אליעזר בן־יהודה

תחנות בחייו

אליעזר בן־יהודה היה חלוץ הדיבור העברי וחוקר העברית. הוא חולל והניע את תהליך השיבה המלאה אל העברית ונודע כמחיה השפה העברית ואף חידש מילים רבות בעצמו. בן־יהודה פעל להפצת רעיונותיו באמצעות עיתוניו, הקים את ועד הלשון העברית וחיבר את מילונו הגדול לעברית לתקופותיה, שהמשכו במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית.

1858–1874

(תרי"ח–תרל"ד): השנים הראשונות

רישום של אליעזר בן יהודה
1858–1874

(תרי"ח–תרל"ד): השנים הראשונות

אליעזר יצחק פרלמן נולד בכ"א בטבת תרי"ח (1858) בעיר לוז'קי Luzhki (אז בפלך וילנה של החבל הצפון מערבי של הקיסרות הרוסית, היום בצפון בלרוס), והיה בן הזקונים של יהודה לייב פרלמן וציפורה (פייגה). את השכלתו הראשונית רכש ב"חדר". אליעזר התייתם מאביו בילדותו, ובהגיעו למצוות (בשנת 1871) נשלח אל דודו בעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה ר' יוסי בלויקר, שהיה משכיל נסתר, הפגיש את הנער עם ספרות ההשכלה ועם הדקדוק העברי, שהיה אסור אז ללימוד. משגילה זאת הדוד, העביר את אליעזר לעיירה גלובוקויה, ובה התוודע הנער לשלמה נפתלי הרץ יונאס, חסיד חב"ד לשעבר שהפך למשכיל, ולבנותיו דבורה (לימים אשתו הראשונה) ולביילה (פולה, לימים אשתו השנייה). אליעזר נחשף לספרייתו העשירה של יונאס, שהכילה לא רק ספרי קודש אלא גם ספרות יפה מקורית ומתורגמת, ומאז נמשך אל לימוד הדקדוק העברי והזניח את לימודי הקודש לטובת ספרות ההשכלה. בהשפעת יונאס החל בן־יהודה ללמוד רוסית.

"נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אשר מים רבים של שטף החיים אחרי כן לא יכלו לכבותה".
(מצוטט במבוא ל"החלום ושברו: מבחר כתבים בענייני לשון" מאת ראובן סיוון)
1874–1877

(תרל"ד–תרל"ז): בבית הספר

תצלום בן־יהודה בצעירותו
תצלום בן־יהודה בצעירותו. ארכיון האקדמיה ללשון העברית
1874–1877

(תרל"ד–תרל"ז): בבית הספר

בשנים אלה למד אליעזר בבית הספר הריאלי בדינבורג. בתקופה זו התעניין במאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, ובעקבותיו נתפס לרעיון "תחיית ישראל על אדמת אבות" ומאוחר יותר גם לרעיון תחיית הדיבור העברי. הוא הכיר בצורך במרכז יהודי, וטען לימים שגילוי זה הוא "שעשני מה שאני כעת, כל מחשבותי, כל רגשותי ופעולותי אחרי כן הם תולדות הרגע ההוא".

1878

(תרל"ח): לימודי רפואה בפריז

צילום של אליעזר בן יהודה
1878

(תרל"ח): לימודי רפואה בפריז

עם סיום לימודיו בגימנסיה הריאלית בדינבור – בהיותו כבן עשרים – נסע בן־יהודה לפריז ללמוד רפואה. בשנותיו בפריז התעצבו עמדותיו החברתיות והתרבותיות והשקפת עולמו המדינית. 

משנודע לו שחלה בשחפת הוא נאלץ להפסיק את לימודיו, ותחת זאת החל ללמוד בבית המדרש למורים של חברת "כל ישראל חברים". בגין מחלתו נשלח לבית החולים, ושם פגש את אברהם משה לונץ, תושב ירושלים וחוקר עברי. השניים הרבו לשוחח בעברית בהגייה ספרדית ואמונתו של בן־יהודה באפשרות להחיות את הלשון העברית בארץ ישראל התחזקה. בהדרגה התגבשה הכרתו הלאומית בדבר הצורך בתחייה לאומית ולשונית של עם ישראל בארצו.

1879

(תרל"ט): ראשית הכתיבה

צילום של אליעזר בן יהודה קורא בספרים
בן־יהודה עובד בחדר עבודתו. צילום: שלמה נרינסקי
1879

(תרל"ט): ראשית הכתיבה

בשנת תרל"ט (1879) פרסם בן־יהודה את מאמרו הראשון – "שאלה נכבדה" בעיתון "השחר" בעריכת פרץ סמולנסקין, ובו חתם לראשונה בשם העט בן־יהודה. במאמר ניתח את ההוויה היהודית לנוכח התגברות הרעיון הלאומי בקרב עמי אירופה, והציג את האפשרות המדינית כפתרון הלאומי של העם היהודי. בהדרגה הלכה והתגבשה עמדתו בצורך בתחיית הלשון העברית.

