הידיד הרוסי של אליעזר בן־יהודה

שלושה אנשים היו בשביל אליעזר בן־יהודה “מורי החיים”, כפי שהוא מכנה אותם באוטוביוגרפיה שלו “החלום ושברו”: ר’ יוסי בלויקר, ראש הישיבה בעיר פלוצק; ויטינסקי, תלמיד הגימנסיה בדינאבורג (לימים דווינסק, דאוגבפילס); ו”רבי השלישי שלימדני חכמת העיתונות”. זה האחרון מופיע ב”החלום ושברו” בעיקר בשם “ידידי הרוסי” ומתואר בפרוטרוט בפרק ג. אנחנו יודעים שהוא הביא את אליעזר אליאנוב הצעיר לחיי התרבות של פריז, השפיע עליו רבות ותרם לעיצוב אישיותו. הוא עודד אותו להסדיר את מחשבותיו בכתב ולשלוח את הדברים לעיתון יהודי: כך נולד המאמר “שאלה לוהטה / נכבדה” שממנו התחילה תחיית הלשון העברית.

הוא, הידיד הרוסי, נתן לבן־יהודה כסף לנסיעה לווינה (ויש להניח – גם ליפו), הוא התלווה אליו בנסיעה לארץ ישראל, הוא המליץ עליו לפני הקונסול הרוסי בירושלים. ככל הנראה הוא גם כלכל אותו כמה שנים אחר כך ואפשר לבן־יהודה להתמסר לתעמולה למען תחיית העברית (ראו להלן). אליעזר בן־יהודה מודה לידידו, משבח את תכונותיו האישיות, אך ראו זה פלא: בן־יהודה אף פעם אינו מזכיר את שמו.

את זהות הידיד הזה חשפה לימים חמדה בן־יהודה בספר “בן־יהודה, חייו ומפעלו”, והיא ידעה זאת מפיו של בן־יהודה עצמו שסיפר לה על כך בשנת 1898. זה ניקולאי ניקולאייביץ’ צ’אשניקוב, בן למשפחת אצולה. מתחילת שנות השישים של המאה התשע עשרה הוא התגורר בפריז, כפי שעשו אז רבים מבני האצולה הרוסית (יומנו של הארכימנדריט הרוסי אנטונין, ירושלים 1881), כתב לעיתונים הרוסיים, זכה להמלצת הסופר הרוסי הנודע איוון טורגנייב. צ’אשניקוב היה בעל רוח אצילה ונדיבה. למשל, בהפלגה בספינה מקהיר ליפו עם אליעזר ודבורה, שהייתה בראש השנה, הוא שכר מרב־החובל של הספינה תא, כדי שהיהודים שעל הסיפון יוכלו להשתמש בו כבית כנסת ולהתפלל בו ולקרוא בתורה (יוסף לנג. דבר עברית! ירושלים, 2008, כרך א, עמ’ 40). כל מה שאנחנו יודעים על צ’אשניקוב נאמר רק לזכותו.

למה בכל זאת העלים בן־יהודה את שם ידידו?

יוסף לנג משער, על סמך מכתבו של י”מ פינס, שצ’אשניקוב פרנס את משפחת בן־יהודה כמה שנים אחרי הגעתם ארצה בשנת 1881. אך התמיכה הזאת נפסקה ללא התראה וללא הסבר. בן־יהודה הגיע לפת לחם ומשנת 1884 נאלץ לעבוד כמורה לעברית בבית הספר “התורה והמלאכה” של כי”ח. ומה הייתה הסיבה להפסקת התמיכה של צ’אשניקוב בבן־יהודה?

