בית הספר בראשון לציון – בית הספר העברי הראשון בעולם

בית הספר בראשון לציון היה הראשון בארץ (ובעולם) שבו התנהלו הלימודים בעברית בכל המקצועות. בהובלתם של אנשי חינוך, ובראשם מרדכי לובמן ודוד יודילוביץ, הונהגו שיטות לימוד חדשות, נכתבו ספרי לימוד עבריים, וגדל דור של תלמידים היודעים לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית.

החינוך במושבה ראשון לציון: השנים הראשונות

המושבה ראשון לציון נוסדה בשנת תרמ"ב (1882), ובשנותיה הראשונות פעל בה מוסד חינוכי קטן: אהרן מרדכי פרימן, אחד ממייסדי המושבה, הביא מירושלים מלמד, והקים על אדמתו אוהל ללימוד. באוהל לא היו ספסלים, והילדים ישבו על הארץ סביב שולחן נמוך. בתחילת תרמ"ד (1883–1884) עברו הלימודים לדירה קטנה, ששימשה גם בית כנסת ומקום ההתכנסות של ועד המועצה. בשנת תרמ"ה (1884–1885) הצטרפו לסגל מורים אחדים, ונלמדו המקצועות צרפתית, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה ולימודי יהדות. בשנת הלימודים תרמ"ו (1885–1886) החליטו פקידי הברון רוטשילד להקים בית ספר בראשון לציון. הם פנו אל מרדכי לובמן וביקשו שיקים את בית הספר, ינהל אותו וילמד בו.

מרדכי לובמן ושיטת "עברית בעברית"

מרדכי לובמן (תרי"ח–תרנ"ו, 1857–1895) נולד בעיר גורקי שבפלך מוהילוב ברוסיה, ובלט מגיל צעיר בבקיאותו בתלמוד ובשפה העברית. בנעוריו הושפע מזרם ההשכלה ולמד בבית הספר לחקלאות ולמדידה. בשנת תרמ"א (1881) הצטרף לתנועת "חיבת ציון", ובשנת תרמ"ה (1884) עלה לארץ ישראל ועבד כמודד קרקעות מטעם פקידות הברון רוטשילד. בשל השכלתו היהודית והכללית, הציעו לו לפתח את ה"חדר" הקיים בראשון לציון לבית ספר. ואכן לובמן גיבש תוכנית לימודים ולימד את תלמידי המושבה. בהנהגתו הוקמו בראשון לציון שני מוסדות – בית ספר לבנות ובית ספר לבנים, והלימודים התקיימו בצרפתית וביידיש. בשנת תרמ"ח (1888) התמנה לתפקיד המפקח הראשי על שלושת בתי הספר של הברון שהיו קיימים בעת ההיא: בראשון לציון, בפתח תקווה ובעקרון (מזכרת בתיה).

בשנה הראשונה לימד לובמן עברית, אך השתמש בתרגום ליידיש. בשנה השנייה לעבודתו במושבה כבר לימד עברית בלי תרגום ("עברית בעברית"), וכן חשבון וטבע על יסוד תרגומיו מרוסית לעברית. הוא האמין כי על החינוך לעמוד על שני עקרונות לאומיים: הפיכת העברית לשפה המדוברת בפי כל התלמידים והקניית האהבה לעם ולארץ.

דוד יודילוביץ והמהפכה בחינוך העברי בראשון לציון

דוד יודילוביץ (תרכ"ג–תש"ג, 1863–1943) נולד ברומניה וקיבל חינוך מסורתי. בשנת תרמ"ג (1882) עלה לארץ והצטרף לביל"ויים בירושלים. יודילוביץ היה חרש בבית מלאכה, ויחד עם הביל"ויים היה מבאי ביתו של אליעזר בן־יהודה. הוא הצטרף לחברה "תחיַת ישראל", שייסדו בתרמ"ב אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, והושפע מגישתו של בן־יהודה לדיבור העברי. בירושלים נחשף לשיטת ההוראה "עברית בעברית", שהונהגה בשיעורי העברית בבית הספר בניהולו של נסים בכר. על פי עקרונות השיטה לימדו המורים עברית בעברית, ולא באמצעות תרגום לשפות הנהוגות בפי התלמידים.

יודילוביץ הגיע לראשון לציון והחל ללמד בבית הספר בשנת תרמ"ח (1887–1888). הוא המשיך בתפקידו עד לשנת תר"ס. יחד עם לובמן פעל למען השלטת העברית בבית הספר, והיה הראשון שהחל להורות מדעים אלמנטריים בעברית. משנת תרמ"ח נלמדו בבית הספר בראשון לציון כל המקצועות בעברית, וכך הפך המוסד לבית הספר הראשון בעולם שבו הלימודים מתנהלים בעברית בלבד.

