דגש חזק באות בשווא

הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, בִּקֵּשׁ בִּקְּשָׁה, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ראו בהחלטות האקדמיה את הכלל "הדגש החזק באותיות שוואיות"). הכלל המותיר את הדגש החזק חל גם על אותיות שוואיות לאחר ה' הידיעה, כגון הַצְּפַרְדֵּעַ, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר, הַמְּלֵאִים, ואף על יו"ד בשווא אחרי מ' השימוש, כגון מִיְּרוּשָׁלַיִם.

יוצאת מן הכלל רק הנטייה של משקל פִּעָלוֹן, כגון זִכָּרוֹן זִכְרוֹנִי, עִפָּרוֹן עֶפְרוֹנוֹת, ושל שמות ספורים אחרים, ובראשם אִשָּׁה, שנטייתם על דרך משקל אחר.[1]

הכלל הזה מטרתו האחדה ובעיקר פישוט מאחר שבלשון המקורות, ובראשם במקרא, אין אחידות: יש במקרא מקרים לא מעטים שבהם אין דגש חזק באות שוואית. הסיבה היא זאת: הדגש החזק מציין את הכפלת העיצור (או את הארכתו), והכפלת העיצור בעברית קלה כשאחריו יש תנועה ממש, תנועה שלמה. כשבעיצור הכפול אין תנועה שלמה אלא שווא נע, ההכפלה אפשרית אך דורשת מאמץ רב יותר. אם כן במקרים רבים במקרא השווא מתאפס לשווא נח והעיצור הופך לפשוט (לא כפול). כך למשל במילים יִקְחוּ, תִּשְׂאִי, בִּקְשָׁה, מַסְעֵי־, כִּסְאוֹ, חָקְכֶם; לעומת זאת במקרים אחרים הדגש והשווא הנע נותרים על כנם: מְנַצְּחִים, קִטְּרוּ, תִּתְנַשְּׂאוּ, רַנְּנוּ (לעומת הַלְלוּ), אִלְּמִים (לעומת עִוְרִים) ועוד ועוד. באותיות בגדכפ"ת הדגש ישנו דרך קבע: יִתְּנוּ (לעומת יִקְחוּ), דִּבְּרָה (לעומת בִּקְשָׁה), מַפְּלֵי־ (לעומת מַסְעֵי־).[2]

הכלל הרגיל הוא שלאחר ה' הידיעה, מ' השימוש וּו' ההיפוך בא דגש חזק (למעט באותיות אהחע"ר כמובן), למשל הַמָּלֵא, הַיֶּלֶד, הַלְּבֵנָה, הַנְּהָרוֹת, מִשְּׁלֹמֹה, מִיִּקְבֶךָ, וַיֵּלֶךְ, וַתְּדַבֵּר, וַנְּבַקְשָׁה. ואולם במקרא לא תמיד יהיה דגש אחרי ה' הידיעה כשאחריה יו"ד בשווא או מ"ם בשווא (במיוחד מ"ם הבינוני של פיעל ופועל); בדרך כלל אין דגש אחרי מ"ם השימוש כשאחריה יו"ד בשווא (במקרה זה היו"ד הופכת נחה); ולא יימצא דגש אחרי ו' ההיפוך כשאחריה יו"ד בשווא. הרי כמה דוגמאות: הַיְסוֹד, הַיְאֹר, הַיְקוּם, הַיְלָדִים, הַיְקָבִים, הַיְבוּסִי, הַיְמִינִי;[3] הַמְשַׂמֵּחַ, לַמְנַצֵּחַ, הַמְרַגְּלִים, הַמְבַשְּׂרוֹת, הַמְשֻׁלָּשׁ, הַמְקֻדָּשִׁים ואף הַמְבִיאִים;[4] מִיהוּדָה, מִירוּשָׁלַיִם, מִירִיחוֹ, מִימִינָם, מִיקָבִים, מִידֵי־, מִימֵי־;[5] וַיְהִי, וַיְחִי, וַיְדַבֵּר, וַיְבָרְכוּ, וַיְבֻקַּשׁ, וַיְבִיאֵהוּ ועוד הרבה במאוד מאוד.

הכלל היחיד שאין לו חריגים במקרא הוא אי־דיגוש היו"ד השוואית שלאחר ו' ההיפוך, ואומנם כלל זה נותר בעינו גם בימינו.

