מדברים ביציאת מצרים

בכל דור ודור אנו יושבים לשולחן הסדר וקוראים בהגדה, ומִשָּׁנָה לשנה כבר זוכרים בעל פה את הפסוקים, את המדרשים, וכמובן את השירים. אין פלא אפוא כי סיפור יציאת מצרים וההגדה של פסח נתנו את אותותיהם בלשוננו, והביאו אליה מילים וביטויים המשמשים אותנו בכל ימות השנה: דיינו, עבודת פרך, חושך מצרים, ליל שימורים, בל יירָאה, דור המדבר, שאלת תם, בכבודו ובעצמו, כל המרבה הרי זה משובח ועוד. הינה סיפוריהם של מילים וביטויים נוספים:

כריך כשר לפסח

המילה כָּרִיךְ נוצרה בעברית החדשה, אך ההשראה לה הייתה ה'כורך' של הלל הזקן, כמתואר בהגדה של פסח: "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים: היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד". שמות אחרים שהוצעו בעבר למאכל הזה הם כורך, כרוכית, כריכה, כורכייה ואף הִללית – גם הם בהשראת מעשהו של הלל. הסנדוויץ' האנגלי אף הוא מקורו בשם אדם: הלורד מסנדוויץ' שהיה מהמר כפייתי ואכל כריכים כדי שלא לחדול מהימוריו.

איזו החמצה!

החמץ – האסור בפסח באכילה ואף בהימצאות – הוא העומד בבסיסם של הפועל החמיץ ושם הפעולה החמצה הרגילים כל כך בלשוננו. על הכתוב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, ז) דרש ר' יאשיה במכילתא דרבי ישמעאל: "אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות' – כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". כוונת הדרשה היא שגם את המצווה אין להשאיר בצד, כביכול כדי שתחמיץ, כלומר תתפח ותיעשה חמץ. בעקבות דרשה זו התפתח השימוש המוכר לנו כיום בפועל 'החמיץ' לציון דבר שלא נעשה בזמנו, הזדמנות שהייתה ואבדה.

מה נשתנה?

בלשון חכמים נשתנתה צורתו של הבניין המקראי התפעל אל נתפעל (כנראה בהשפעת התחילית נו"ן של בניין נפעל), ומכאן השאלה במסכת פסחים ובהגדה של פסח "מה נשתנה?"' (ולא "מה השתנה?"). בעברית בת ימינו צורות נתפעל משמשות בעיקר בלשון הכתובה והרשמית: 'נתבקשנו לסייע', 'נתגלו כשלים במערכת', וכן בביטויים נוספים שירשנו מלשון חכמים, כגון 'נתפרדה החבילה', 'נתכרכמו פניו'. לעומת זאת בלשון העגה אין לצורות האלה כל דריסת רגל, ולא סביר שמישהו יאמר, למשל, "נתחרבשנו", "נתחרפנתי" או "נשתפנתם"…

כל דכפין

ההגדה של פסח כתובה ברובה הגדול בעברית. אף על פי כן היא מזוהה אצל רבים עם הלשון הארמית, אולי בגלל המסגרת שלה – הקטע הפותח של המגיד 'הא לחמנא עניא' והפיוט המסיים של ההגדה כולה 'חד גדיא'. בקטע 'הא לחמא עניא' ("זה לחם העוני") יש קריאה: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח" – 'כל (מי) שרעב יבוא ויאכל, כל (מי) שצריך יבוא ויפסח' [במשמעות 'יעשה את קורבן הפסח']. הצורה 'כפין' קשורה למילה כָּפָן – 'רָעָב', המוכרת מספר איוב.

בעברית בת ימינו קיבלה הקריאה 'כל דכפין' את ההוראה הכללית יותר 'כל מי שצריך', 'כל מי שרוצה', בדומה לביטוי אחר שירשנו מן השפה הארמית: לְכָל מַאן דְּבָעֵי – 'לכל מי שרוצה', 'לכל המעוניין'.

מָנוי ומינוי

מָנוי הוא מי שנמנֶה על דבר, כלומר משתתף בו. המקור לכך בדברי משנה: "הפסח אינו נאכל… אלא למנויו" (זבחים ה, ח). כאן המנויים הם האנשים שנמנו (נספרו) מראש לקבוצה משותפת לצורך הקרבת טלה אחד לקורבן הפסח. את המָנוי הזה של קורבן הפסח לקח אליעזר בן־יהודה אל העברית החדשה, כמוגדר במילונו: "מָנוי – מי ששלם סכום קצוב בעד ספר או עתון". לשם הפעולה קבעה האקדמיה ללשון את המילה מינוי – האדם מָנוי על התיאטרון, ויש לו מינוי לתיאטרון.

עומס עד מחלף מסובים

צומת מסובים, כיום מחלף מסובים, מצוי במקום שיש המזהים אותו עם בני ברק הקדומה. הצומת קיבל את שמו מן המסופר בהגדה: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַתת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה". המילה מְסֻבִּין אינה אלא צורה אחרת של מְסִבִּין (מְסִבִּים), כלומר יושבים בהסבה.

אספה וערכה תמר קציר