דברים לזכר עמינדב דיקמן: איש השירה, אומן התרגום, נאמן העברית

ביום ג בסיוון תשפ"ב הלך לעולמו עמינדב דיקמן. היה זה בטרם מלאו לו שישים ושלוש שנים, לאחר מאבק עז רוח, עד כלות, בחולי האלים שתקפוֹ פתאום. עדיין הפצע פתוח, והיד רועדת, ודברינו לָעים ונבוכים וחפויי ראש. חזקה עליי הזמנת נשיא האקדמיה לומר מילים אחדות לזכרו בפניכם, חברי האקדמיה, שבה כיהן עמינדב בשני העשורים האחרונים.

במשך חייו שנגדעו בעיצומם העמיד עמינדב דיקמן מכלול יצירה ססגוני ומכונף, מיוחד במינו באמת, שעיקרו בשדה התרגום השירי לעברית משלל אותן לשונות אירופה אשר ידען לפניי ולפנים. גולת כותרתו של מכלול זה היא י"ד ספריו שלו שראו אור בימי חייו – וסימנך "יד ושם, טוב מבנים ומבנות". לצד אלה ניצבים עוד כמה וכמה כרכים שהייתה לו יד בעריכתם, מאמרי מחקר מעמיקים, שפעת רשימות ביקורת שנונות ופוקחות עיניים וכן תרגומי שיר פניניים אשר שובצו באותן רשימות או נדפסו בפני עצמם בבמות מגוונות במשך למעלה משלושה עשורים. את האוצרות הללו עלינו לא רק לשבח, אלא בעיקר למפות ולקבץ ולהנגיש ולהאיר. עלינו, קרי: מוקירי זכרו ויצירתו של עמינדב דיקמן. ויש לקוות כי גם המוסדות הציבוריים שכיהן בהם, כגון האוניברסיטה העברית בירושלים ומוסד ביאליק והמועצה לתרגום ספרי מופת ואף אקדמיה נכבדה זו, ישכילו להכיר בחשיבות הדבר וייתנו ידם לקידומו.

כדי לשרטט כראוי את דמות מכלול יצירתו העשיר של עמינדב דרושים יישוב דעת ורוחב יריעה, אשר למרבה הצער אינם בהישג ידינו כעת. רק מתווה טלגרפי, ראשוני, גרום, לשרטוט מעין זה, מקופל בשש המילים: איש השירה, אומן התרגום, נאמן העברית. איש השירה: רוצה לומר, עמינדב חי את השירה בכל הווייתו ובכל ישותו, באופן ארצי ויום־יומי ו"שוטף". הוא חי את שירת הלשונות והתרבויות השונות שבהן היה בן בית, בתור ביטוי מרוכז ועמוק וחיוני של רוח האדם ושל ההתנסות האנושית על כלל גילוייה, מן הנאצל והנשגב עד למחוספס ולגרוטסקי, וכל מה שבתווך .[1] מכאן התמסרותו אל עולם התרגום, שבמוקדו לא דיבור על אודות השיר, אלא אותה "אלכימיה" של דיבור השיר גופו מחדש, בלשון אחרת. עמינדב הקדיש עצמו אל התרגום הן כשדה המחקר שבו קנה לו את מומחיותו המובהקת כמלומד, הן – ואף יתר על כן – בשדה היצירה שבו הפליא לעשות כמתרגם בפועל. תרגום השירה היה לגבי דידו ביסודו של דבר אוּמנות, מקצוע המחייב התמחות ו'התיימנות' שקודות בכל אגף מאגפיו. בכלל זאת, בין השאר, אתגרי שחזורם של ממדיה הפרוזודיים של היצירה המיתרגמת בשיר העברי המתורגם. על ההתמודדות התובענית עם אתגרים אלה, שיש מי שביקשו לפקפק בחיוניותם, הוא סירב לוותר באופן עקרוני ומנומק, בהצביעו על כך שמדובר ב"רכיב מרכזי וחיוני", כלשונו [2]ביצירה המיתרגמת. והיא תהילתו. מעבר לכל זאת שב עמינדב ונרתם לתווך בין הקשריו התרבותיים וההיסטוריים של שיר המקור המיתרגם ובין קהילת נמעני השיר המתורגם בלשון היעד, היא העברית, וזאת באמצעות "מעטפת" הביאורים המלומדים, מרחיבי הדעת והאופקים, שצירף לתרגומיו, וגם בהם שזר בנדיבות פיסות תרגום מיצירות אחרות המאירות את השיר המתבאר.

