דוד ילין (תרכ"ד–תש"ב; 1864–1941) היה מורה עברי, חוקר מקרא ועברית, מהמנהיגים החשובים ביישוב היהודי בארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. פעל למען תחיית הלשון העברית, היה חבר ועד הלשון למן הקמתו המחודשת ונשיאו, עסק בחידושי מילים וחיבר מילון שימושי ראשון בסוגו עם יהודה גרזובסקי (גור). ילין הרבה לכתוב בעברית בעיתוני ארץ ישראל ותרם להחייאת השפה במערכת החינוך לענפיה. היה ממקימי גן הילדים העברי הראשון בירושלים ומהמורים הבולטים בבתי הספר העבריים בארץ.
דוד ילין נולד בירושלים בשנת תרכ"ד (1864). הוריו הם יהושע יעלין יליד ירושלים, בן למשפחה שעלתה לארץ מפולין, ושרה (סרח) לבית יהודה, שהייתה בת למשפחה נודעת מעולי בגדד. יידיש וערבית היו ככל הנראה שפות האם של ילין, ואת השפה העברית הוא רכש בדבקות ממורים ובלימוד עצמי. בילדותו קיבל חינוך ב"חדר" אשכנזי ובהמשך בתלמוד תורה ובישיבת "עץ החיים".
ילין התבלט בשקדנותו מגיל צעיר. כשהיה כבן שתים־עשרה למד את כל התנ"ך תריסר פעמים במשך שנה אחת, וידע כמעט את כל ספרי התנ"ך בעל פה. בנערותו קנה ידיעה הגונה גם בערבית ובצרפתית והתעניין בדקדוק. בגיל ארבע־עשרה (תרל"ח; 1878) התחיל לשלוח כתבות וידיעות לעיתון "המגיד", ובאותה השנה ערך וכתב עיתון (ובלשונו – "מכתב עִתי") בכתב ידו בשם "הר ציון", שקהל היעד שלו היה בעיקר אביו. בהמשך כתב גם לעיתון "הלבנון".
בגיל שבע־עשרה נסע ילין להשתלם בבית ספר גבוה בלונדון, אך בהמלצת איש החינוך נסים בכר שב לארץ ולמד בבית הספר "אליאנס" של חברת "כל ישראל חברים". כך תיאר ילין את המפגש הראשון עם בכר בערב יום כיפור בבית הכנסת בלונדון:
אחרי כלותי תפלתי נגש אלי איש איירופי וישאל לי לשלום בשפת ערבית (כי הכריני ממצנפתי האדומה) וישאלני מהיכן באתי? ואענהו: מירושלם, וישאל לי למטרת בואי, וכאשר סִפרתי לו, אמר לי: "דע אנכי נוסע ירושלימה לפתוח שמה בית ספר אשר בדרכי ה' יתנהל, וגם כל הלימודים ילומדו בו, ועתה אם תאבה לשוב ירושלימה אוכל קחתך בבית ספרי".
ילין היה התלמיד האשכנזי הראשון בבית הספר ובגין כך רדפו את אביו הקנאים האשכנזים בירושלים, שללו ממנו את כספי התמיכה ("החלוקה") ואף ארבו לדוד ילין מחוץ לבית הספר. ואולם החרם לא הועיל וילין המשיך ללמוד ולהשתלם ב"אליאנס", וכעבור זמן קצר התמנה למורה לעברית ולערבית בבית הספר.
בסוף שנת תרמ"ב (1882) החל אליעזר בן־יהודה ללמד בבית הספר "אליאנס". הוא וילין חברו והיו עד מהרה לעמיתים בחיבור ספרים ובייסוד מפעלים לתחיית הלשון. בהשפעת בן־יהודה לימד ילין עברית ללא תרגומים ופיתח את שיטת ההוראה החדשנית "עברית בעברית". ילין התבלט כמורה מצוין וזכה להערכה רבה. בהמשך לימד עברית וערבית בבית הספר "למל" מיסודה של חברת "עזרה", ומשנת תרס"ד (1904) לימד גם בבית המדרש למורים מיסודה של חברת "עזרה" וכיהן כסגן המנהל. בנאום שנשא לפני תלמידי המחזור הראשון של בית המדרש אמר:
את כל טובה מוסרת האומה בידיכם, את כל עתידה, את כל תקוותיה, ועליכם יהיה לשמור מכל משמר את האוצר היקר הנמסר לידכם, עליכם יהיה לזכור תמיד כי אתם הנכם יוצרי העתיד. (…) בבואכם להורות לדור הבא הדרך אשר ילך בה, תטעו אהבה לעברו המזהיר של עמו, (…) חבב תחבבו על הדור הצעיר את ארצנו היקרה, מקום עברנו המזהיר, ושפתנו נחלת העבר.