לפי עדותו של בן־יהודה, בשנת 1878 היה צ’אשניקוב כתב של העיתון הרוסי “רוסקי מיר” (העולם הרוסי). אבל לפי מכתבו של איוון טורגנייב, רק שלוש שנים לפני כן הוא “רעב ללחם” כי לא מצא עיתון לפרסם בו את כתבותיו (לנג, עמ’ 13, ושם הפניה למקור). מזה משתמע שלא היה לצ’אשניקוב מקור הכנסה נוסף מלבד עבודתו העיתונאית. ואולם העיתון שפרסם את כתבותיו – “רוסקי מיר” – לא היה רווחי, ובשנת 1880 התאחד עם עיתון אחר, החליף הנהלה והחליף שם. תהליך זה גרם גם לשינוי מדיניות המערכת כלפי הכתבים, והם הפסיקו לשכור את שירותיו של צ’אשניקוב (הראיה לכך – שמו אינו מופיע אפילו במילון המפורט ביותר של סופרים רוסיים במאה התשע עשרה). ככל הנראה צ’אשניקוב נשאר ללא פרנסה ולא היה מסוגל עוד לתמוך בבן־יהודה – ושכח (או לא ראה צורך) להודיעו על כך.

יוסף לנג מביא קטע ממכתב של הרב יחיאל מיכל פינס אל חובבי ציון על המצב הכלכלי הקשה שנקלעה אליו משפחת בן־יהודה: “בראשונה מחיתו ומחית בני ביתו מעזר אוהב נאמן אחד אשר כמעט כלכלהו, והוא ישב ועסק כל ימיו בהלכות ארץ־ישראל […] בימים האלה עבר פתאום רוח אחרת על אוהבו זה ומתכחש לו” (עמ’ 72–73). השערתו של לנג ש”אוהב” זה הוא צ’אשניקוב. ייתכן אפוא שאליעזר בן־יהודה שהורגל להתנהגותו האצילית וההגונה של צ’אשניקוב, נפגע מידידו, ובעקבות זאת הוא אומנם שמר על רגשי תודה למי שהיה ידידו ורבו, אבל לא הזכיר עוד את שמו.

* * *

מובאים כאן החלקים מתוך “החלום ושברו” שבהם נזכר הידיד הרוסי.

החלום ושברו

פרק ג

שם פגשתי ברבי השלישי, שלימדני חכמת העיתונות, והוא שהאיץ בי לכתוב את מאמרי הראשון ‘שאלה נכבדה’.
זה רבי השלישי, שהוא פתח לפני השער לענייני המדינות, ומסתריהם והורני מלאכת העיתונות ודרכיה – הוא היה לא־יהודי.
וברגשי הכרת טובה עמוקה אני מברך את המקרה, שברגע חשוב זה בחיי, בתחילת ההכנה המדינית שלי לפעולתי העתידה, הזדמן הזדמנתי עם ‘ראש גוי’, בעל מוח פשוט, עם אדם טבעי, שהוא רואה את הדברים בעולם כהווייתם ולא דרך קרני־אור שבורות ונלוזות, שהדברים נראים בהן לעיני בעלי מוחות העקומים שבראש היהודי הגלותי המפולפל.
אפשר שאילמלא מקרה זה לא היה רעיון התחייה הלאומית שלנו מתלבש בדעתי בצורה טבעית, פשוטה ועקיבית בכל פרטיה, כמו שהצעתיו אחר כך בהמאמרים ב’השחר’.