בד בבד נתייחדה עשייתו בשדה תרגום השירה מצד התודעה ההיסטורית העמוקה שלו באשר למורשה המתמשכת של התרגום הספרותי לעברית, בעיקר מתקופת ההשכלה ואילך, כחלק בלתי נפרד ממסורת הספרות העברית לדורותיה. ליוותה אותו תדיר התובנה שגם העשייה התרגומית שבהווה אינה אלא חוליה אחת בשלשלת זו, שלדידו הייתה גם בגדר מורשת אב, פשוטו כמשמעו – אביו שלמה דיקמן, יוצרם של תרגומי מופת לכמה מיצירותיהם הגדולות של משוררי יוון ורומא, אשר הלך לעולמו לפתע כשהיה עמינדב ילד צעיר. לכאן שייכת כמובן גם נאמנותו העמוקה, היחידאית בדורו, ללשון העברית על מלוא מכמניה ורבדיה, שגם הנושנים והנשכחים שבהם היו יקרים לליבו, והובאו בקהל אוצר לשון תרגומיו. וגם כאן עמד בהתנגדותו העקרונית והמנומקת לאופנות של הסתפקות במעגל "אזור הנוחות" של לשון הדיבור הממילאית, זו הזמינה על פני השטח של עברית ההווה. והיא תהילתו.

ואולם יחד עם למדנותו רחבת האופקים ועם תובענותן של דרישות הצורה שהעמיד בפני תרגומיו, מעולם לא נשבה בהם רוח של "אקדמיוּת מאובנת וקירחת" או "פורמליות יבשה וקפדנית";[3] ההפך הגמור הוא הנכון. בעיני עמינדב כָּלַל תרגום השירה בהחלט גם ממד של אוּמנות, שכרוכים בו עמל ויגע והוספת דעת ומכאוב ככל המתחייב והנדרש, אך כל זאת לשם האוֹמנות האמורה לצמוח מתוך כך: אומנות, כלומר שירה, חדורת השראה ומעוררת השראה[4]

על רזי יופיין השירי של יצירות התרגום שהוציא עמינדב מתחת ידו בוודאי יש ויש מקום להרחבת העיון והדיבור מצד חכמי הלשון ואומנות השיר.

אבל ברשותכם אסתפק הפעם בכמה טורי שיר מפרי עטו, טורים שעניינם נצחיותו של השיר, הגוברת, במובן ידוע, אפילו על המוות. מוטיב זה עומד במרכזו של השיר "בשבח השירה" למשורר האנגלי אבּרהם קאוֹלי (Cowley), שתרגומו כלול באנתולוגיה הגדולה "בארוקו":[5]

אֵינֶנָּה פִּירָמִידָה, מִשַּׁיִשׁ חֲצוּבָה
אַף כִּי רוּמָהּ כְּחֵשֶׁק לֶב אָדָם גָּבַהּ.
לֹא קֶבֶר מֵאָרָד הִיא, בְּקִרְבּוֹ יָכוֹל
אֵפֶר מֵת בֶּן אֵשֶׁת שׁוּב חַיִּים לִנְחֹל;
רַק חֲרוּזִים כְּתוּבִים הִיא, שֶׁיִּהְיוּ טְרִיִּים
כָּל עוֹד יִהְיוּ בַּחֶלֶד מַקְשִׁיבִים, קוֹרְאִים,
וּכְשֶׁאָרָד בֶּן נֶצַח פִּי הַזְּמַן יֹאכַל,
וּגְאוֹן הַפִּירָמִידָה – יְשַׁטְּחוֹ לְאַל,
הוֹפֵךְ אֶת יַד הַקֶּבֶר, בָּהּ אֱנוֹשׁ חוֹרֵת
אֶת שְׁמוֹ – לְמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ: הָאָבָק הַמֵּת,
אָז – תִּשְׁתַּיֵּר הַכְּתֹבֶת, שֶׁשֵּׁנִית תּוּחַק
וְתִכָּתֵב עַל לוּחַ נֶצַח לֹא־נִמְחָק.
פַּיְטָן יַפִּיל הַמָּוֶת אֶל בּוֹרוֹ, אֲבָל
שְׁנִינַת פַּיְטָן לַמָּוֶת בְּכוֹחָהּ תּוּכַל.

