דבר הנכדים בהכרזת "מבוא פרופ' זאב בן־חיים"

"סבא שלנו אהב בכל כולו"
מאת אבינעם כהן, נעמה כהן־הנגבי ויעלה מזור

דברים שנשא ד"ר אבינעם כהן, נכדו של פרופ' זאב בן־חיים, במעמד מתן השם "מבוא פרופ' זאב בן־חיים" לרחוב בשכונת משכנות האומה בירושלים בה' באב תשפ"א, 14 ביולי 2021

סבא שלנו אהב בכל כולו. כך אהב שוקולד ונשיקות של נכדים, סער בוויכוחים עם סבתא, ולהבדיל עם אנשי האקדמיה, כך התרגש מגֵתה ואימץ לחיקו את תלמידיו. גם את ירושלים אהב סבא כך, עד שהייתה ממש חלק מגופו.

פעם אחת, לפני כעשרים שנה, ביקרנו את סבא וסבתא בביתם שב"נופים". הם ישבו מחזיקי ידיים ומחויכים על הספה כמו שני ילדים שובבים. כשזיק בעיניו אמר סבא: "אני היום חוני. היום אני שבעים שנה בארץ". זה היה יום חג. כמעט יום לידה במקום שהוא הרגיש שהוא נולד אליו. באמת ובתמים הגיע לכאן בציפייה לקחת חלק בחידוש השפה ובכינון הארץ. והוא כמעין חוני שקם מאותו נמנום קל וזוכה לראות את העץ הגדול שהוא עצמו נטע בחוכמתו – את עץ מפעל המילון ההיסטורי המאגד בתוכו פירוש ומובן למילים עבריות, מימי בן סירא ועד העת החדשה, בתוך הקשריהן. כשזרע ושתל את רעיון המילון הממוחשב היה זה חידוש או אולי שיגעון. והיום מי יכול לדמיין אפשרות אחרת?

סבא שלנו אהב מילים, את הדקדוק המצרפן לחיבורים ואת צליליהן החוברים לשירה.

המזמור שהיה היקר לליבו מייחל למילים: "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ", וכל הספרים וספרי השירה הרבים שקיבלנו שלושתנו ממנו לאורך השנים חתומים במשחקי מילים וחריזה וצוחקים־משחקים עם המצלול ועם ריבוי המובנים של המילים. מילים היו שעשוע ומשחק.

המילים היו גם הכלי לשפה הדבורה בין אנשים. על כן נהנה ללכת ברחובותיה של ירושלים. הלך והתבונן. כשהגיע לארץ עוד בשנות השלושים הוא היה הולך בעיר העתיקה. כששאלו אותו: מניין אתה? היה עונה "אנא ווטני." בן המקום. הוא לא נולד פה אבל הוא חש שייך למקום ברוחו ובנפשו, לנשים ולאנשים החיים בו וללשונותיהם הארוגות זו בזו.

כאיש לשון הוא ידע שהעברית, הערבית, הארמית והשומרונית – שפות אלו חיות זו בתוך זו, נובעות ונוצקות זו בזו. הוא הבין כי הן שפות עבר והווה ושיש להן קיום יחד. הוא האמין בכל ליבו שהעברית חזרה אל מקום הולדתה אך שגם התחדשה בזה המקום. הוא חקר את השומרונית כשפת עבר קדומה ושעודנה חיה בהווה. דובריה היו יקרים לו כולם, כמחזיקי הסוד, והוא קשר עימם אהבה וחברות אמת. הוא דיבר ערבית רהוטה שהפליאה את שומעיו (אפילו בימים ששהה בבית החולים לאחר ניתוח ראש). והשפות זיכו אותו בפרטי הפרטים של הניקוד וההטעמה אך גם בעוד שיחה, עוד הזדמנות לקרבה עם אדם אחר.

כי הוא אהב לשוחח ולפטפט, לא רק מפני שהיה מאיר פנים לכל אדם, קטון וגדול. בכל מפגש גם היה טמון עניין וחידוש שיכול היה להעסיק אותו כאילו שמעו לראשונה. ואכן, אנחנו זוכרים אותו גם מביך. נוסעים איתו באוטובוס והוא כבר לא נער אבל הוא מדבר עם כל ילד עם כיפה ושואל: "איך אצלכם בבית מקדשים? איך אומרים גפן? באיזו הטיה?" הוא התענג על ההגייה העברית התימנית, העירקית, על היידיש (הוא הרי היה לא רק פרופסור אלא גם רב, ובעצם לדבריו גם כופר מוסמך, מבית המדרש בברסלב-ברסלאו).

קיבוץ הגלויות ופלא הרחובות השוקקים ילדים דוברי עברית הפעים אותו. אחרי הכול הם היו, כמותו, פועליה העמלניים והשקופים של השפה העברית המתחדשת.