"חשתי יותר ויותר מה היא הלשון לאֻמּה, ובמהרה הגעתי לזה, שעל הטענה בדבר הלשון, אף דעתי עצמי לא נתקררה בפלפולי המדיני והיתה מנקרת במוחי, השיבותי לנפשי התשובה היותר טבעית והיותר פשוטה, שבאמת לא היה צרך אלא בביצתו של קולומבוס כדי למצאה, והיא: כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדֻשה או שבחכמה בלבד, כמו שטען פרץ בן משה, עורך השחר, אלא דוקא בדבור פה, מגדולם ועד קטנם, נשים וטף, בחור ובתולה, בכל עניני החיים, ובכל שעות היום והלילה, ככל הגוים, גוי גוי בלשונו."
(מן ההקדמה למילון הלשון העברית הישנה והחדשה)
1881

(תרמ"א): העלייה לארץ ונישואין

צילום של אליעזר בן יהודה
תצלום של בן־יהודה. מתוך "תולדות אליעזר בן־יהודה" מאת מרדכי בן הלל הכהן
1881

(תרמ"א): העלייה לארץ ונישואין

בסוף חורף תרמ"א (1881), לאחר ששהה באלג'יר החמה בשל מחלת השחפת, חזר לאירופה והפליג עם דבורה לארץ ישראל. כבר בהפלגה דיברו השניים עברית. הם נישאו והגיעו לחופי יפו בתשרי תרמ"ב (1881). עם הגיעם ליפו הפך אליעזר פרלמן את שם העט שלו לשמו הרשמי ומאז נקרא אליעזר בן־יהודה. בן־יהודה ורעייתו החליטו "לדבר רק עברית לא בלבד אנו שנינו בינינו לבין עצמו, אלא עם כל אדם מישראל ששומע עברית", ובכך הקים הזוג הצעיר את הבית העברי הראשון. השניים קבעו את מושבם בירושלים.

בן־יהודה החל לעבוד כעוזרו של ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון "חבצלת", ופרסם בעיתון סדרת מאמרים בנושא העלייה לארץ ישראל. הוא המשיך בעבודתו שם עד סוף שנת 1884. בשנת תרמ"ב ייסד עם יחיאל מיכל פינס את חברת "תחיית ישראל", שמטרתה תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית.

1882

הילד העברי הראשון ו"עברית בעברית"

צילום של איתמר בן אב"י
תצלום של איתמר בן־אב"י. באדיבות המשפחה
1882

הילד העברי הראשון ו"עברית בעברית"

בשנת תרמ"ב (1882) נולד בנם הבכור של אליעזר ודבורה – בן־ציון. לימים שינה בן־ציון את שמו לאיתמר. בן־יהודה קבע שבנו ישמע דיבור עברי בלבד ואסר על דבורה לדבר עם בנה בשפות אחרות. הוא טען שמיום לידת בנו "התחילו דברי הימים של התחיה הלאומית שלנו בארץ האבות". בבגרותו היה איתמר לעיתונאי ועסקן ציוני והתפרסם גם כנואם מצוין. בהמשך נולדו גם אביחיל, ימימה ועטרה. באלול תרנ"א (1891) מתה דבורה בן־יהודה משחפת והיא בת 36. בשנת תרנ"ב נפטרו ממגפה שלושה מחמשת ילדי המשפחה. בשנת 1892 נשא בן־יהודה לאישה את ביילה, אחות דבורה, שעלתה לשם כך לארץ ישראל. בעצת בעלה היא שינתה את שמה לחמדה. היא התקדמה מהר בידיעת העברית וסייעה לבן־יהודה בעבודתו.

בארץ היה בן־יהודה ממפתחיה של שיטת לימוד שנודעה בשם "עברית בעברית", וגיבש תוכנית לימודית שזכתה לתגובות נלהבות. השיטה נפוצה בקרב מורי יפו והמושבות, ובתוך שנים ספורות התקבלה גם במוסדות לימוד בחוץ לארץ.