*

בימים הראשונים לבואי פאריזה, בתחילת ימי הסתיו, הייתי בא תדיר לה’מקראה’ הרוסית, כדי לקרוא שם עיתונים רוסים ולהיפגש עם אנשים מדברי רוסית. ויהי הערב ואני יושב לבדי במקראה אצל שולחן העיתונים ומעיין באחד מהם, ויבוא החדרה איש כבן ארבעים, שבסקירה אחת ראיתי שהוא משונה מרוב באי המקראה, שכמעט כולם היו ‘רוסים מזויפים’, ‘רוסים’ שרגלי אבותיהם עמדו על הר סיני, ורובם ככולם בני עניים, דוויים וסחופים. האיש שנכנס בחדר־המקראה היה הדור בלבושו מקודקודו עד כף רגלו, זכוכית עגולה בעינו האחת ופניו העידו בו שהוא באמת מבני־בניהם של מי שקראו לרוריק ואחיו לבוא למשול בארץ רחבת ידיים שסדרים אין בה – אלא שהצורה הרוּסית נמחקה קצת על־ידי חותם אירופי. ויחפש בין העיתונים שעל השולחן ויאחז בגיליון העיתון ‘רוססקי מיר’, ויעבור בין עמודיו כה וכה ויסקור פעמיים שלוש לעומתי, ויניח את הגיליון מידו ויפן אלי וייכנס בדברים אתי בשאלות הנהוגות: מי אני, מאימתי אני בעיר זו, וכיוצא בזה. אחרי שיחה של כרבע שעה הזמינני האיש ללכת אתו לשתות כוס קהווה חם, ויוליכני לבית הקהווה של המעיין (Café de la Source) ברחוב המפורסם סן מישל, שהיה בזמן ההוא בית הקהווה היותר חביב על תלמידי בתי־המדרש של השכונה הלאטינית (Quartier Latin). זו היתה הפעם הראשונה בימי חיי שישבתי ב’קהווה’, ובפרט בקהווה כזה בעצם Quartier Latin, שכל־כך הרבה שמעתי עליו עוד בהיותי תלמיד המדרשה בדינאבורג. מכרי החדש ישב וקרא עיתונים צרפתים שהביא לו הדייל של הקהווה זה אחרי זה, ואני, שהחזקתי גם אני בידי עיתון צרפתי, יותר ממה שקראתי בגיליון שבידי, העיפותי עיני בהאולם הגדול מחבורה לחבורה של ‘התלמידים’, שבכל אחת ואחת מהן ישבו גם שתיים־שלוש ‘תלמידות’ (étudiante במשמעות שהיתה למלה זו בצרפתית בזמן ההוא), והתבוננתי בתימהון להמראה הזה החדש לי ואוזני הקשיבו להשאון וההמולה של התלמידים ולהצפצוף והצחוק לא־הצנוע ביותר של ‘התלמידות’.

אחרי כחצי שעה של קריאה ביקש מכרי מהדייל נייר ודיו ויבאר לי, כי הוא כתבו הקבוע של העיתון הרוסי ‘רוססקי מיר’ (שהיה בזמן ההוא העיתון היותר חירותי ברוסיה ואחד מעורכיו היה יהודי), ועליו לכתוב להעיתון הזה על ענייני היום.

ולמן אותה הפגישה נהיה לי מכרי החדש לא בלבד לידיד נאמן, אלא גם למורה־דרך ומגן ומחסה לי כל ימי שהותי בפאריז, ועל־ידי זה היה גורלי לא כגורל רוב התלמידים היהודים מרוסיה, שהיו באים ללמוד בבתי־המדרש העליונים בעיר זו, כי בעוד שחיי רובם היו חיי צער, כמעט חיי רעב, וכל ימיהם כמעט שלא היו יוצאים מתוך ד’ אמות הצרות של העולם הרוסי הקטן שלהם, חייתי אני רוב הימים ששהיתי בפאריז כמעט חיים של הרווחה והובאתי במגע־ומשא עם החיים המדיניים הרחבים של אומות העולם.

