אַהֲבַת קְדוּמִים – שיר הלל לשפה העברית

"נטע כרמל" הוא קובץ שירים וחידודים שחיבר מרדכי קרניאל, ממייסדי המושבה זיכרון יעקב, בשנים 1884–1900.

בקובץ שירים זה מתאר מרדכי בעברית יפה ומלאת רגש את סיפור עלייתו ארצה, את סיפור הקמת המושבה זיכרון יעקב, את מערכת היחסים המורכבת עם פקידי הברון ואת ימי פעילותו הציבורית הענפה.

מרדכי לא היה רק "חובב ציון" מושבע, אלא גם משכיל ומעריץ נלהב של השפה העברית. וכך כתב באלול תרנ"ט (ספטמבר 1899) בשירו "אַהֲבַת קְדוּמִים":

 

 

מַה נָּעַמְתְּ לִי שָׂפָה!
שְׂפַת עֵבֶר הַיָּפָה

אַתְּ יָפָתִי, רוּחִי, נִשְׁמָתִי;
מַה נִּמְלְצוּ מִלַּיִךְ,
אֲמָרַיִךְ, נְאוּמַיִךְ,
אַתְּ אֲהוּבָתִי, תְּשׁוּקָתִי.

 

 

 

בהמשך הפואמה היפה, הכוללת 21 בתים, הוא נוקט עמדה ברורה בנושא החייאת העברית, הוא נשבע לה אמונים ומבטיח לפעול לדחיקת שפות הלעז שבהן דיברו היהודים בפזורה.

 

הֶאָח אָחוֹת יְקָרָה
זַכָּה וּבָרָה
צְרוּפָה, מְזֻקָּקָה שִׁבְעָתַיִם,
הָאִירִי פָנַיִךְ,
הַשְׁמִיעִינִי שִׁירַיִךְ
מִשִּׁיבַת צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

כִּי מֵאָז שֻׁדַּד מְעוֹנִי,
עֵת הָפְקַד עֲוֹנִי,
עֵת לַמֶּרְחַקִּים הָגְלֵיתִי;
בָּאֲרָצוֹת, בָּאִיִּים,
בָּעֲמָמִים וְצִיִּים,
מַה־מְּאֹד נַעֲנֵיתִי, נִהְיֵיתִי

כְּרַגְלִי, כַּהֵלֶךְ,
מִפֶּלֶךְ אֶל פֶּלֶךְ,
מֵעִיר לִמְדִינָה קוֹדֵר הִלַּכְתִּי;
זֶה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
שֻׁלַּמְתִּי כִפְלַיִם,
כִּפְלַיִם! הָה! שִׁבְעָתַיִם לָקַחְתִּי.

 

 

 

 

[…]

 

גַּם אַתְּ עֲנִיָּה,
מֵאָז נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה,
הָה! חַיֵּי צַעַר חָיִית;
מִבֵּין אַחֲיוֹתַיִךְ נִשַּׁלְתְּ,
לְשׁוֹכְנֵי עָפָר נִמְשַׁלְתְּ,
נֶעֱזַבְתְּ, נִשְׁכַּחְתְּ כְּלֹא הָיִית;

לוּלֵי [בְּ]קִרְבִּי אֲסַפְתִּיךְ,
בְּנַפְשִׁי שְׁמַרְתִּיךְ,
מֵאָז הוּעַם אוֹר הַצְלָחָתֵךְ;
לוּלֵי בְּלִבִּי צְפַנְתִּיךְ,
בְּסִפְרִי חִתַּמְתִּיךְ
כִּי עַתָּה אָבְדָה תִּקְוָתֵךְ.

 

 

 

 

[…]

 

וְעַתָּה אַתְּ חֶמְדָּתִי,
שָׁפָה, חֶמְדַּת לִבָּתִי
הָנִיסִי מִמֵּךְ כָּל תּוּגָה;
שִׂבְעִי אַךְ שְׂמָחוֹת,
מִנֹּגַהּ צַחְצָחוֹת,
שִׂישִׂי, גִּילִי, מֵאֵין הֲפוּגָה.

הֶאָח! אָחוֹת יָפָה,
חִישׁ הָסִירִי הַמַּעֲטָפָה,
פִּקְחִי עַפְעַפֵּי עֵינַיִךְ;
וּרְאִי נָא סְבִיבוֹתַיִךְ
שָׁם בְּהַרְרֵי גְבוּלַיִךְ
תִּמְצְאִי כַּיּוֹם דּוֹדַיִךְ.

שָׁם בַּכְּרָמִִים בַּגְּפָנִים,
פַּרְדֵּסִים וְגַנִּים
שָׁם קִנְּנוּ שׁוּבַיִךְ.
אִכָּרַיִךְ, אַחַיִךְ,
רֵעַיִךְ, אוֹהֲבַיִךְ,
זָכְרוּ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתַיִךְ.

 

 

 

 

 

[…]

גַּם אַתְּ בָּאֹשֶׁר,
תִּשְׂבְּעִי עֹשֶׁר,
וְצָרָה, נֶגְדֵּךְ בַּל תָּרוּם מֵצַח;
נֹעַם בַּחַיִּים תִּרְאִי,
לִגְבֶרֶת תָּשׁוּבִי תִּהְיִי,
וְעִם פִּי – אֱמוּנַת נֵצַח!

