גיליון חדש של "העברית"

החוברת הכפולה הזאת של "העברית" מיוחדת למשוררנו הלאומי ונשיא ועד הלשון חיים נחמן ביאליק. בחמישה פרקים רחבים מתחקה כאן חוקרת הספרות וחברת האקדמיה ללשון העברית (חברה־יועצת) פרופ' זיוה שמיר על דרכי היצירה והחידוש של ביאליק בלשון העברית. פרקים אלו עובדו בידיה למען קוראי "העברית" מתוך ספרה "אבני ח"ן: מאוצרות לשונו של ביאליק", שיצא לאור אשתקד.

הפרק הראשון משמש מעין מבוא הסוקר את השקפותיו של ביאליק בכמה סוגיות כלליות הנוגעות לתחיית העברית בזמנו, ובהן התנאים שאפשרו את חידוש הדיבור, מקומה של היידיש, חשיבותה של הארמית כמקור לחידוש מילים ושאלת המבטא הרצוי.

מילים עתיקות, בעיקר מתחום הריאליה (כגון לביבה או שממית), נטו לספוח אליהן במהלך שנותיה של העברית משמעויות שונות וקונוטציות מגוונות. בפרק השני המחברת דנה בעשר מילים כאלה ומראה כיצד שילבן ביאליק ביצירתו, לעיתים מתוך ניצול מכוון של הערבוביה הסמנטית כאמצעי ספרותי.

הפרק השלישי מציג את עמדתו הטהרנית של ביאליק בשאלת הדרך הראויה בהתמודדות עם הצורך ההולך וגדל במילים עבריות חדשות. גישה זו, שהורָתה בבית מדרשם של אחד העם ומנדלי מוכר ספרים, נידונה על רקע הניסיונות הבוסריים של המשכילים שקדמו לביאליק ועל רקע תחדישיהם של אליעזר בן־יהודה ובני חוגו הירושלמים. המחברת מצביעה גם על סימני ההתמתנות וההשלמה שניכרו עם השנים ביחסו של ביאליק להצעותיהם של בני מחלוקתו.

שני הפרקים האחרונים מתמקדים בחידושים עצמם. הפרק הרביעי עוסק בכמה צירופים וביטויים שברא ביאליק בעטו ("מראות שתייה", "זר לא יבין את זאת" ועוד) לצד צירופים נושנים ששולבו ביצירתו בעיבור צורה, במשמעות חדשה או בהקשר מפתיע. בפרק החמישי נידונות מילים אחדות ששאב ביאליק מן המקורות, העניק להן לבוש חדש והתאימן לצורכי הלשון בעידן המודרני.