כי ידידי זה, שהיה ממשפחות המיוחסות של רוסיה, היה עד שנים אחדות לפני פגישתנו בן־בית אצל אשה רוסית גדולה, הנסיכה טרוביצקאיה, שהיכלה המפואר בפאריז היה בית־ועד לחכמים וגדולים בעולם המדיני והספרות והאמנות מכל אומה ולשון, ושם נפגש ידידי זה פעמים רבות עם ויקטור הוגו ועם טייר ועם גמביטא ועם העיתונאי המפורסם אמיל די שיררדן ושאר גדולי הדור ההוא, ולכן היה ידידי בקי בכל מסתרי עולם המדיני, וענייני העיתונות היו גלויים וידועים לו, ובהיותו כתב לעיתון רוסי גדול והיה כותב גם בעיתונים צרפתיים, היו פתוחים לפניו בתי־המורשים ובתי־החיזיון הגדולים, ותדיר הייתי הולך אתו לישיבות הגדולות בבית־המורשים הצרפתי ושמעתי פעמים אחדות את הארי שבחבורת הדברנים הצרפתים, את גמביטא בשעתו, בחצבו להבות מעל הדוכן וראיתי את גדולי המשחקים והמשחקות הצרפתיים, ואת שרה ברנאר בעצם גודלה ותפארתה. בכוח התעודה מהמדרשה הרוסית שהיתה בידי נתקבלתי בבית־המדרש לחכמת הרפואה בפאריז, ושעות הפנאי, מחוץ ללימודי ומעבודת תרגום מצרפתית לרוסית שהיה ממציא לי ידידי לפרנסתי, הייתי מעביר על־פי רוב יחד אתו בחיים הרגילים של עיתונאי ובשיחות ובוויכוחים אתו על כל ענייני המדינות וה’שאלות’, שהיו מעסיקות את העולם בימים ההם, והרבה למדתי אז ממנו על כל המעשים הגלויים והנסתרים, מהדברים הנעשים מאחורי הקלעים בכל העולמות האלה. כמעט בכל יום נתגלגלו הדברים בינינו גם על תחיית בולגאריה וגם על תחיית שאר הלאומים בזמן החדש. בכל זאת נמנעתי אז לרמוז לו אף רמז קל על המחשבה הנסתרת, שהיתה מנקרת במוחי ומפעמת בלבי יום ולילה, המחשבה על תחיית ישראל בארצו. רגשותיו של ידידי ליהודים היו ידועים לי למן הרגע הראשון של פגישתנו, כי כשאמרתי לו שאני יהודי, ענה לי, שאינו מרגיש שום רגש של שנאה ליהודים, ואולם הודה לי, שאין לו אליהם גם אהדה יתירה, מפני שיצור לא יצרו שום דבר גדול במדעים ובאמנות. מפני קרירותו זו ביחס ליהודים חששתי, שמא לא יעיר בקרבו הרעיון של תחיית ישראל אהדה רבה, ובפרט חששתי שמא אהיה בעיניו לצחוק. מפני שכבר נפקחו עיני לראות עד כמה הדבר רחוק מהאפשרות להוציאו לפועל. אך ידידי הרגיש, כי אני כמו מסתיר ממנו איזה דבר בעמקי נפשי, ויתחיל לאלצני בשאלות ובחקירות, עד שפעם אחת גיליתי לו את חלומי.

ומה שלא פיללתי קרה.

בקול של רגש חם ורצינות עמוקה שאלני ידידי:
– ומה יש בדעתך לעשות למטרה זו?
– אלמד חכמת הרפואה, כדי שתהיה לי אומנות להתפרנס עליה בארץ־ישראל, ובינתיים אקנה לי הידיעות המדיניות הנצרכות לפעולתי העתידה ואלך ירושלימה ואקבע דירתי שם ואראה איך לכבוש הדרך לזה הרעיון.
וביותר חמימות ויותר רצינות שאלני ידידי שוב:
– היש עוד בקרב בני עמך אנשים משתוקקים לתחיית האומה או אתה בלבדך חולם חלום זה?
ואבאר לידידי את האמונה בגאולה על־ידי משיח, שמחזיקים בה רוב המון היהודים המאמינים, וכפירת היהודים החדשים באמונה זו ברוב ארצות אירופה.
– הכבר דיבר אדם על־אודות רעיון זה בעיתונים? בספרים?
הגדתי לו את עניין הסיפור דניאל דירונדה.
– היש לכם עיתונים בלשונכם?
– יש עיתון שבועי, ‘המגיד’.
– הידוע ידעת לכתוב בלשון זו?
– ידעתי הלשון, אך לכתוב מאמרים לא ניסיתי מעולם.
– אם כן, לך וכתוב מאמר על־אודות רעיון זה ושלח להעיתון הנזכר. אם עלה הרעיון על דעתך, אולי הוא דבר שהזמן גורם, ואולי הוא כבר בחלל האוויר הרוחני. ואולי עלה יעלה הרעיון גם על דעת אחר, ולמה יקדימך האחר הזה ונקרא אחר־כך הדבר על שמו?
– ומה בכך? יעשה זאת מי שיעשה! אני כמדומני, אינני שולט בלשון העברית כדי הצורך להציע שאלה כזאת בקהל.
– כדבר ילד אתה מדבר. הדין נותן שכל מי שהיה ראשון ברעיון מהרעיונות ייקרא הדבר על שמו ואין שום אדם רשאי לוותר על זכות זו. ובנוגע להלשון, היכול תוכל להציע את הדברים בעברית, כמו שהצעתם לפני ברוסית?
– כמדומני.
– אם כן לך וכתוב מאמר וקראת אותו לפני ברוסית וראיתי, אם ראוי הוא להתפרסם בעיתון.