אך אפילו במקרים שחריגים מעטים מתועדים במקרא (כגון דיגוש מ"ם הבינוני של פיעל ופועל אחרי ה' הידיעה ודיגוש יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש), נפלה ההכרעה בימינו לטובת כלל פשוט אחד, דהיינו לטובת דיגוש האות.[6]

החלטה זו אינה חלה למַפרע, ואין אפוא לתמוה על ניקודים כגון "וְהַמְרַחֵם כי לא תמו חסדיך", "הַמְבָרֵךְ את עמו ישראל בַּשלום״, "בָּרכו את ה' הַמְבֹרָךְ" בסידורים השונים. יתרה מזו, גם המחליט לסטות מן התקן, כלומר ללכת אחר המקרא ולנקד למשל כִּסְאוֹת (ולא כִּסְּאוֹת), רשאי לעשות כן. הבעיה היא כאמור שהמסורת המקראית אינה אחידה, ואפשר לנקד בביטחון על דרך המקרא רק את הדוגמאות המתועדות בו.

נסיים בדבריו של זאב בן־חיים בדיון במליאת האקדמיה על כלל זה בשנת תשמ"ג (ראו הערה 6), שאמר על צורות חסרות דגש כמו מְבַקְשִׁים או הַלְלוּ כך:

"טרחתי במשך שנים להבין טעמה של יציאה זו מן הכלל, אם מצד מבנה הצורות ואם מצד תנאי ההגייה המתממשים בהן, ולא מצאתי בספרי הדקדוק הקדומים ולא בספרי מדע הלשון בדורותינו הסבר מניח את הדעת, הסבר שאינו נסתר ממנו ובו […] לפי עניות דעתי – שהבעתי גם בכתב – טעמן של יציאות מן הכלל כאלה הוא היסטורי גרידא. כלומר, בספרי המקרא נשזרו מסורות ודרכי מבטא שונים על מרקם הניקוד הטברני המקובל, וכך נוצר פסיפס, שרק בדרך היסטורית אפשר להתקרב להבנתו, אבל אי אפשר לקבצו בכלל אחיד וסביר." (עמ' 258)

__________________________________________________

[1] הנטייה אִשְׁתִּי אִשְׁתְּךָ וכו' – במקום אִשָּׁתִי אִשָּׁתְךָ – היא למעשה נטיית אֵשֶׁת, בדומה לנטיית סֵפֶר – סִפְרִי סִפְרְךָ וכו'.

[2] נדירה ביותר אי־הכפלת אחת האותיות האלה, כמו במקרה של הדל"ת של נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל (כגון בתהלים קמז, ב) לעומת נִדְּחֵי עֵילָם (כתיב: עולם; ירמיהו מט, לו). על כן, ולוּ על פי קביעוּת זו בלשון המקרא, צורת הרבים של עַכָּבִישׁ בימינו איננה עַכְבִישִׁים אלא עַכְּבִישִׁים (כפי שאכן נקבע לימים).

[3] אבל כשאחרי היו"ד ה"א או עי"ן, בדרך כלל יש דגש: הַיְּהוּדִי, לַיְּעֵלִים.

[4] אבל הַמְּצֹרָע, הַמְּבִינִים; וכמובן בשמות עצם כגון הַמְּדִינָה, הַמְּגִלָּה, הַמְּעָרָה, הַמְּלָכִים. אין לדעת מדוע הַמְלֵאָה (עמוס ב, יג), הַמְלֵאִים (ישעיהו נא, כ) אבל הַמְּלֵאָה (קהלת יא, ה), הַמְּלֵאוֹת (בראשית מא, ז).
לעיתים אין דגש גם בעיצורים אחרים, כגון הַלְוִיִּם, הַצְפַרְדְּעִים (לעומת הַצְּפַרְדֵּעַ), הַשְׁלַבִּים.
עוד יש לציין כי במקרא יימצא פעמים רבות מתג (געיה) בה' הידיעה במקרים שאין אחריה דגש חזק (למשל הַֽצְפַרְדְּעִֽים, וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ), דבר העשוי ללמד במקרים אלו על הנעת השווא למרות היעדר הדגש.

[5] לעיתים במקרים נוספים, כגון מִלְמַעְלָה (אבל מִלְּמַטָּה). אף במקרא בשני מקרים יו"ד שוואית דגושה: מִיְּשֵׁנֵי־ (דניאל יב, ב), מִיְּרֻשָּׁתְךָ (דברי הימים ב כ, יא).

[6] המעוניין במכלול השיקולים שהובילו להחלטה על דיגוש אותיות שוואיות גם במקרים שאינן דגושות במקרא, יעיין בדיון שהתקיים בסוגיה בשנת תשמ"ג במליאת האקדמיה בישיבה קנט–קס (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית כח–כט–ל, עמ' 257 ואילך).