יודילוביץ היה דמות מופת בבית הספר ובקהילת ראשון לציון, וחולל מהפכה בבית הספר. בהשפעתו אימצו תלמידים ותלמידות רבים את הדיבור העברי. יודילוביץ דרש מהילדים לדבר עברית לא רק בבית הספר אלא בכל מקום, ופעל גם למען הנחלת העברית בקרב המבוגרים באמצעות שיעורי ערב. בתחילה עבד כמורה, וכאשר התמנה לובמן למפקח הראשי של בתי הספר של הברון, התמנה למנהל המקומי של בית הספר בראשון לציון. באותם הימים השתתף בַּניהול גם ועד בית הספר.

יודילוביץ היה מעורב במפעלים נוספים שקידמו את הדיבור העברי בראשון לציון ומחוצה לה. הוא תרגם לעברית ספרים מגרמנית ומצרפתית, ובהובלתו יוסד במושבה גן הילדים העברי הראשון בארץ ובעולם (תרנ"א, 1891). יודילוביץ יזם העלאת הצגות בעברית, ובמשותף עם בן־יהודה ויהודה גרזובסקי (גור) ערך את עיתון הילדים הראשון בעברית "עולם קטֹן" (תרנ"ג–תרנ"ד, 1892–1893). יודילוביץ, לובמן וגרזובסקי ייסדו את "אספות המורים" (תרנ"ב, 1892), שהתקיימו לרוב בראשון לציון. באספות נפגשו כעשרים מורים עברים מכל הארץ, ודנו בדמותו של בית הספר היסודי העברי.

בשנותיו האחרונות שינה יודילוביץ את שם משפחתו הלועזי לעברי: יודה־לב־איש.

קשיי המורים העברים

המורים העברים הראשונים נתקלו בכמה קשיים במסגרת הניסיונות להנחיל את הדיבור העברי בבתי הספר. ראשית, כיוון שעברית לא הייתה שפת אימם, התקשו המורים עצמם בדיבור עברי שוטף. שנית, העברית באותן השנים הייתה דלה, ולמורים חסרו מילים רבות. כך למשל כתב דוד יודילוביץ על המחסור של המורים במילים עבריות:

חצאי אלמים היינו, מגמגמים היינו, דִברנו בידַים, ובעֵינים, ולפעמים נפלטה בהכרח מלה זשרגונית [=ביידיש] או לועזית מהפה, למען הסברה. – ואף על פי כן גזר המורה על התלמידים והתלמידות: – עברית! עברית בבית! עברית בחוץ! הן בבקעה, הן בהר, הן בשדה והן בכפר, עברית בכל מקום. (ראשון לציון: התרמ"ב–התש"א, עמ' 191)

זאת ועוד, באותן השנים דיברו כל בני המושבה – צעירים ומבוגרים כאחד –בשלל לשונות, וההורים התקשו להתרגל לשיטת ההוראה החדשה. רבים מהם אהדו את העברית, אך אחרים פקפקו ביכולת של הילדים לרכוש מקצוע ולהתפרנס ללא ידיעה של שפות אירופיות. היהודים האדוקים ראו בתחיית הדיבור העברי חילול הקודש, והיו שהעדיפו הוראה ביידיש. נוסף על כך למורים לא היו ספרי לימוד עבריים, והמחסור הִקשה אף הוא על הוראת המקצועות השונים בעברית.

כתיבת ספרי לימוד עבריים

המורים העברים התגייסו למילוי החוסר בספרי לימוד עבריים למען תלמידיהם. הם תרגמו ועיבדו ספרים משפות זרות וכתבו ספרים בעצמם. מרדכי לובמן חיבר ספרים בעברית ללימוד ידיעת הטבע, דוד יודילוביץ חיבר ספר ללימוד גאוגרפיה ומערכי שיעור בטבע, אליעזר בן־יהודה חיבר ספר ללימוד ההיסטוריה של העם היהודי ועוד.[1] ספרי הלימוד שימשו את התלמידים בראשון לציון ובמקומות אחרים.

