הרב סעדיה כובשי – מחנך ופעיל בעדה התימנית

סעדיה כֿוּבָּשִׁי (1902–1990) נולד בכפר שאהל שבאזור אלשרף בצפון תימן, וכשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו לכפר אלמחאבשה. הוא למד ב"כַּנִיס" (מוסד הלימוד לילדים יהודים בתימן), ואביו הנהיג את קהילת הכפר. בשנת תרס"ט (1909) יצאה מן הכפר שיירת יהודים ובכללה משפחת כובשי אל ארץ ישראל. בתום מסע מפרך הגיעו העולים אל חופי יפו, ומשם הלכו ברגל לירושלים. כובשי הצעיר התגורר עם משפחתו בשכונת נחלת צבי. בתחילה למד בבית אולפנא פרטי, ובהמשך בתלמוד התורה "תורה אור", בבית המדרש "דורש ציון" ובישיבת "שיבת ציון". בשנת תרפ"ה (1925) סיים את חוק לימודיו בבית המדרש למורים "מזרחי" בהנהלת אליעזר מאיר ליפשיץ והוסמך למורה. כובשי נשלח להורות בתלמוד תורה לתימנים בתל אביב.

בשנת תרפ"ח (1928) נשא לאישה את מלכה לבית הזמי, והשניים נסעו לארצות הברית. שם ניהל כובשי את תלמוד התורה "מגן דוד" של עדת יהודי סוריה בברוקלין. בשנת תרצ"ו (1936) חזרה המשפחה לארץ. כובשי עבד כמורה וכמנהל של בתי ספר ותלמודי תורה עד לפרישתו בשנת תשכ"ג (1963).

כובשי נבחר לוועד הכללי של קהילת יהודי תימן, ובהמשך לחבר הוועד הפועל של הוועד הכללי. בשנת תש"ד (1944) התבקש להיות חבר באספת הנבחרים של הוועד הלאומי ובהנהלת הוועד הלאומי. במסגרת תפקיד זה היה מן החותמים על מגילת העצמאות.

בשנת 1981 ראיין פרופ' בר־אדון את סעדיה כובשי. בריאיון סיפר כובשי על השפות שהילכו בפיו בילדותו בתימן – העברית והערבית התימנית – ועל הסביבה הכפרית של הקהילה היהודית בתימן: "חיים פרימיטיביים מאוד". כובשי תיאר את צורת הלימוד אצל המארי (מילולית: אדוני; כינוי למלמד תינוקות), ועמד על ההבדלים בין חינוך הבנים לחינוך הבנות בתימן: "בדרך כלל בבית הגברים לומדים בקול רם, אז [הנשים] הבינו עברית, אבל הן לא דיברו עברית". עוד סיפר כובשי על החיים בירושלים בתחילת המאה העשרים ועל העברית כשפה המשותפת של העולים מתימן והעולים מאירופה: "היו מוכרחים לדבר עברית, כי אנחנו לא מבינים יידיש ואין לנו שפה אחרת, ו[הם] לא מבינים ערבית". כובשי ציין את תרומת יהדות תימן לתנועה הציונית והדגים דיבור עברי ולימוד בהגייה תימנית. לקראת סיום הריאיון הצטרפה לשיחה רעייתו של כובשי מלכה (לבית הזמי) וסיפרה על שפתן של הנשים היהודיות בתימן.

החינוך היהודי בצפון תימן ובמרכזה

היהודים בתימן חיו בערים ובעיירות למעלה מאלפיים שנה, ובמשך דורות היו המיעוט הלא־מוסלמי הגדול ביותר במדינה. בסוף המאה התשע־עשרה מנו שישים עד שבעים וחמישה אלף איש. רוב יהודי תימן היו בעלי מלאכה ומקצתם סוחרים. הצורפות נחשבה למלאכה המכובדת ביותר ועברה מאב לבנו.

העברית והערבית בפי יהודי תימן

מקומות היישוב של היהודים בתימן היו מרובים ופזורים על פני שטחים נרחבים. היהודים דיברו בלהגים ערביים שונים, שנהוג לכנותם "הערבית היהודית התימנית". ערבית זו הייתה שונה מהלשון שדיברו המוסלמים הן מצד אוצר המילים הן מצד המבטא.