בשנות עבודתו כמורה הנהיג ילין שיטות פדגוגיות חדשניות לזמנו, ובראשן יציאה לטיולים. בטיולים, שהתקיימו הן בירושלים ובסביבתה הן באזורים מרוחקים, לימד את תלמידיו עברית חיה באמצעות קשר ישיר עם הטבע.
ילין חיבר ספרי הוראה לתלמידים ולמורים העבריים. במיוחד נודעו ספריו ללימוד עברית "מקרא לפי הטף" (תר"ס) ו"לפי הטף" (תרס"א), שזכו למהדורות רבות ונפוצו בקרב מורי העברית בארץ ישראל ובתפוצות. בהקדמה לספרו הסביר:
אם באמת ובכל לבב נחפץ כי ימצאו בנינו עֹנג בלימודם מילדותם, אם אומרים אנו לנטוע בלבם תשוקה חזקה לַלִמוד ולפתח את כשרונותיהם תחת לעמעם ולטמטם את לבם (…) יותר טוב שידע הלומד את השפה בראשונה, למען לא יהיו לו הספרים חתומים בבואו לקרוא בהם – אין לנו כי אם לאחוז בסדר הטבעי: נלמד את בנינו בראשונה לדבר, ואחרי כן נלמדם לכתוב את אשר ידברו, והתעורר בקרבם החפץ לקרוא גם מה שכתבו אחרים.
בשנת תרמ"ה (1885) נישא ילין לאיטה פינס, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, שהיה ממייסדי ועד הלשון העברית. איטה ודוד ילין הקימו משפחה עברית: שבעת ילדיהם נשלחו למוסדות חינוך דוברי עברית, ואיטה העידה שמפיהם למדה מילים עבריות. בשנת 1917 הגלה הממשל העות'מני את ילין ואת משפחתו לדמשק בשל מלחמת העולם הראשונה. בגלות נבחר ילין לייצג את קהילת דמשק בפני שלטונות העיר וקיים בקהילה היהודית מפעלי תרבות רבים עד לחזרתו לארץ בשנת תרע"ט (1918).
בזכות מזגו הטוב וידיעותיו בצרפתית ובערבית היה ילין מקורב לפקידים בכירים בממשל העות'מני ולקונסולים ממדינות שונות. הוא היה פעיל במגוון גופים ומוסדות ציבוריים, ובין היתר עמד במשך שלוש שנים בראש אספת המורים, היה הנשיא הרביעי של לשכת "ירושלים" במסדר "בני ברית", נשיא הוועד הלאומי ליהודי ישראל (1920–1929), סגן ראש עיריית ירושלים בשנים תר"ף–תרפ"ה (1920–1925) וממייסדי בית הספרים הלאומי.
ילין העשיר את הספרות העברית בתרגומי ספרים משפות שונות, החשוב שבהם הוא תרגומו מערבית של "אלף לילה ולילה" (תרע"ב; תר"ף). בשנת עבודתו הראשונה בבית הספר "למל" תרגם ועיבד את המחזה "זרובבל", שכתב ביידיש משה ליב לילנבלום שנתיים לפני כן. היה זה המחזה הראשון שהוצג בארץ ישראל בשפה העברית; הצגתו עוררה התרגשות רבה בקרב הציבור והוא הופץ במקומות רבים בארץ.
ילין היה ממייסדי חברת "שפה ברורה" ו"ועד הספרות", וחבר ועד הלשון מהקמתו מחדש ב־1905. ילין אף כיהן כנשיא הוועד עד פטירתו. הוא היה שותף לחיבור מילון עברי עם יהודה גרזובסקי ("המִלון העברי", תרע"ט; תרפ"ז). ילין דן בשאלות המבטא והכתיב העברי ובלט בפעילותו למען קביעה של מערכת הגייה אחת, ספרדית בעיקרה. ילין סבר שיש להרחיב את העברית אך לחדש מילים במשנה זהירות. הוא תמך בשימוש בשורשים המצויים בשפות השמיות בעת הצורך, אך רק לאחר חיפוש מדוקדק במקורות העבריים. מחידושיו: סַיָּס, נָדִיר, מִנְזָר, צַלָּם, מַצְפֵּן, קַצֶּרֶת, עִסּוּי.
ב־1924 הוזמן ילין להרצות בבית הספר העליון למדעי היהדות בניו יורק ובאוניברסיטת קולומביה. בשנת תרפ"ו (1926) התמנה למורה באוניברסיטה העברית בירושלים ובהמשך קודם לדרגת פרופסור ולימד את מקצועות הדקדוק העברי והשירה העברית בימי הביניים.
מפרסומיו: תורת משפטי תורגמא (תרגם עם יחיאל מיכל פינס, 1887); המבטא והכתיב (1900); השומרונים (1908); המלון העברי (עם יהודה גרזובסקי, 1918); מבחר שירי שמואל בן יוסף הלוי הנגיד (מהדיר, 1930); תורת השירה הספרדית (1940); רבי יהודה הלוי (1941); דקדוק הלשון העברית (1942); תולדות התפתחות הדקדוק (1945).
