חמדה

המילים נֶחְמָד וחָמוּד רגילות על לשונם של דוברי העברית בימינו, ובמיוחד בשיחות בין בני משפחה ועם רעים. עיון במקורות מגלה ששתיהן מן המקרא, וכמוהן גם מילים אחרות בשורש חמ"ד – חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחְמָד וגם הפעלים חָמַד וחִמֵּד.

ביסודו מציין השורש חמ"ד דבר נחשק, וממילא דבר טוב, נעים ונאה.

התואר נֶחְמָד – צורת הבינוני בבניין נפעל – נקשר בתכונת הטוב והנחשק כבר באזכור הראשון בתנ"ך: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב, ט), וביתר שאת בהמשך: "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (שם ג, ו). ואומנם האדם מוזהר לבל יחשוק מה שאינו שלו, כגון בציווי המהדהד מעשרת הדיברות: "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג; דברים ה, יז).

בהוראה דומה נזכרת בתנ"ך המילה חֲמוּדוֹת/חֲמֻדוֹת, צורת הריבוי התמידי (צורת רבים שאינה מורה על ריבוי פרטים), בצירופים דוגמת לֶחֶם חֲמֻדוֹת (דניאל י, ג), אִישׁ חֲמֻדוֹת (שם י, יט), וּכְלֵי חֲמֻדוֹת (דברי הימים ב כ, כה). לעיתים גם לא בצירוף, ככינוי לדברים רצויים: "בְּזָהָב וּבְכֶסֶף וּבְאֶבֶן יְקָרָה וּבַחֲמֻדוֹת" (דניאל יא, לח), "וּמָשַׁל בְּמִכְמַנֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וּבְכֹל חֲמֻדוֹת מִצְרָיִם" (שם מג). בימי הביניים פורש הכינוי 'חמודות' כקשור אל מעלות או מידות טובות דווקא, כנראה בהשפעת המילה הערבית המקבילה محامد ('מחאמַד').

אף שמות העצם חֶמֶד וחֶמְדָּה באים  בתנ"ך בעיקר בצירופים: שְׂדֵי חֶמֶד (ישעיהו לב, יב), בַּחוּרֵי חֶמֶד (יחזקאל כג, ו ועוד), כַּרְמֵי חֶמֶד (עמוס ה, יא) שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה (ישעיהו ב, טז), אֶרֶץ חֶמְדָּה (ירמיהו ג, יט), חֶלְקַת חֶמְדָּתִי (ירמיהו יב, י), וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ (יחזקאל כו, יב), כְּלִי חֶמְדָּה (הושע יג, טו ועוד).

ממילים אלו רק המילה חֶמְדָּה משמשת בימינו שם פרטי לבנות (בעיקר בדור הקודם). אף צורת הנסמך חֶמְדַּת[1] ניתנת בימינו לבנות, ואולם נודעת בהקשר זה הדמות חֶמְדַּת בסיפורי ש"י עגנון – דווקא כשם לבן. לדעת רבים מחוקרי הספרות העברית בדמות הספרותית חמדת מגולמת דמותו של הסופר עצמו. בשם הדמות הזאת נקרא היישוב חמדת בבקעת הירדן.

בבראשית (לו, כו) נזכרת דמות בשם חֶמְדָּן ונראה שהשם גזור מן השורש חמ"ד, ואולם בדברי הימים א (א, מא) הגרסה היא ברי"ש: חַמְרָן. השורש חמ"ד משמש גם בשמות משפחה עבריים. כך למשל נֶחְמָד, חָמָדִי וחֶמֶד.

מוחמד

בערבית השורש חמ"ד הוא כר נרחב ליצירת שמות פרטיים. המוכר מכולם הוא השם מֻחַמַּד (مُحَمَّد), כשמו של נביא האסלאם.[2] הוראת השורש חמ"ד בערבית שונה מעט מהוראתה בעברית: הפועל حَمَّدَ (חַמַּדַּ) פירושו 'הילל', 'שיבח', 'הודה' ולפי זה הוראת השם מוחמד היא 'מהולל', 'ראוי לשבח'. רבים מדוברי העברית מכירים בהקשר זה את הברכה הערבית اَلْحَمْدُ لِلّٰهِ (אֶלְחַמְדֻלִלַּה) במובן 'השבח לאל'. בהוראה קרובה משמשים בערבית גם השמות אחמד, מחמוד, חמוד, חמדאן, חמיד ולבת חמידה.

חמדה בן־יהודה

חמדה בן־יהודה (1873–1951) נודעה כאשתו השנייה של אליעזר בן־יהודה (אחותה הצעירה של דבורה, אשתו הראשונה) וכמי שעודדתו, ברוח ובמעש, להתקדם במפעלי הלשון שיסד. אף ידיה של חמדה – השם העברי שאימצה עם עלייתה ארצה – רב לה בעולמה של העברית המתחדשת: היא הייתה לסופרת ולעיתונאית וגם מי שהניעה את הוצאת כרכי 'מילון בן־יהודה' שלא יצאו בחיי המחבר.

להרחבה: חמדה בן־יהודה ו"מלחמתה עם השטן": מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון

_______________________________

[1] מבחינה בלשנית־היסטורית צורת נקבה בתנועה a (כלומר בסיומת ־ָה) התגלגלה מצורת נקבה בסופית at־ (כלומר בסיומת ־ַת), והרי שדווקא צורת הנסמך חמדת משקפת את הצורה הקדומה יותר. בהקשר זה דומה השם חמדת לשמות גילת, יפעת ויקרת.

[2] או בגרסתו הטורקית של ימינו מהמט.