סופת באבטיח

במקורות העברית זכה האבטיח לפועל מיוחד לחיתוכו. במשנה במסכת מעשרות מפורטים מקרים שנחשבים פעולת אכילה ארעית (כדי לא להתחייב במעשר) ובין היתר נמנים "מְגרגר באשכול ופורט ברימון וסופת באבטיח" (ג, ט),[1] כלומר אוכל מהם מבלי לתלוש מהעץ או מהקרקע. לפי זה "סופת באבטיח" פירושו 'חותך מן האבטיח חתיכות־חתיכות' (כשם שמן אשכול הענבים או מן הרימון הוא נוטל גרגר־גרגר).

הפועל הנדיר ספת נקרה בלשון חז"ל גם בהקשרים הלכתיים אחרים, למשל "מגופת חבית שנשברה היא ושבריה ניטלין בשבת, ולא יספות [ממנה] שבר" (תוספתא שבת יד, ב); "שריון שנחלק לארכו – טהור… ספת הימנו ועשה חוליה לתכשיט – טמאה" (שם כלים ב"מ ג, א). לפי זה ספת עניינו קצץ, חתך "באקראי… ואינו מדקדק בצורת החתיכה" (כלשונו של שאול ליברמן בביאורו לתוספתא).

ממילון בן־יהודה נראה ש'חתך' היא ההוראה העיקרית. היא נתייחדה בהקשר של אבטיח במובן 'חתך לשם מאכל', ובכלל זה גם בהוראה רחבה יותר – 'התקין לשם מאכל' – על זיתים למשל נאמר שסופתים [=טובלים, מטעימים] אותם במלח (תוספתא טהרות י, יא; בבלי בבא מציעא פט ע"ב).[2] ברם לדעת אחרים אין קשר בין שתי ההוראות: ספת בהוראת 'חתך' לעצמו וספת בהוראת 'התקין לשם מאכל' לעצמו.

בכמה מעדי הנוסח הטובים של המשנה (ובכלל זה כתב יד קאופמן) הנוסח הוא סופף באבטיח ולפי זה השורש הוא ספ"ף, ואולי קרוב הוא אל שס"ף או סו"ף שעניינם חיתוך.[3]
חוקר לשון חז"ל יחזקאל קוטשר בחיבורו 'מלים ותולדותיהן' (עמ' 80) מנה את הפועל ספת עם פעלים אחרים מתחום החקלאות, כגון ניכש ומסק, שאינם ידועים מלשונות שמיות אחרות, ואף שאין זכרם בא במקרא סביר שנתקיימו בלשון דוברי העברית כבר מתקופת התנ"ך. שאלת הגיזרון אפוא אינה מחוּורת.

המבקשים להתהדר בלשונם בעת חיתוך אבטיח לפרוסות מוזמנים להשתמש בפועל סָפַת.

_____________________

[1] וכן במשנת מעשרות ב, ו: "האומר לחבירו 'הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי' – בורר ואוכל. 'באשכול שאבור לי' – מגרגר ואוכל. 'ברימון שאבור לי' – פורט ואוכל. 'באבטיח שאבור לי' –  סופת ואוכל". ובתלמוד הירושלמי: "אבטיח שספת בו אפילו כל שהוא – קנָייו [=קנה אותו]" (מעשרות ב, ו; נ ע"א).

[2] יש הסוברים כי השורש ספ"ת בהקשר זה קרוב אל השורש הארמי צב"ת במובן 'הגיש, הכין' למשל "צבת ליה אומצא [הגיש לו צלי]" (שאילתות דרב אחאי מה), ואולי בכיוון זה אפשר שהוא קשור אל השורש הארמי ספ"י שמובנו 'האכיל'.

[3] גיזרונו של השורש המקראי שס"ף מוטל בספק ויש המשערים כי אין זה אלא השורש סו"ף בבניין הגורם האכדי שפעל.