על עילה ועל סבירות

בימים האחרונים מדברים רבות על "עילת הסבירות", ומעניין להביט על צמד המילים הללו במבט לשוני.

עילה

המילה עִלָּה היא מעין קיצור של 'עלילה' (אף גזורה מאותו השורש). במגילת המקדש, המגילה הארוכה ביותר במגילות שנמצאו בקומראן, נכתב: "כי יקח איש אשה… ושם לה עלות דברים והוציא עליה שם רע". זהו נוסח משוכתב של פסוק מספר דברים, ושם הנוסח הוא "וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים" (כב, יד).

גם במקורות חז"ל המילה 'עילה' משמשת במשמע עלילה, תואנה, סיבה שאינה אמיתית. הינה כך למשל העיד ר' נהוראי במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי: "מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא, ולא היו צריכין לי אלא עילה ביקשתי להקביל פני חבריי" (ב, א [נז ע"ד]).

ובדומה לזה כתב הרמב"ם בהלכותיו: "כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להיכנס לדת… ואם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה' (רות א יח)" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה יג, יד). כלומר, עילה היא סיבה שאינה עניינית וישרה.

במקביל למובן זה החלו בימי הביניים להשתמש במילה 'עילה' גם במשמעות פשוטה של סיבה –  כנראה בהשפעת המילה עִלַּה בערבית – אף ללא המטען השלילי הנזכר. הינה כך למשל כתב הרמב"ם בסיום ספר עבודה: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה – אל יהי קל בעיניו".

ובפרט השתמשו במילה זו חכמי המחשבה, ומכאן למשל המושג עילת העילות שמשמעותו מקבילה ל'סיבת הסיבות'.

סְבִירוּת

גם השורש סב"ר, שממנו הסבירות, עבר שינויים מעניינים. בספר נחמיה נאמר: "וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה, וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ". שׂובר, בשי"ן שמאלית, פירושו מסתכל ומתבונן. קרוב לזה גם הפועל לשַׂבֵּר, במשמע לצַפות ולחכות, למשל: "שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי" (תהלים קיט, קסו) – לשׂבּוֹר (בבניין קל) פירושו אפוא לִצְפּוֹת, להסתכל; וּלְשַׂבֵּר (בבניין פיעל) פירושו לצפות ולייחל).

המקבילה בארמית לשורש שׂב"ר (בשי"ן שמאלית) הוא סב"ר בסמ"ך (כמו במקרים רבים אחרים. למשל בָּשָׂר הוא בסרא בארמית), ומילים מן השורש הזה משמשות בשינוי קל במשמעות – מראייה פיזית להבנה מחשבתית. כך למשל תרגום יונתן לפסוק "וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד" (שמואל ב יב, יט) – "‏וַחְזָא דָוִיד אְרֵי עַבדוֹהִי מְלַחְשִׁין, וּסבַר דָוִיד אְרֵי מִית רָביָא".

לשונות ראייה והבנה קרובות זו לזו. כך אנו משכילים ומסתכלים (אף כאן מדובר באותו השורש, והסמ"ך היא תולדת הארמית), מבינים ומתבוננים, ומעיינים בדבר, כלומר נותנים בו את עינינו. אף בלשונות אחרות כן, ולמשל באנגלית I see פירושו גם 'אני מבין'.

בלשון חכמים הפך השימוש בשורש סב"ר במשמעותו המחשבתית לרווח מאוד, ומכאן הגיעו אלינו הַסְבָּרָה וסְבָרָה, ומאוחר יותר אף הִסְתַּבְּרוּת וסְבִירוּת – כלומר התכונה של הדבר הסָבִיר, הנראֶה הגיוני בעיני המתבונן.