סבא וסבתא היו חלוצים, גם אם לא בני קיבוץ כפי שהכשירה עצמה סבתא להיות. עברית הייתה חלק מזהותם ושפת ביתם האחת, עד כדי כך שלבנותיהם – אימא שלנו שלומית וגוזל – לא הייתה שפה משותפת עם הוריו של סבא שעלו אחרי המלחמה ודיברו ביידיש בלבד. יחד עם זאת סבא לא היה קנאי לעברית. הוא היה שייך גם למחוזות ילדותו ונערותו, ושירה פולנית וגרמנית לא משו משפתיו. הוא התרפק עם סבתא ציפורה על שירי אדם מיצקייביץ', ובערוב ימיו חזר אל היידיש, שפת אימו. את אהבתו לשפות המקום, העברית והערבית, מסר לנכדים. את אבינעם לימד ערבית בילדותו, ואת נעמה ויעלה הורה בדרכים רבות לראות בשפות פתח לתרבות, מראה למקום, ושביל לאהבה לדובריהן.

ובאמת, למרות שכלפי עצמו ומחקריו היה קפדן ומחמיר, את העברית שבפינו כמעט שלא תיקן, גם אם כשבגרנו היו לנו ויכוחים של ממש על מילים שהפכו לייצוג של השתנות הדורות בינינו. כך, התפתחות של מילים חדשות שייצגו עבורנו חידושים לצורכי הזמן המודרני עוררו בו אי־נחת. לתפיסתו, אנו לא הבנו שאין שום צורך בחידוש. הלא כל הרבדים נמצאים וגלומים כבר במילים העתיקות. לו רק היינו בוחנים את המילים במקורותיהן, היינו מבינים – הוא טען – שצמצמנו את משמעויותיהן שלא בצדק. לא תמיד השתכנענו (בכל זאת אנחנו נולדנו למציאות חדשה).

המתח בין הישן לחדש חיוני לצמיחה. סבתא שלנו, זו שרגליה היו באדמה ואהבו את רגביה, הייתה אוספת ייחורים מצמחים שבגרו ומפריחה אותם שוב בגינתה. סבא חידש לעצמו שם עברי באמצעות חזרה למסורות יהודיות ולא דרך תרגום שמו, וקרא למשפחתו בן־חיים על שם אביו. והינה שכונה חדשה שסבא לא הכיר ולא ראה בבניינה מקבלת אל תוכה את שמו המחודש.

איזו פעולה זו לתת שם לרחובות. הרי דרכים לא מבקשות שיקראו להן בשם. הן אינן צריכות שמות על מנת שיוכלו לצעוד בהן או לבנות עליהן בתים. גם בני המקום לא זקוקים לשמות רשמיים. ירושלמים יכולים ללמוד "ליד האוניברסיטה", להמתין לחברים ליד הפסל האדום או ב"טליתא קומי" ולערוך קניות במגדל העמודים. אך מתן שמות לרחובות היא דרכו של שלטון לתקשורת עם תושביו – לספק להם שירותים, לתת להם כלי להתמצאות במקומות חדשים ולהזמין אורחים חדשים כך שירגישו בני בית.

סבא סבר שתפקידה של האקדמיה ללשון העברית הוא להציע גשרים בין החדש לישן. אולי כמו בשפה עתיקה ומתחדשת כך גם בחיי העיר יש לתת מקום ולדעת גם להצמיח התפתחויות קהילתיות, עממיות־טבעיות ולעיתים רבות לא "תקניות" לכאורה, לצד העמקת שורשים בתרבות. כמו בבניית השפה כך גם בעיר החיה יש לעמול כדי להכיר בכוחן של חברות שונות ואף בנות פלוגתא שנפרדו ביניהן באופני הפולחן וקבלת המסירה, לשמור, אלה עבור אלה, מעט מן הסוד של הקודש. חיוניותה של העיר ונשמתה היתרה אינן נשמרות מאליהן אלא במעשה מכוון של טיפוח רקמת יחסים חיה בין שפות, תרבויות ולאומים עבור כל ההולכים ברחובותיה.

דבריו של סבא, פרופ' זאב בן־חיים, בספרו "במלחמתה של לשון" ניטעו בתוכנו: "תכליתה של הבלשנות בזמננו היא ללמוד ולדעת את דרכיה של הלשון כגילוי רוחו של האדם".

אנחנו מודים לעיריית ירושלים ולאקדמיה ללשון העברית ובייחוד לנשיאהּ פרופ' משה בר־אשר, שנוהג כל חייו כתלמיד מסור אף שזה זמן ארוך כבר היה שותף אמיתי ומורה גדול בתורה, על שעודדו את בחירתה של העירייה להעמיד זיכרון לסבא שלנו בירושלים. כפי שסבא כתב לנו בהקדשה של אותו ספר: זכר למעשים שהיו. אנו מודים לכם, כל מוקירי זכרו שעימנו כאן, שכן בזכר הזה יש גם מעשה בהווה, מעשה של הענקת מקום למילון ההיסטורי של העיר הזו – לשפה, לעברית שהייתה שפת נפשו של סבא וצעדה יד ביד עם הערבית והשומרונית, ובכלל מעשה של הקדשת מקום להתמסרות לאוצרות הדעת ולהעמקה.

סבא שלנו היה איש רוח גדול אך ודאי היה צוחק על עצמו בלב שלם על כך שבשום אופן לא היה איש מעשה. במעשה נתינת השם למבוא ע"ש פרופסור זאב בן־חיים אפשרתם גם לסבא שלנו לחבר בין מעלה ומטה ולבנות משהו מוחשי בעיר שאהב כל כך.