היהודים בתימן השתמשו בעברית בעיקר כלשון ליטורגית: לתפילה, לקריאה של טקסטים מקודשים, לדרשה ולפירוש המשנה והגמרא. בדרך כלל נהגה העברית גם בהסברים שליוו את לימוד המשנה והגמרא, ולעיתים השתמשו תלמידי חכמים בעברית בשיחות ביניהם, ולאו דווקא במהלך הלימוד. בתימן היה אפוא שימוש חי אם כי מוגבל בעברית. העברית ששימשה בתימן הייתה עשויה במתכונת של דקדוק לשון חכמים ולא בדקדוק העברית המקראית.

הלימודים ב"כניס"

יהודי צפון תימן ומרכזה נהגו לכנות את מקום הלימוד לילדים "מעלאמה". הלימודים התקיימו בבית פרטי או בחדר פשוט ללא שולחנות וכיסאות; התלמידים ישבו על מצעות, והניחו את הספרים על אבנים או על שרפרפים. המארי ישב מוגבה מעט והשגיח על התלמידים. בדרך כלל ישבו הילדים הצעירים קרובים למארי, מאחוריהם התלמידים יודעי הקרוא, ובחלק האחורי של החדר ישבו המתקדמים. יש שהתלמידים ישבו בקבוצות, ובשל המחסור בספרים נהגו לשבת מסביב לספר הלימוד. כך התרגלו יהודי תימן לקרוא בספר מכל צדדיו.

בתימן לא היו גני ילדים. בגיל שלוש וחצי בערך הכניסו את הילדים לחדר הלימוד כדי להרגילם לאווירה ולמשמעת, ובגיל ארבע או ארבע וחצי החל המארי ללמדם את סדר האותיות. מטרת הלימוד הייתה הקניית הקריאה בפסוקים. הניקוד נלמד בצמידות לאותיות, וכשהילד ידע את האותיות ואת הניקוד, התחיל לחבר אותיות למילים. עוד נלמדו שמות הטעמים ונגינתם. לאחר רכישת הקריאה החלו התלמידים לקרוא פסוקים. החינוך ב"כניס" כלל את מקצועות הקודש (מקרא, משנה, "מנורת המאור" ועוד). לא כל התלמידים למדו לכתוב. ימי הלימודים ב"כניס" החלו בשעות הבוקר המוקדמות והסתיימו בשעות הערב. בצוהריים הייתה הפסקה לארוחת צוהריים ולמנוחה קלה. התלמידים שיננו את החומר הנלמד במשך שעות רבות ביום, חמישה ימים בשבוע.

המלמדים לא הוכשרו לתפקידם במוסד הכשרה למורים, אלא למדו את ההוראה באמצעות חיקוי. נמצא אפוא שהמלמדים למדו את מלאכת ההוראה תוך כדי העיסוק בה. כיוון שעבודת ההוראה התמקדה בהקניית הקריאה ושינון טקסטים, לא נדרשו המלמדים להשכלה רחבה. ואומנם היו מלמדים בעלי השכלה דלה, אך אחרים היו בעלי השכלה תורנית רחבה. בדרך כלל קיבל המארי את שכרו מהורי הילדים כל שבוע, וכן קיבל מן הילדים לחם מדי יום. את התלמידים שהתרשלו בלימודיהם נהג המארי להכות בשוט.

גיל הסיום של בית הספר לא היה קבוע, אך רוב הילדים סיימו את חוק לימודיהם לפני גיל שלוש־עשרה. בתימן לא היה נהוג טקס בר־מצווה ולא התקיימו לימודים גבוהים. לאחר סיום הלימוד ב"כניס" הצטרפו הנערים למעגל העבודה, ולימודיהם התרכזו מעתה בעיקר בבית הכנסת עם המבוגרים.

חינוך הבנות בצפון תימן ובמרכזה

הבנות בצפון תימן ובמרכזה לא למדו לימודים פורמליים ולא ידעו קרוא וכתוב. הן לא התפללו לפי נוסח קבוע ולא הוטלו עליהן חובות התפילה ולימוד התורה. הנשים דיברו ערבית תימנית, אך שמעו מפי הגברים בבית מילים עבריות ששולבו בטקסטים התימניים. הן למדו מאימותיהן את מלאכת תחזוקת הבית ונישאו בגיל צעיר.

להאזנה לקטעים מתוך הריאיון:

לתכתוב הקטע

ריאיון זה הוא חלק מאוסף ציפורה ואהרן בר־אדון לתולדות תחיית הלשון העברית בדיבור־פה שנמסר לאקדמיה ללשון העברית.

 

התצלומים מ"ילקוט הלוי" מאת סעדיה כובשי.

טופס דיווח על שגיאה