת היחס ב'. מילת יחס זו לפני פועל בבינוני (הווה) מוכרת גם מביטויי קישור אחרים: בנוגע ל, בדומה ל, בשונה מ – אך שלא כמו בהם, בביטוי שלנו הגרסה המקורית היא בלא ב' ואין צורך להוסיפה.
את הוספת מילת היחס ב' בביטויים האלה אפשר להסביר בשתי דרכים:
א. השפעה של תיאורי פועל שהם צירופי יחס דוגמת באמת, בשמחה, בזהירות, בבירור.
ב. התפתחות משימושים שבהם היה צורך של ממש בהוספת הב': בנוסף במשמעות של 'במקרה שנוסף…'. גם הביטויים בשוגֵג ובמזיד במקום שוגג ומזיד שבספרות חז"ל הורתם כנראה בניסוחים שמשמעם 'במקרה של שוגג', 'במקרה של מזיד', ואפשר שכך נוצרו גם הביטויים במתכוון וביודעין.
כיום יש המרחיקים לכת ונוקטים את הביטוי בנוסף בלא כל מילת יחס לאחריו, כגון "בנוסף ביקשנו הארכה". שימוש זה בעייתי אף יותר, וכמוהו כניסוחים בדומה, בשונה בלי מילת יחס אחריהם (במקום הניסוחים המלאים בדומה לכך, בשונה מזה וכיוצא בהם).[1]
סיכומו של דבר: 'נוסף על' הוא הניסוח העדיף, ויש אולי מקום גם לניסוח 'נוסף ל'. אין כל צורך בהוספת הב' לפני ביטויים אלו, ובייחוד מוטב להימנע מן השימוש במילה 'בנוסף' לבדה.
הערות
א. ההבדל הנזכר בין הוסיף על ובין הוסיף ל מתאים בעיקר לשימושי הפעלים הוֹסִיף ונוֹסַף בלשון המקורות. בעברית בת ימינו בעיקר מצרפים דבר לדברים הדומים לו, ולעומת זאת מוסיפים אותו לקבוצה של דברים כמוהו או לדבר אחר לגמרי, למשל: 'הוסיף שמן למדורה', 'הוסיף קמח לבלילה', 'נוסף ילד חדש לכיתה'. בלשון חז"ל מצאנו רק מעט שימושים כאלה למשל "מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק" (ירושלמי שבת ב:א, ד ע"ד) ובמגילות ים המלח: "וכל הנוסף לעדתו יפקדהו למעשיו" (מגילת ברית דמשק).
ב. בעבר היו שהסתייגו מעצם השימוש בביטוי הקישור המבוסס על המילה נוסף, והורו לנקוט ביטויים מן העברית הקלסית: 'וגם', 'ועוד', 'זאת ועוד', 'יתר על כן', 'מלבד…', 'לא זו אף זו'. הסתייגות זו היא חלק מן הגישה הכללית המעדיפה את לשון המקרא ולשון חז"ל על פני העברית של ימי הביניים, שלא הייתה לשון חיה בדיבור. אך נראה שכיום רוב מתקני הלשון כבר אינם מסתייגים מן הביטוי עצמו אלא רק מחלק מן הגרסאות שלו, וממליצים כאמור על הגרסה נוסף על.
________________________
[1] אף יש המסתייגים מן הביטויים האלה בכלל, וממליצים לנקוט תמורתם ביטויים ותיקים יותר בלשוננו כמו 'כמו', 'שלא כמו', 'להבדיל מ'. הסתייגות זו דומה להסתייגות מן הביטויים המבוססים על 'נוסף'.
ראשית יש לומר שהביטוי 'לבריאות' התחדש בעברית החדשה, ולכן עלינו ללמוד על דרך הגייתו מהשוואה לביטויים דומים.
יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה"א הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. בתפילת הגשם בשמיני עצרת נמצא סדרה של ביטויים כאלה: על הכרזת שליח הציבור "…מַשִּׁיב הרוח ומוריד הגשם" הקהל עונה: "לִבְרָכָה ולא לִקְלָלָה, לְחַיִּים ולא לְמָוֶת, לְשֹׂבַע ולא לְרָזוֹן". כל הביטויים בלי יידוע. ביטויים אלו שייכים לקבוצה גדולה של תיאורי פועל המורכבים ממילית היחס בְּ או לְ ושם עצם, הבאים בדרך כלל בלי יידוע, כגון בְּחִפָּזון, בְּרַחמים, בֶּאֱמת, בְּפֵירוש, בִּשְגגה, בִּמְרוצה; לְבַטלה, לְמַעשה, לְפֶתע, לְשָׁלום.
עם זאת גם לצורה המיודעת לַבְּרִיאות (שבה ה"א הידיעה נבלעת בלמ"ד) אפשר למצוא סימוכין במקורות מתיאורי פועל מיודעים:"יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים" (איוב לו, יא), "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לַשָּׁוְא נפשי…", ובספרות שלאחר המקרא "זָכוּר לַטּוֹב". אם כן גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.
במקום לִבְרִיאוּת או לַבְּרִיאוּת כברכה על עטישה אנו מוצאים בספרות העברית הקדומה מַרְפֵּא (בבלי ברכות נג ע"א), חַיִּים (פרקי דר' אליעזר, נב), והמילה הארמית אסותא (המובאת בפירוש רש"י לבבלי ברכות נג ע"א).