1887

הסגנון הירושלמי

צילום של אליעזר בן יהודה, חמדה בן יהודה, דוד יודילוביץ
דוד יודילוביץ', חמדה ואליעזר בן־יהודה. באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
1887

הסגנון הירושלמי

סגנון הכתיבה של בן־יהודה זכה לכינוי "הלשון הירושלמית", ולה שני סימני היכר בולטים: הינתקות מהמליצה – המקראית בעיקרה, וחידוש מילים. לסגנון החדש קמו מתנגדים רבים, מהם בארץ ישראל ומהם בגולה. חרף הביקורות שספג בן־יהודה בגין הסגנון החדש הוא דבק בו, ושיבח את סגנונם של כמה מהסופרים הירושלמים, שכתבו בשפה חפה מן המליצות ומן השגב שאפיינו את סופרי ההשכלה. הוא הטיף לכתיבה במילים עבריות ולא לועזיות, ואכן המילים החדשות שהוא ושותפיו הירושלמים יצרו נקלטו בהדרגה ושובצו בעיתונות וביצירות ספרות. הסגנון הספרותי החדש שיקף את המהפכה המרכזית שהתחוללה בשפה העברית, והיא הפיכתה לשפת דיבור.

בראשית שנת תרמ"ח (1887) החל בן־יהודה לפרסם בהמשכים את תרגום הסיפור של ז'ול ורן "סביב הארץ בשמונים יום" ("מסביב לעולם בשמונים יום"). בתרגומו גיבש בן־יהודה סגנון חדש של כתיבה בעברית, והסביר את עקרונותיו:

"נסה נסינו להביא בספרותנו סגנון חדש, סגנון שיחה פשוטה, חיה, של שני בשר ודם פשוטים המשוחחים איש את רעהו אודות ענינים פשוטים (...) סגנון של בני אדם מעולם המעשה החדש, המדברים בלשון בני אדם, ולא בלשון מלאכים, נביאים."
(מתוך "חיות הסגנון", הצבי, תרמ"ט)
1889–1891

שפה ברורה

צילום של חברי הוועדה הראשונה של השפה העברית ב1912.
חברי ועד הלשון ומקורבים לוועד, תרע"ב (1912) • יושבים (מימין): אליעזר בן־יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ • עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור • צילום: יעקב בן־דב
1889–1891

שפה ברורה

באלול תרמ"ט (ספטמבר 1889) ייסד בן־יהודה עם שותפיו את חברת "שפה ברורה", שמטרתה "להפוך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים". מייסדיה קיוו "לשרש מקרב היהודים יושבי ארץ ישראל את לשונות העלגים, השרגון האשכנזי והספרדי", ולאסוף ולפרסם מילים עבריות. מסגרתה, מצעה ועקרונותיה של האגודה היו הנדבך הראשון לייסוד "ועד הלשון העברית" ארבע־עשרה שנים לאחר מכן.

כעבור חודשים ספורים נוסד "ועד הספרות" של חברת "שפה ברורה", ובן־יהודה נבחר לנשיאו. לאחר זמן קצר שינה הוועד את שמו ל"ועד הלשון". תפקידו היה לחפש בכל גנזי הספרות העברית ולשאוב מהם מילים עבריות ומילים בעלות צורה עברית כדי לפרסמן ולהנחילן. כמו כן נקבע שהוועד יהיה רשאי ליצור מילים חדשות. הוחלט שניתן גם לפנות לערבית. 

חברת "שפה ברורה" וועד הלשון התקיימו עד שנת תרנ"א (1891). באלול תרס"ד (1904) חודשה הפעילות של ועד הלשון ופורסמו רשימות מונחים ראשונות בנושאים שונים.

1919

"ההסתדרות להשלטת השפה העברית שפתנו"

צילום של אליעזר בן יהודה
תצלום בן־יהודה עובד על מכתבתו. באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
1919

"ההסתדרות להשלטת השפה העברית שפתנו"

בשנת תרע"ט (1919) יוסדה "ההסתדרות להשלטת השפה העברית שפתנו" ובן־יהודה נבחר לעמוד בראשה. אנשי ההסתדרות פרסמו רשימות של מילים עבריות "הנצרכות ביותר בחיי יום יום", ובן־יהודה עזר בתרגום, בכתיבת שיחונים, בחיבור מילונים ובעיצוב כרזות "יהודי, דבר עברית!", שנתלו ברחבי ירושלים. 