את דבריי אבקש לחתום במחרוזות אחדות של שירה עברית־ברוקית מפרי עטו של רבי יוסף פיאמטה, בן המאה הי"ז, מתוך יצירה המקוננת על פטירת החכם והמשורר הנודע רבי משה זכות. מחרוזות אלו מיטיבות כמדומני להביע את רחשי הלב בשעה זו, ובהווה המתמשך, אל מול כאב הפרֵדה מעמינדב, ;מֵלִיץ, וּמִן אֶלֶף / יָחִיד וְאֵין חֵלֶף, / מִן תָּיו וְעַד אָלֶף // בָּנָה נַחֲלַת הוֹן ולנוכח כאב היעדרו:[6]

אַךְ לִי כְּאֵב חֹלִי / סָר שַׂר וְרֹאשׁ חֵילִי / מַלְכִּי מְנַת חֶבְלִי
לִי מַשְׁעֵן וּמִסְעוֹד

שָׁקַע וּבָא שִׁמְשִׁי / שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי / הוּמַר בְּמַר דִּבְשִׁי
רוֹשׁ אֹכַל וְאֶסְעֹד […]

מֵלִיץ וּמִן אֶלֶף / יָחִיד וְאֵין חֵלֶף / מִן תָּיו וְעַד אָלֶף
בָּנָה נַחֲלַת הוֹן

לֹא יֵשׁ דְּיוֹ דַּיּוֹ / לִכְתֹּב פְּאֵר עֶדְיוֹ /[7] גָּבַהּ צְבִי עֶדְיוֹ
שָׂמָהוּ לְגָאוֹן […]

אָכֵן לְאִישׁ יָשָׁר / יֶחְסַר לְבַד בָּשָׂר / רוּחוֹ אֲזַי יִכְשַׁר
ָצֵאת לַדְּרוֹרִים

לִרְאוֹת אֲשֶׁר פָּעַל / מַעְלָה וְרוּם יַעַל / שַׁעַר בְּלִי נִנְעָל
וּדְרָכִים גְּבוֹהִים

יִרְאֶה וְיִתְפַּלֵּא / טוֹב אוֹצְרוֹת מָלֵא / צָפוּן בְּאוֹר נִגְלֶה
ּדְבָרִים תְּמֵהִים

תהא נשמתו של עמינדב דיקמן —
איש השירה, אומן התרגום, נאמן העברית — צרורה בצרור החיים.


* מתוך דברים שנאמרו בישיבת מליאת האקדמיה בכ"ט בתשרי תשפ"ג 24 באוקטובר 2022.

[1] אכן במובן זה היה עמינדב "פייטן – כולו פואמה", כלשון שירו (האירוני) של משורר הבארוק הלטיני קספר בארת שיר הכלול באנתולוגיה המפולשת "בארוקו", הכרך המקיף ביותר שהוציא עמי מתחת ידו. ראו ע דיקמן, בארוקו, אנתולוגיה משירת אירופה במאה ה־17, ירושלים תשע"ב, עמ; 406.

[2] ראו ע; דיקמן, שירי העצבת; איגרות מחוף הים השחור, אלגיות נבחרות מאת פובליוס אובידיוס נאזו, תל אביב תש"ס, עמ 28 (על שירתו של אובידיוס).

[3] כל כתבי ח"נ ביאליק, תל אביב תשכ"ב, עמ' רעה.

[4] וכך לא אחת הוא מזכיר בספריו יצירות שונות שכבר החל לתרגם, ואולם משנוכח כי התוצאה אינה ערבה דייה לטעמו, נמנע מכך לבסוף. ראו לדוגמה דיקמן, בארוקו (לעיל הערה 1), עמ' לח.

[5] ראו דיקמן, בארוקו (לעיל הערה 1), עמ 168 (והשוו גם שם, עמ; לו—לז).

[6] על פי ח; שירמן, מבחר השירה העברית באיטליה, ברלין תרצ"ד, עמ; שלח—שמא.

[7] עדיו – במובן;פיו; (השוו תהלים לב, ט), כלומר צחות לשונו.