ברשימת ביקורת על ספר הלימוד מאת בן־יהודה שיבח אחד העם את סגנונו הקולח:

גם מורי בתי הספר ימצאו בספר הקטן הזה חפץ גדול לרוות בו גם את צמאונם הם […] וכעת ימצא כל מורה ומורה הכל מוכן לפניו ושמח ישמח על זה. […] באמת יש [בספר] חִדושים יקרים הפועלים פעולה עזה על הקוראים לעורר בלבם אהבה וחִבה לדברי הנביאים, וכמו מראה באצבע על מתיקות לשונם. ("האור", כ"א בשבט תרנ"א, 30.1.1891)

מרדכי לובמן הקדיש את ספרו "שיחות בידיעות הטבע" (תרנ"ג) לאליהו שייד, המפקח הראשי על מושבות הברון בארץ ישראל, ובפתח הספר הודה לו על תרומתו לתחיית הדיבור העברי:

בצאתך במלאכות נדיבנו הנעלה, לישע אחיך הנרדפים והנדכאים, להמציא להם מפלט בארץ הקדש, שמת לבך גם לגורל שפתנו העלובה, ותאמר להחיותה אחרי בלותה ולשימה לשפה מדֻברת בפי הילדים. ותבחר בי עבדך להיות הראשון בין העובדים בשדה לא נעבדה הזאת, ואזכה אחרי עבור חמש שנות עמל ויגיעה ליהנות מפרי עמלי ולהתענג לשמוע צלצול שפתנו הקדושה מפי הבנים והבנות בשלֹש המושבות: ראשון לציון, עקרון ופתח תקוה אשר תחת השגחתי.

מבנה בית הספר בראשון לציון ושמו

פקידות הברון הקימה את מבנה בית הספר בראשון לציון בשנת תרמ"ו (1886). המבנה היה בעל קומה אחת וגג רעפים. בשנת תר"ץ (1929–1930) נוספה למבנה קומה שנייה, ובהמשך נוספו אגפים חדשים ממזרח. עד תש"ז הוא היה בית הספר היסודי היחיד במושבה, להוציא תלמוד תורה ו"חדרים" מסורתיים.

עם פטירת דב חביב לובמן בשנת תשי"א (1951) החליטו חברי עיריית ראשון לציון להנציח את שמו ולקרוא לבית הספר על שמו. דב חביב לובמן (1864–1951) היה בן דודו של מרדכי לובמן וממייסדי ראשון לציון. במשך שנים רבות פעל לפיתוחו ולקידומו של בית הספר כחבר בוועד בית הספר, כראש ועד המושבה וכראש המועצה המקומית.

דור דובר עברית

בית הספר בראשון לציון העמיד דור של ילדים הקוראים, כותבים ומדברים בעברית. מוסדות החינוך בראשון לציון עמדו במרכז ההוויה הציבורית, התרבותית והלשונית של המושבה, ובהשפעת התלמידים החלו גם ההורים לדבר עברית בחיי היום־יום.

בשנת 1888 דוּוח בסיפוק בעיתון "הצבי" על מצב העברית במושבה ראשון לציון:

מראשון לציון כתבו לנו:

האדון מ' ליובמן נמנה למשגיח על כל בתי הספר במושבות שבסביבותינו, ופעם בשני שבועות, יסבב בהמושבות ויתבונן להלמודים ויראה לתקן הצריך לתחיַת לשון עברית. האדון דוד יודילוביץ נמנה למלמד עברית בראשון לציון, תחת השגחת האדון ליובמן. גם הנערות תחלנה לדבר כן בלשון עֵבר. בשעת הלמוד לא תִשָׁמע בבית הספר כל לשון אחרת זולתי עברית. מעת לעת ילכו [יוליכו] המלמדים את התלמידים לטַיל, ובכל עת הטיול והמשחק ידברו הילדים ביניהם רק בלשון אבותינו. בפעם האחרֹנה הלכו המלמדים את תלמידיהם לטַיל עד ואדי חנין […] ומה נעים היה המחזה, בשבת הילדים יחדיו וישחקו במשחקי ילדים […] ישתעשעו ויריבו ויהתלו, וכל זה בלשון עברית. בעת הטיול יבארו המלמדים להתלמידים שמות כל אשר תראינה עיניהם בלשון עברית: הר, בקעה, גבעה, נחל, מישור, וכדומה, וגם שמות העשבים והצמחים והזוחלים, וכו'. (כ"ב בסיוון תרמ"ח, 1.6.1888)

דיווח זה, גם אם אינו נאמן לגמרי למציאות, מעיד על המגמה של ידיעת העברית בראשון לציון ועל התפשטות הדיבור העברי בקרב הילדים והנוער. הילדים שלמדו בשנתונים הראשונים של החינוך העברי בראשון לציון בלטו בקנאותם לעברית, ובהם זרובבל חביב (לובמן), משה לוין, בר־כוכבא מאירוביץ ומרים לובמן. לימים היו ממובילי "מלחמת השפות" (תרע"ג–תרע"ד, 1913–1914).

כתבה: נטע דן

---

[1] נראה שדבורה בן־יהודה, רעייתו הראשונה של אליעזר בן־יהודה, השתתפה בכתיבת החלק הראשון של ספר הלימוד.