*

בינתיים עברו שבועות אחדים וב’המגיד’ אין קול ואין קשב ממאמרי. באתי בתרעומות על ידידי, למה דחקני לשלוח המאמר והוא אינו ראוי לבוא ‘בקהל’. ויען ידידי: המאמר היה ראוי להתפרסם בכל עיתון, אפילו בעיתון אירופי, ואם ‘המגיד’ שלכם לא פרסמו, אין זאת אלא שעורכו מתנגד לעצם הרעיון. היש לכם עיתונים אחרים?
– יש קובץ חודשי, ‘השחר’, ובו כותבים גדולי הסופרים העברים.
– ומה מהותו? ועל מה מדברים אלה הסופרים הגדולים?
ביארתי לידידי בדברים מעטים מהותו של ‘השחר’, ויקרא ידידי:
– אם כן, ‘השחר’ יפרסם את מאמרך! רק לקובץ חודשי כזה ראוי להרחיב הדברים. לך והתקן מאמרך כיאות לעיתון זה ושלחו. אל תתרשל!

עשיתי כעצת ידידי ואשלח המאמר ל’השחר’. ואחרי כשבוע ימים בבוקר יום הפורים, עוד לא ניתקו חבלי שינה מעל עיני, והנה קול דופק בדלת חדרי ומתחת להדלת נדחק החדרה קלף של דואר. זו היתה תשובת בעל ‘השחר’, כי יפרסם מאמרי בהמחברת הבאה.. ‘עטך אתך וברכה אני רואה בעטך’ – אלה המלים מתוך דברי תשובתו של בעל ‘השחר’ נחקקו בזכרוני.

פרק ד (סוף)

ויתן לי ידידי הרוסי להוצאות הדרך ואלך וינה, כדי להתראות שם עם בעל ‘השחר’.

פרק ה (סוף)

באנו לקונסטאנטינופול, ואמצא בבית־הדואר שם מכתב על שמי מידידי הרוסי בפאריז, שהודיעני בו, שהוא רוצה ללוות אותנו על דרכנו לארץ־ישראל, ויבקש ממני כי נמתין לו עד בואו אלינו. השתמשתי בזה הזמן להתבונן קצת למעמד העניינים בתורכיה, חקרתי ודרשתי בדבר החכם־באשי, מה כוחו ומה טיבו. וכשבא ידידי, הפלגנו יחד בספינה רוסית הולכת ליפו.

פרק ז (התחלה וסוף)

וניפרד מעל ידידנו הרוסי. הוא הלך לו לה’מוסקוביה’ (חצר הרוסים), , ואני ואשתי הלכנו אחרי שליחי ר’ ישראל־דוב, העירה.
[- – -]
וידידי הרוסי, שנתקבל אצל הקונסול הרוסי בירושלים בכבוד ויקר, בא אלינו ויגד לנו, כי ספר סיפר להקונסול עלי ועל חלומותי והקונסול ביקש ממנו להביאני אליו, כי רצונו להכיר אותי.