שני

שָׁנִי הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. הוא מפורסם במיוחד הודות לאזכורו הכמעט קבוע לצד התכלת והארגמן שנחשבו גם הם צבעים יקרים בימי קדם.[1] לאמיתו של דבר, שני בתנ"ך מציין בדרך כלל את הסיבים או את האריגים הצבועים בצבע הזה, ולאו דווקא את שמו המופשט של הצבע; כך עולה במפורש מפסוקים דוגמת "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה" (בראשית לח, כח) או "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה, הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן" (שמואל ב א, כד).

על גונו האדום של השני אפשר ללמוד מכמה פסוקים: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" (שיר השירים ד, ג); ובמיוחד – "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים [שָׁנִי ברבים] כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח). משמו בארמית (זה העולה גם מן התרגומים למקרא) – זהוריתא, צבע זהורי –  נראה שמדובר בצבע אדום זוהר או מבריק.

בעקבות הארמית החליף בלשון חכמים השם זהורית את השם המקראי שני, והוא מוכר מן הצירוף לשון של זהורית (למשל משנה יומא ד, ב) – חוט צמר צבוע שני הנקשר לקרניו של אחד משני השעירים [=תיישים] בעיצומו של יום הכיפורים. גם ממקורות אחרים בספרות חז"ל עולה הקשר בין זהורית לצבע האדום, למשל: "ואי זהו אדמדם שבאדומין? כזהורית יפה שבים" (תוספתא נגעים א, ה).  עם זאת, כצבעים אחרים הנזכרים במקורות קדומים, קשה לקבוע בוודאות אם מדובר בצבע האדום הידוע בימינו או שמא בגוון אחר.

במחקר נסתפקו במקורה של המילה שָׁנִי. לפי אחת הדעות היא נשאלה ממצרית והוראתה המקורית היא 'שְער בעלי חיים', ומכאן התגלגלה כבר בשלב קדום לציין 'אריג צמר'. גם המילה שֵׁשׁ שנזכרת לפעמים לצד שָׁנִי שאולה ממצרית.[2] בעברית המקראית המאוחרת, זו שמשתקפת בה השפעת גלות בבל על לשונם של דוברי העברית, באים שני אלו בשמות אחרים – כַּרְמִיל (בִּמקום שני) ו־בּוּץ (בִּמקום שש) – "וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים" (דברי הימים ב ג, יד). כרמיל התגלגל ככל הנראה ממילה פרסית שהוראתה 'תולעת'. שם זה התגלגל לערבית בצורה قِرْمِز('קרמז') וללטינית בצורה crimson.‏[3]‏

פעמים רבות בא בתנ"ך שם הצבע בַּצירוף תּוֹלַעַת שָׁנִי על שם הרמשׂ שממנו הופק. ואומנם מסורות יציבות למדי מימי הביניים מעידות על הפקת צבע אדום מכנימות שמוצאן בארצות אירופה שלחופי הים התיכון. במחקרים עדכניים התאשרה ההשערה כי אפשר להפיק צבע בגוני אדום באותו אופן ממין כנימה שנפוץ גם באזורים ההרריים בארץ ישראל (ובהקשר זה הצביעו החוקרים על התוספתא במנחות ט, טז: "שני תולעת – מן התולעת שבהרים").[4]

סביר להניח שגם המילה תולעת לבדה שימשה בתנ"ך כינוי לצבע ולבד הצבוע בו, בדומה לשני; כך עולה מן הפסוק בישעיהו "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", ואולי גם מן הפסוקים "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים" (נחום ב, ד) ו"הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת" (איכה ד, ה), כלומר אנשים הלבושים בגדים אדומים. בלשונות שמיות אחדות הצורה המקבילה מורה כן, ובארמית של התלמוד הבבלי מוצאים "אהלא תולענא" (שבת קי ע"ב) במשמעות 'אהל [מין צמח] אדום'. אגב, מכאן חודשה בעברית בת־ימינו המילה תּוֹלַעְנָה תמורת מָהָגוֹנִי, שמו של עץ שצבעו חום־אדום.

ראיה אפשרית לכך ששני ותולעת הן מילים נרדפות בהקשר הזה – חילופי הסומך והנסמך בצירופים תּוֹלַעַת שָׁנִי ושְׁנִי תּוֹלַעַת. תופעה זו מתועדת היטב בצירופי נרדפים: "חלמיש צור" (דברים לב, יג) לצד "צור החלמיש" (שם ח, טו); "אש להבות" (תהלים קה, לב) לצד "להבות אש" (שם כט, ז) ועוד.

השם שָׁנִי ניתן בימינו בעיקר לבנות, והוא נפוץ גם כשם משפחה –לרוב תרגום לשמות שיש בהם הצבע אדום בלשון המקור (ערבית, טורקית, פרסית, רוסית, גרמנית או אנגלית).

מן השם שָׁנִי נגזרת צורת הנקבה שָׁנִית, המשמשת בימינו שמו של מין דג (השם המדעי: Fowleria) וגם שמו של מין שיח שפרחיו אדומים וסגולים (השם המדעי: Lythrum). שָׁנִית היא גם שמה העברי של מחלת ילדים מידבקת המלווה באדמומיות בעור (בלעז: סְקַרְלָטִינָה; scarlet באנגלית הוא 'שני').

נסיים במילים מן השיר 'שי' של רחל המשוררת:

כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת
בָּהּ אֶקְשֹׁר הַטֶּנֶא
וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ –
הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?

______________________________________________

[1] בעיקר בפסוקים העוסקים ביריעות המשכן ובבגדי הכוהנים, למשל: "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי, כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כו, א). תכלת וארגמן הם כינוי לצבעים בגוני סגול שהופקו מחלזונות ים, וממקורות היסטוריים רבים אנו יודעים על הפקתם, יוקרתם ונדירותם.

[2] בהקשר זה נהוג להסב את תשומת הלב כי התקבלותו של יוסף במצרים הייתה בהלבשתו "בִּגְדֵי שֵׁשׁ" (בראשית מא, מב). קשר זה עולה גם ממקורות אחרים: "שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ" (יחזקאל כז, ז).

[3] המילה בּוּץ ידועה מלשונות שמיות אחרות ובכללן האכדית, ויש המשערים כי גם היא מקורה פרסי.

[4] החוקר זֹהר עמר מציע לשנות את שמה של הכנימה מ'כרמיל מצוי' ל'כרמיל שני', והרי לנו מפגש נאה של שני השמות המקראיים.