מה תהיה החלופה לבייגל: כעך או מעוג?

מכתב מאת פנחס הלוי איש הורוויץ לדוד ילין (1912)

בארכיון שלנו נמצאת גלויה משנת תרע"ב (1912) שנשלחה לדוד ילין, איש ועד הלשון העברית.

כותב הגלויה הוא פינחס הלוי איש הורוויץ (טבריה 1861 – ירושלים 1939), מצאצאי רבי ישעיה הלוי הורוויץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה). מפת ארץ ישראל וסוריה שצייר (הנזכרת ליד חתימת שמו בגלויה) – "שלא היה עוד כתבניתה בשפת ואותיות לשוננו" (החבצלת, שנה 34 [5], תרס"ד) – שמורה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

פינחס הלוי מערער בדבריו על החלטת ועד הלשון לקבוע את המילה כַּעַךְ תמורת בייגל (ביידיש) ומציע את המילה המקראית מָעוֹג. את המילה כָּרוֹם הוא מציע לציון הצבע שאנו מכנים צהוב.

וכך הוא כותב:

ב"ה. אדון נכבד! מפני שאיני יודע המען של "ועד הלשון" הנני פונה לחבר המומחה גברא דאתמחי דכוותי [אדם שהתמחה כמותו].

ראיתי ברשימת המלים אשר פרסם הועד בעתונים שבוע זה פה. והנה קבעו על הבייגיל את השם "קעך" [ועד הלשון קבע כעך בכ"ף] (בלי ספק מפני כי בערבית יקָרא ככה.) ולפי דעתי במקום שנזכרו הקעכים בתלמוד, משם נראה שהם רקיקים ואפילו בלשון הערבי כל פת נקיה אפילו שאין חור באמצעו "קעך" יקָרא (לשון ערבי לא מוזרה לי!)

אשר על כן לפי דעתי יותר טוב היה לקבוע למאפה זה בשם "מָעוג" כדי להבדילו משם "עוגה" וכבר מצינו שחז"ל השתמשו במלה זו במקום עִגול כמו "עָג עוגה ועמד בתוכה" [תענית ג, ח] בחוני המעגל. וכמו "עוגיות של גפנים" [מועד קטן א, א] הרי שחז"ל הניחו את השם עוגה לתמונת הבייגיל. אך מפני שהשם "עוגה" כבר נתקבל על "קיכל" לכן טוב היה ליחד השם "מָעוֹג" לבייגיל כדי לקרבו לתמונתו החוגית והוא מצלצל יותר יפה מן השם קעך שאין צלצולו יפה כל כך.

עוד רציתי להציע לפני הועד לקבוע שם לצבע "געלב" [צהוב ביידיש], שאין לנו בלשוננו, את המילה "כָרום" על משקל אדום ירוק שחור כמו נתכרכמו פניו בחז"ל. ומזה, לפי דעתי, השם כרכום מפני צבעו הכָרום. ובזה יובן דרש חז"ל בברכות [ו ע"ב] על פי "כרום זולת לבני אדם" [כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם, תהלים יב, ט], "כיוון שנצרך אדם לבריות נשתנה פניו ככרום" וצריך לקרות ככָרוֹם.

אם טובה הצעתי בעיני הדר כבודו, יאבה נא להציעה לפני הועד, וכן הערתי על דבר השם "מעוג" וישמח לבי אם יתקבל לרצון.

הנני מכבדו כערכו הרם, מוקירו בבלתי מכירו.

עוד מוסיף הכותב במכתבו "הערה קטנה":

המלים שקובע הועד ומוציאם לאור צריך להוציאם בנקוד כדי שידעו הקוראים כיצד לבטאת אותם!

מניין לנו הכעך?

זאב יעבץ, חבר ועד הלשון, שלה את המילה 'כעך' – כבר בשנת תרנ"ב (1892) – מלשון חז"ל, כגון "עשאה [את העיסה] כעכין חייבת, עשאה לימודין פטורה" (תוספתא חלה א, ז), והעיר ש"הערבים קוראים בשם כעך […] למין המאפה […] העשוי כטבעת".[1] בשנת תרע"ב (1912) פרסם ועד הלשון את המילה כַּעַךְ ברשימת מונחי "תבשילים וכלי בִּשול". חלופות עבריות אחרות לבייגל מצאנו למשל אצל י"ל גורדון: "לחמניות עגולות הנקראות 'בעיגול'" (כל כתבי, עמ' רסז ; במבטאו היידי־ליטאי של יל"ג 'בעיגול' קרובה ל'בייגל') ואצל ש"י עגנון בסיפורו "במזל דגים" 'עיגולים'.[2]

כיצד נקבעו שמות הצבעים?

בימי התחייה נתחדשו כידוע כמה שמות במשקל הצבעים קָטֹל: כחול, כתום, אפור, ורוד, סגול. אומנם 'צהוב' נזכר בתנ"ך, אלא שלא ברור איזה צבע הוא מייצג; על כן פינחס הלוי נדרש לעניין כָּרום. ביאליק בסיפורו "בוקר חיי" השתמש במילה 'כרום' לציין צבע כלשהו: "בפרחים צהובים, כחולים, לבנים, כרומים ואדמדמים". בשיחון שיצא לאור בווינה בשנת תרפ"א (1921) הציע דוד צבי ויינשטיין את 'כתום' במשמעות צהוב, ואת 'צהוב' ייחד לצבע הזהב. המשורר אברהם שלונסקי יצר מילים לציון הצבע הצהוב במשקלים אחרים: צֹהַב, צַהַב.

____________________________

[1] ראו ראובן סיוון, לשוננו לעם יח (תשכ"ז), עמ' 102.
[2] ראו אסתר מגדת [גולדנברג], לשוננו לעם מו (תשנ"ה), עמ' 67-66.

כתבה סמדר ברק. פורסם באקדם 19 (תשס"ב–2002)