פעילי "שפתנו", במידה רבה בהשראתו של בן־יהודה, השליטו אווירה קנאית ברחובות ירושלים, ו"בכל פנה ועבר, במשרדים ובחנויות בבתי־המלאכה ובבתי־תספורות וגם בבתי אנשים פרטים נפגשת בתעמולה להפצת העברית: 'יהודים, דברו עברית'". מספרים שבאותם הימים שוטט בן־יהודה בחוצות ובשווקים, וכששמע יהודים שאינם דוברים עברית היה טומן בכיסיהם פתקים שבהם הופיע הכיתוב "עברי, דבר עברית והבראת!" וכיוצא באלה אמרות. בתשרי תרפ"א (1920) התפטר בן־יהודה מנשיאות הוועד, והתפטרותו סימנה את קץ דרכה של "הסתדרות שפתנו", כשנתיים לאחר הקמתה.

פעילות עיתונאית:

"הצבי", "האור", "השקפה" ו"עולם קטֹן"

עיתון "הצבי" שנה ראשונה גליון א
שער הגיליון הראשון של ''הצבי''
פעילות עיתונאית:

"הצבי", "האור", "השקפה" ו"עולם קטֹן"

בן־יהודה עסק בעיתונות כשלושים שנה – מעלייתו לארץ ועד זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא השתמש בעיתוניו ככלי להפצת דעותיו בעד התחייה הלאומית ונגד היישוב הישן בירושלים וכן להפצת חידושי הלשון שלו וידיעות מועילות על השפה העברית. מאבקיו של בן־יהודה וניסיונו ליצור עיתונות חופשית העלו עליו את חמת השלטונות הטורקיים, ואלה סגרו מדי פעם בפעם את עיתוניו. בחנוכה תרנ"ד (1893) אף אסרו את בן־יהודה לזמן קצר. 

בשנת תרמ"ג (1883) ייסד בן־יהודה בירושלים את השבועון "הצבי – מבשר ירושלם". בהמשך ייסד את העיתונים "האור" ו"השקפה" ואת "עולם קטֹן" לילדים. בעיתוניו הופיע המדור "לתחית הלשון" ובו חידושי מילים ודיונים בסוגיות לשוניות שונות. עיתוניו עוררו עניין רב בארץ ובחו"ל, וטובי הסופרים נטלו חלק בכתיבתם.

מילון הלשון העברית הישנה והחדשה

מילון הלשון העברית הישנה והחדשה חברו אליעזר בן יהודה ירושלמי
מילון הלשון העברית הישנה והחדשה

בשנת תרמ"ז (1887) החליט לחבר מילון ללשון העברית לכל תקופותיה, ובמשך כארבעים וחמש שנה עסק בהתקנתו. מילונו הגדול של בן־יהודה, מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, נחשב למפעל חייו הגדול ביותר זולת החייאת הדיבור העברי. המילון יצא לאור בהדרגה בשנים 1908–1959, ובשלמותו הוא מונה שישה־עשר כרכים ועליהם נוסף כרך המבוא הגדול. במילון מופיעות יותר מחצי מיליון מובאות, ומסומנות בו בסימון מיוחד מילים שחידש בן־יהודה ושהתקבלו בספרות של זמנו או בדיבור העברי בארץ ישראל.

חמשת כרכיו הראשונים של המילון נדפסו לפני מלחמת העולם ראשונה והם היחידים שראו אור לפני מותו של בן־יהודה. בן־יהודה עוד הספיק לערוך את הכרך השישי והשביעי של המילון והם נדפסו לאחר מותו. את הכרך השמיני והתשיעי ערך משה צבי סגל, ואת שאר הכרכים ערך נפתלי הרץ טורטשינר (טור־סיני). המילון זכה להערכה רבה ועד היום הוא משמש מקור ייחודי לחקר הלשון העברית לדורותיה.

דרכו של בן־יהודה בחידוש מילים

צילום של אליעזר וחמדה בן יהודה. חמדה מחזיקה דף ועומדת ליד אליעזר. שתיהם קוראים מהדף.
אליעזר בן־יהודה ורעייתו חמדה בן־יהודה לבית יונאס. באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
דרכו של בן־יהודה בחידוש מילים

בן־יהודה חזר וקבע כי בלשון העברית, שלא הייתה מדוברת יותר מאלף וחמש מאות שנים, חסרות מילים ל"עניני החיים הפשוטים והגסים". הוא תבע להרחיב את הלשון כדי לספק לדוברים פתרונות מיידיים, ובהיעדר מילים מתאימות לצורכי היום יום תבע להרחיב את הלשון בשני צעדים מהפכניים: סיפוח של שורשים בערבית ויצירת מילים חדשות יש מאין. עמיתיו בוועד הלשון לא הסכימו עם גישתו וביקשו לבלום את הצעותיו מרחיקות הלכת.

