אוֹנָנוּת

המילה אוֹנָנוּת גזורה משמו של אוֹנָן – בנו השני של יהודה בן יעקב, ולכן הניקוד התקני של המילה הוא בקמץ: אוֹנָנוּת (ולא "אוֹנְנוּת" בשווא).

כך מסופר בפרק לח בספר בראשית:

וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. (ו–ט)

גיזרונו של השם אוֹנָן אינו ידוע. הקשר למילה אוֹן הועלה במחקר אך נחשב מסופק למדי.

בספרות חז"ל יש שימוש בצירוף "מעשה אונן" לציון שפיכת זרע לבטלה.[1] ואולם נראה שמי שגזר מן השם אוֹנָן את המושג המופשט היו דווקא הנוצרים – הוא מוכר בספרות האנגלית מן המאה ה־17, ואחר כך גם בלשונות אירופיות אחרות.[2] המקבילה העברית נוצרה מאוחר יותר, והיא מופיעה במילוני העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ועוד הערה: בספרות חז"ל משמש המונח אוֹנֵן (צורת הווה בבניין קל מן השורש אנ"ן) לציון אָבֵל שמתו מונח לפניו, כלומר לפני הקבורה. בהמשך שימשה המילה אוֹנֵן גם לציון מי ששרוי בעצב רב. המילה קשורה לפועל המקראי "להתאונן" שמשמעו להביע צער ותלונה, ובספרות מאוחרת יותר גם להתאבל. מן הצורה אונֵן נגזר השם המופשט אוֹנְנוּת לציון אֲבֵלוּת, אך מטבע הדברים הוא נעלם מלשוננו.

————————————————————–

[1] לאמיתו של דבר מעשה אונן שבפסוקים אינו מעשה אוננות (כמו שהוא מובן בעברית החדשה) אלא מִשְׁגָּל נָסוֹג או בִּיאָה מֻפְסֶקֶת – מה שחז"ל מכנים "דש מבפנים וזורה מבחוץ" (בראשית רבה פה, ה). בעניין הצירוף 'שפיכת זרע' – יש הקושרים אותו אל הצירוף המקראי 'שִׁכְבַת זֶרַע'. בפרשנות ימי הביניים, וגם בקרב חלק מן החוקרים, אין גוזרים את המילה 'שכבה' מן השורש שכ"ב במובנו הרווח (השתטח, ובהשאלה: הזדווג), אלא במובן שפ"ך, על פי הפועל הנדיר בספר איוב: "וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב" (לח, לז), זהו דימוי לאל המוריד גשם כמי ששופך מים ארצה מתוך נְבָלִים (כלי קיבול לנוזלים).

[2] הדברים מובאים במילון אוקספורד המקוון בערך Onanism.