אֵיךְ תָּשׁוּבִי לִתְחִיָּה
יָדִי תַּעַשׂ תּוּשִׁיָּה
אִם חַדְרֵךְ לֹא אֲבַקֵּר;
וּלְשָׂפָה "זַרְגוֹנִי"
– אֵלֶיהָ חֲרוֹנִי –
אִם זִכְרָהּ מִפִּי לֹא אֲעַקֵּר.

כִּי זֹאת נָכְרִיָּה,
בַּת שַׁעֲרוּרִיָּה,
מִבֵּיתִי אֲגָרֵשׁ בַּל תִּשָּׁאֵר;
וְאַתְּ הָעִבְרִיָּה,
רַבַּת־עֲלִילִיָּה
בָּךְ תָּמִיד אֶתְפָּאֵר!!!

אלול, תרנ"ט

 

על מרדכי קרניאל וייסוד המושבה זיכרון יעקב

 

מרדכי קרניאל נולד בקישנב בשנת 1850 לאביו יצחק קרניול ולאימו חסיה. לא ברור מתי עברת את שמו לקרניאל. הוא גדל בבית דתי חסידי, שמר מצוות באדיקות, ידע עברית על בורייה, וככל הנראה למד הנדסה אזרחית. לימים נמנה עם מנהיגיה של "חיבת ציון" בעיירה ברלאד שברומניה, תחנתו האחרונה בטרם עלה ארצה.

ביום 19 ביולי 1882, בעקבות פרעות "סופות בנגב", הפליג מרדכי עם רעייתו וילדיו יחד עם קבוצה גדולה של חובבי ציון לחופי לבנון וארץ ישראל. חלק מהחלוצים המשיכו את מסעם ביבשה וייסדו את המושבה ראש פינה. חלק אחר המשיך לנמל חיפה, וכעבור חודשים מספר, בשלהי שנת 1882, ייסדו את המושבה זמארין היא זיכרון יעקב. וכך כתב מרדכי באביב 1884 בשירו "הדר הכרמל":

 

עַל אַחַד הֶהָרִים שָׁמִיר שַׁיִת,
בֵּין הָרֵי כַּרְמֶל מֻכֵּי שְׁאִיָּה,
קִנְּנוּ קֵן, בָּנוּ בַּיִת
אַחֵינוּ יוֹצְאֵי רוֹמַנְיָה.
מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְעִים אַחִים צִיּוֹנִים

עָזְבוּ מְגוּרָם, אֶרֶץ נָכְרִיָּה;
כְּאֶל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם תָּעֹפְנָה הַיּוֹנִים
שָׁבוּ לִגְבוּלָם, אֶרֶץ פּוֹרִיָּה.

לִבְנוֹת, לְקוֹמֵם, לִגְדֹר פָּרֶץ;
לִנְטֹעַ, לִזְרֹעַ רִגְבֵי אָרֶץ;
לְשַׂדֵּד אַדְמָתָהּ, לְרַוֵּה תְּלָמֶיהָ,
לֶאֱכֹל פִּרְיָּה לְשׂבַע בָּנֶיהָ.

 

 

 

מרדכי היה בעל אישיות כריזמטית ומנהיג טבעי. את תלאות כיבוש האדמה בזיכרון יעקב צלח בגאון, ואף נבחר לנציג (מוח'תאר) הראשון של המתיישבים אל מול השלטונות התורכיים, ובמידה רבה גם מול פקידי הברון שנשלחו לפקח על חיי המושבה ולנהלם.
בחול המועד סוכות בשנת 1899 נבחר ועד של שלושה עשר חברים לניהול ענייני המושבה, וקרניאל נמנה עם חבריו. לימים עמד בראשו, ואף יצא כנציג המושבה לפגישה עם הברון במקום מושבו.

בסוף אוגוסט 1903, בעת התכנסותו של הקונגרס הציוני השישי בבזל, התכנסה בזיכרון יעקב אסיפת מנהיגי היישוב הידועה בשמה "הכנסייה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל". מטרת ההתכנסות הייתה לדון בקביעת סדר יום אחיד ליישוב, שמנה באותם ימים כ־50,000 נפש, ובהסדרת ניהול החיים על כל היבטיהם. מטרה נוספת הייתה ההתנגדות לתוכנית אוגנדה שהעלה הרצל בקונגרס בבזל.

ההתכנסות נערכה בבית הפקידות. המארגנים היו חברי ועד המושבה, אשר מנו באותה עת שבעה חברים ובראשם מרדכי קרניאל. הם הסדירו את כל צורכי האירוח של יותר מ־150 נציגים ואורחים אחרים; ובכללם נציגי המורים, אשר השתתפו בהמשך בייסוד "הסתדרות המורים".

ב־18 בנובמבר 1913 הלך מרדכי לעולמו לאחר מחלה קשה. הוא הותיר אחריו אלמנה, ארבעה בנים ובת. חלקם נשארו במושבה, וחלקם עברו למקומות אחרים והמשיכו גם בהם במצוות כיבוש האדמה והרוח.

 

כותב הדברים: שמואל קרניאל (נינו של מרדכי)