בן־יהודה התמסר בכל מאודו להעמדת אוצר מילים חדשות, שיאפשר את ההצלחה של תחיית הדיבור. חידושו הראשון היה מילון, במקום הצירוף ספר מילים, שהיה נהוג בלשון המשכילים והוא תרגום המילה הגרמנית Woerterbuch. בן־יהודה חידש כ־220 מילים, מהן נקלטו בעברית כשלושה רבעים. בעיקר הרבה בן־יהודה לחדש על יסוד השורשים העבריים. יש שטבע משמע חדש במילים עתיקות בלשון ויש שהעלה מילים נשכחות מספרות ישראל לדורותיהן, בהגדירו ובהגבילו את שימושיהן החדשים.

מבחר חידושים של בן־יהודה שנקלטו בשפה

גלידה, ס"נ, יקראו בא"י המדברים עברית ממתק עשוי מסוכר וביצים ונקפא וקר כגליד.
הערך "גלידה" מתוך "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה", ולצידו הסימון המיוחד לציון חידושי בן־יהודה
מבחר חידושים של בן־יהודה שנקלטו בשפה

אָבָץ (שם מתכת), אָדִיב, אַדֶּמֶת (שם מחלה), אָרָד (שם מתכת), בֻּבָּה, גְּלִידָה, הֲגִירָה, הַצְהָרָה, זֶהוּת, זִים, חֲבִיתָה, חַיְדַּק, חֲמָמָה, מַגְהֵץ, מִדְרָכָה, מִדְרָשָׁה, מִמְחָטָה, מַעֲטָפָה, מִשְׁטָרָה, מִשְׁקֶפֶת, מִשְׂרָד, עִירִיָּה, עִתּוֹן, עָקִיב, עִשְׂבִּיָּה, פְּצָצָה, רִבָּה (שימורי פירות מבושלים בסוכר או בדבש), רִשְׁמִי, תַּכְשִׁיר, תִּמְרוּן, תַּפְנִית, תַּצְפּית

מבחר חידושים של בן־יהודה שנדחו

pianos magasin damiani מכושיות- במחסן דמיאני אם תרצו לקנות מכושיות טובות במחירים נוחים מאוד, בתנאים היותר קלים, הואילו-נא לפנות למחסן דמיאני, ושם תמצאו מכושיות מן המוכן ולפי בחירתכם.
פרסומת לממכר מכושיות (פסנתרים). מתוך עיתון "האור", תרע"ה (1914)
מבחר חידושים של בן־יהודה שנדחו

אַבְחֶמֶץ, אַבְחֶנֶק, אַבְמַיִם (=חמצן, חנקן ומימן), אַבְנִיָּה (=מרצפת), אַבְרוֹן (=עיפרון), חַטָּב (=פַּסָּל), מַדְלֵק (=גפרור), מַכּוֹשִׁית (=פסנתר), מָקוֹלִית (=פטפון), מַעֲלֶה־וּמוֹרִיד (=מעלית), עַמּוֹנוּת (=דמוקרטיה), פִּרְקָה (=אוגדה, דיוויזיה), צִיּוּר־אוֹר, צַיַּר־אוֹר (=צילום וצלם)

מותו ומורשתו

בול דואר של אליעזר בן יהודה מאה שנה להולדתו.
בול ובו דיוקן בן־יהודה, 1959. צייר: צבי נרקיס
מותו ומורשתו

אליעזר בן־יהודה נפטר בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16.12.1922) והובא לקבורה בהר הזיתים. חודשים ספורים לאחר פטירתו נוסדה בירושלים "קרן אמונים לזכר אליעזר בן־יהודה", שמטרתה הייתה "להשלים את פרסום עבודותיו של המנוח אליעזר בן יהודה וביחוד את שאר כרכי המלון הגדול". בשנת 1959 הונפק בול בעיצובו של צבי נרקיס לציון מאה שנים להולדת בן־יהודה. בשנת תשל"ג (1973) נחנכה באקדמיה ללשון העברית יד אליעזר בן־יהודה, ובה הוצגו רהיטים מביתו של בן־יהודה, ספרים מספרייתו, פריטי אומנות ופריטים הקשורים במילונו, שנתרמו לאקדמיה באדיבות משפחתו.

האספה הכללית השלושים וארבע של אונסק"ו (פריז 2008) הכירה באליעזר בן־יהודה כאישיות הראויה להוקרה בין־לאומית ולהנצחה בזכות פעולותיו להחייאת הלשון העברית בדיבור. מאז 2011 החלה הממשלה להעניק את פרס ראש הממשלה על שם אליעזר בן־יהודה על "תרומה מיוחדת לחיזוק מעמדה של הלשון העברית". בשנת 2012 הכריזה ממשלת ישראל על יום הלשון העברית שיצוין בכל שנה בכ"א בטבת – יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה.