דברי פרידה מיהושע בלאו, נשיאהּ השלישי של האקדמיה ללשון העברית

יהושע בלאו, נשיאהּ השלישי של האקדמיה ללשון העברית, נולד בכ"ז באלול תרע"ט (22 בספטמבר 1919) ונפטר בב' במרחשוון תשפ"א (20 באוקטובר 2020) והוא בן 101 שנים. הוא כיהן כנשיא האקדמיה בשנים תשמ"א–תשנ"ג, היה עורך כתב העת המדעי "לשוננו" (תשמ"א–תשנ"ט), וישב בראש ועדת הדקדוק של האקדמיה (תשנ"ג–תש"ע).

בלאו נולד בקלוז', טרנסילווניה. בשנים תרצ"ז–תרצ"ח הוא למד בבית המדרש לרבנים בווינה ובאוניברסיטת וינה. בשנת תרצ"ח עלה לארץ והמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת תש"י קיבל תואר דוקטור על מחקרו "דקדוק הערבית היהודית של ימי הביניים".

יהושע בלאו היה פרופסור בחוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. לימד לשון עברית ובלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב בשנים, היה חבר האקדמיה הלאומית למדעים, חבר כבוד בחברה האסייתית המלכותית, חבר האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, חבר מכותב באקדמיה הבריטית והנשיא הראשון של החברה לערבית־היהודית. הוא אף היה יושב ראש המועצה המדעית של יד יצחק בן־צבי.

יהושע בלאו קיבל פרסים רבים, ובהם פרס ישראל לשנת תשמ"ה, פרס בן־צבי לשנת תש"ם ופרס רוטשילד לשנת תשנ"ב. הוא קיבל את מדליית זאב בכר מן האקדמיה הלאומית בהונגריה ואת מדליית מרק לידזברסקי מן החברה המזרחנית הגרמנית. בתשס"א קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהמכון לשפות וספרויות המזרח באוניברסיטת פריז. בתשס"ב (2002) קיבל את אות יקיר ירושלים. בתשס"ד (2004) נבחר לנשיא כבוד של האגודה לחקר הערבית הבינונית.

עד יומו האחרון עסק בלאו במחקר ופרסם מפרי מחקרו. בשנים האחרונות יצאו לאור כמה ספרים ומחקרים, ובהם "הערבית־היהודית הקדומה בכתיב פונטי: טקסטים משלהי האלף הראשון" חלק א, תשע"ז (עם סיימון הופקינס; החלק השני הושלם בימי הקורונה ועומד להימסר לדפוס), "רב סעדיה גאון במוקד של פולמוס בין־רבני בבגדאד: ספר הגלוי של הגאון ושני השגות של מבשר הלוי עליו", מהדורת י' בלאו וי' יהלום, תשע"ט; "עיונים בתרגום רב סעדיה גאון לתורה", כרך א, בראשית, תשע"ט (הכרכים לשאר החומשים נמצאים בדפוס).

* * *

את החיבה לדקדוק גילה בלאו בגיל שש – כפי שסיפר בריאיון לסמדר רייספלד בעיתון "הארץ" בספטמבר 2018:

"כשהייתי בן שש, אבא נכנס ושאל אם אני רוצה ללכת לגן או לבית ספר. אמרתי, 'בית ספר'. כשחזרתי הביתה אבא שאל, 'איך היה?' אמרתי: 'מעניין מאוד'. שאל 'מה היה?' אמרתי: 'דקדוק'. אבא החוויר כי היה בן אדם נורמלי, ואמר 'מחלת רוח'. והינה, כל חיי אני מתפרנס ממחלת הרוח הזאת. אני פשוט אוהב את זה".

על תחילת דרכו כמורה סיפר בלאו באותו הריאיון:

"כשהגענו לארץ חיפשתי עבודה. הייתי ביישן ופחדתי להיות מורה ולעמוד מול כיתה, ולכן פניתי לנוטרות. באתי למשרד להירשם, וביקשו תמונה. כיוון שלא הייתה עימי תמונה, אמרו 'לך הביתה להביא'. כשנכנסתי הביתה צלצל הטלפון מאחד מבתי הספר, ואמרו שזקוקים למורה לערבית. זו הייתה נקודת המפנה של חיי. וזה הלקח שאני מפציר בכם ללמוד: לעולם אל תסתובבו עם תמונה שלך בכיס. לולא חזרתי הביתה להביא את התמונה המבוקשת, לא הייתי נעשה מורה לערבית ולא היה קורה כל מה שבא בעקבות זה".

על תרומתו של בלאו לחקר העברית ולפעילות האקדמיה כתב חנוך גמליאל:

במחקר העברית תרם בלאו בעיקר בתחום הבלשנות ההיסטורית, בעיון בתולדות העברית בתחומי ההגה והתצורה, ובשינויים שעברו על לשוננו בתקופות קדומות ועד לשלבים מאוחרים. תמצית מסקנותיו משוקעת בספרו תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, שהוא הבסיס ללימוד הנושא הזה, והשאר מפוזר בספריו ובמאמריו הרבים בתחום, ומקצתם כונסו בשנים האחרונות בכמה ספרים [עיונים בבלשנות עברית].
[…] בלאו היה פעיל מאוד בהכוונת לשון ימינו. משך כמעט עשרים שנה עמד בראש ועדת הדקדוק של האקדמיה. עשרות שנות פעילותו באקדמיה ללשון ניכרות היטב בהחלטותיה ובמעשיה.