לְמַפְרֵעַ
המילה לְמַפְרֵעַ מוכרת בעברית מלשון המשנה ואילך. היא משמשת תואר הפועל במובן 'לְעָבָר', 'לאחור', 'מן הסוף להתחלה', ולא פעם היא באה במקורות חז"ל בניגוד למכאן ולהבא.
כך למשל במחלוקת חכמים בסוגיית 'עֵד זומם' בתלמוד הבבלי:
עֵד זומם (עד שהעיד עדות שקר) –
אביי אמר: למפרע הוא נפסל
ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל. (סנהדרין כז ע"א)
יפה לעניין זה הסברו של רש"י: "העיד בניסן והוּזם בתשרי על עדות זו, כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין". למפרע מתייחס אפוא לפרק הזמן שכבר חלף.
תואר הפועל למפרע משמש בעיקר בהקשר של זמן, ואולם במקורות מוצאים אותו גם בהקשרים אחרים. בדין המשנה לגבי קריאת מגילה בפורים נפסק: "הקורא את המגילה למפרע – לא יצא [ידי חובה]" (מגילה ב, א). לפי זה יש לקרוא את המגילה על פי סִדרהּ, ולא בהקדמת המאוחר למוקדם (למשל פרק י ואחריו פרק א והלאה). מכאן נראה כי ביסודה באה המילה 'למפרע' מן השורש המקראי פר"ע במובן 'הפר את הסדר', 'בלבל'.[1]
למפרע בעברית החדשה
הביטוי 'למפרע' משמש בספרות העברית לדורותיה, ובייחוד בספרות ההלכה, עד העת החדשה. ואולם סביב ראשית המאה הקודמת הלך ונתפשט השימוש בו במובן 'מראש' – הפוך מן המשמעות המקורית – וכך כשנתכוונו לומר 'תשלום מראש' אמרו "תשלום למפרע".[2]
בירור עניין זה הודגם יפה בסיפור משעשע מפרי עטו של איש הלשון יצחק פרץ:
אי שם בישוב [בנוסח מאוחר: במדינת ישראל] היה משפט בין מו"ל ובין משורר מתחיל. המשורר מסר למו"ל חמישה שירים בשביל עיתונו, והמו"ל פרסמם. אחר כך ביקש המו"ל מהמשורר לכתוב בשבילו עוד חמישה שירים על נושאים מסוימים במשך חודש ימים. המו"ל נתן למשורר חמש ל"י והחתימו על קבלה, כי "קיבל חמש ל"י בעד חמישה שירים למפרע". עבר הזמן שנקבע לכתיבת השירים, ואין קול ואין עונה. פנה המו"ל למשורר, שימציא לו במשך שבוע את חמשת השירים שהזמין אצלו, או יחזיר לו את הכסף. המשורר הודיעו כי הוא טרוד ואין לו עכשיו פנאי לכתוב שירים, ואת הכסף הוא חושב [=מחשיב] כתשלום בעד השירים שכבר נתפרסמו. תבע המו"ל את המשורר לדין…
מכאן ואילך מוליך פרץ את המעשה בדיון דמיוני שמתקיים בבית משפט ובו נועץ השופט במומחה לענייני לשון. תשובת המומחה ברורה: המו"ל חושב את "למפרע" כ'מראש', שלא כדין, ואילו המשורר חושבו כ'לאחור', בדרכם של המקורות.
שני השימושים עניינם אחד – ההוראה היסודית של פריעת הסדר הרגיל (ואולי לכן לא הרגישו בזה צרימה גם בעלי סגנון כחיים נחמן ביאליק ואיש הלשון יצחק אבינרי). הסטייה מן ההוראה המסורה מן המקורות לא הילכה רק בעיתונים ובלשון הדיבור, אלא קנתה שביתה גם בספרים ובמקצת המילונים, והייתה לצנינים בעיניהם של מתקני הלשון. הם יצאו חוצץ נגד השימוש הזה פעם אחר פעם,[3] ואכן מאבקם נשא פרי והשימוש הזה שקע לאיטו. מגמה זו זכתה לחיזוק בדמות קביעת 'למפרע' כחלופה למילים לועזיות בתחילית -retro, ובייחוד תמורת 'רטרואקטיבי' ו'רטרוספקטיבי'.
עם הזמן החל להתפתח בעברית החדשה שיבוש אחר – בדיעבד במובן 'למפרע'. כאן החילוף לכאורה מובן יותר, שהרי הן 'למפרע' הן 'בדיעבד' מתייחסים (מנקודת הזמן הנוכחית) לאירוע בעבר. על אף ההבדל הדק – שימושיהם שונים: למפרע עניינו ציר הזמן, נתינת תוקף לאירוע מן העבר, ובדיעבד עניינו המעשה, ויתור על מה שנעשה. לדוגמה –
- המנכ"ל משמש בתפקידו כבר חודשיים, אך מינויו אושר למפרע רק היום.
- מינוי המנכ"ל אמור היה לקחת חודשים ארוכים, אך בדיעבד הוא מונה בהליך מזורז.
מפרעה ומקדמה
פרשה לעצמה היא גלגולו של המונח מִפְרָעָה. הוא נולד במובן 'תשלום מראש', 'דמי קדימה' (חלופה ל־advance) על בסיס ההבנה של למפרע במובן 'מראש'. מן הסתם הושפע החידוש גם משורש פר"ע אחר – הידוע מן הארמית ומלשון חז"ל – שמובנו הידוע הוא תשלום חוב (וממנו גם 'פירעון' ואפילו 'פורענות'). המונח מפרעה הילך בפי דוברי העברית ואף אושר בוועד הלשון בשנת תש"ד (1944). ואולם אף בעניין זה לא הניחו מתקני הלשון – כל אימת שכתבו נגד השימוש השגוי של למפרע טרחו לציין גם את הקלקול שבמילה מפרעה.
ברבות הימים הוחלפה 'מפרעה' במילה אחרת – מִקְדָמָה. ומה נעשָה במילה 'מפרעה'? היא יוחדה להוראה אחרת: סכום הניתן על חשבון חוב, פירעון חלקי של חוב.
_________________________
[1] חוקר הלשון שמחה קוגוט הבחין כי ב'ספר חסידים' המיוחס לר' יהודה החסיד, שנתחבר באשכנז במאה ה־13, המילה 'למפרע' משמשת במובן 'להפך', כלומר לא רק 'בהיפוך הסדר' המצוי במקורות, אלא 'בהיפוך הדבר'. הרחבת המשמעות התאפשרה אפוא בשל המובן הכללי של השורש פר"ע.
[2] הבסיס הסמנטי מובן: 'למפרע' ו'מראש' שניהם מורים 'מזמן מוקדם יותר', אלא שלמפרע חוזר לנקודת זמן מוקדמת יותר ביחס לנקודת הזמן הנוכחית, ואילו 'מראש' היא נקודת הזמן הנוכחית והיא היא המוקדמת ביחס לנקודת זמן מאוחרת יותר.
[3] ראו 'מבחר מקורות' בסוף הרשומה.