ילין לימד בבית המדרש למורים עשר שנים אך פרש מהוראה במוסדות "עזרה" לאחר שפרצה "מלחמת השפות". בתחילה נקט קו מתון, אך לאחר שכשל הניסיון ליישב את הסכסוך בדרכי שלום הצטרף למאבק נגד השלטת הגרמנית בחינוך היהודי בארץ ישראל והתפטר מ"עזרה". כך כתב לבנו שמריה בעיצומה של מלחמת השפות:
צר לי כי עד כה לא עלה בידי לכתב אליך וגם עתה איני יכול להאריך כי מֹחי וראשי טרודים. עתה היא עת המלחמה לשפה העברית בבתי ספרנו ואנכי הִני העומד בראש התנועה והעבודה. מחר אתראה עם דר' נתן [המייסד והמזכיר של חברת "עזרה"] ונשמע החלטתו. כנראה אתפטר אנכי ועוד ארבעה עשר מורים בפעם אחת ובתי ספר חדשים יפתחו.
למען השלטת החינוך העברי ייסד ילין את בית המדרש למורים העברי, שלימים נקרא על שמו. במנשר שכותרתו "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי", הסביר להורי התלמידים מדוע החליטו הוא וחבריו המורים לשבות ולהקים בית ספר עברי חדש:
לא בצחצוח חרבות ולא בהשפעת קלגסים פותחים אנו את בתי ספרינו העברים; (…) לא בעד בצע כסף או איזו תועלת חמרית, ולא בעד אהבת כבוד וזרי תפארת עזבנו משרותינו הטובות והפוריות; – לשם אידיאל היוקד בקרבנו כל ימי עבודתנו עבודת התחיה, לשם משאת נפש שהיא היתה המניע הכביר לפעולתנו על שדה החינוך – הקרבנו את כל עבודת עברנו. (…) עבודתנו על שדה החינוך הקדוש תרומם אותנו מעל לכל קטנוניות הרגע והתרגשות השעה, והצלחתנו להקים דור רענן ובריא לעם ישראל, לדתו, לתורתו ולחכמתו.
אבינעם ילין, בנם השישי של איטה ודוד ילין, נרצח בידי ערבי בירושלים בשנת תרצ"ח (1937). אבינעם היה מחנך ומזרחן, התמחה בלשונות השמיות וכיהן כמפקח על בתי הספר העבריים מטעם מחלקת החינוך הממשלתית.
דוד ילין התאבל על בנו ולצד זאת הוקיע מעשה נקם שעשו יהודים בעקבות הרצח. בישיבת הוועד הלאומי, שהתקיימה שבועות אחדים לאחר הרצח, אמר:
אנו יודעים שאין עוון מתכפר על ידי עוון (…) כתוב אצלנו "לא תרצח" באופן מוחלט. אסור לרצוח איש חף מפשע, בעוד מעשה פשע של איש אחר.
בשנותיו האחרונות פעל ילין בוועד הקהילה של העיר ירושלים וקרא לייהוד ירושלים העתיקה, שהתרוקנה ממוסדות ציבור יהודיים וממרבית תושביה היהודים.
ילין נפטר בשנת תש"ב (1941) ונקבר בהר הזיתים.
במחצית השנייה של שנות השלושים הקליט ילין סדרת שיעורים בעברית לבקשת מפעל "לִנגוופון" של שירות השידור הבריטי. הקורס כולל ארבעים שיעורים קצרים המנוהלים כדו־שיח בין מורה לתלמיד בנושאים שימושיים מגוונים. בשיעור שלושים ושמונה תיאר ילין את תחיית הדיבור העברי של העם היהודי בארצו.
הלִנגוופון – שיעור 38: קישור להאזנה
אחיי ורעיי, מה מאושרים היננו כולנו לחיות בדור זה, הוא הדור אשר בו קמו לתחייה עמנו, ארצנו ולשוננו. ומה יעלוז ליבי אנוכי יליד ירושלים, שראיתי את ארצנו בימי ילדותי בחורבנה, לראותה בפריחתה ושוב אליה בניה נידחיה.
בדורנו זה זכינו לראות בהתפתחות ערי ארצנו, בהיווסד העיר היהודית הראשונה תל אביב ובהתחדש החקלאות בישראל בכל מושבותינו וקבוצותינו החדשות. בימינו התפתחה התרבות העברית ובית הספר העברי למן גן הילדים ועד האוניברסיטה העברית. וכולנו עדים לפלא הגדול – הוא תחיית לשוננו היפה בתור שפה חיה ומדוברת. והיום הינה חדשה נעשתה ללשוננו להפיצה בעולם כולו וייקבע לימודה בלוחות השמע לדורות על ידי אחינו מר רוסטון מייסד מכון הלִנגוופון. מה טוב חלקנו שזכינו לכל אלו בימינו וברוך הבוחר בעמו ישראל ובארצו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.