היה בעוכריו מטבע לשון

הָיָה בְּעוֹכְרָיו

"הָיָה בְּעוֹכְרָיו" – גרם כישלון.

מקור הביטוי "היה בעוכריו" בסיפור בת יפתח. כזכור יפתח נדר נדר לה' ולפיו אם בני עמון יינתנו בידו (כלומר הוא ינצח אותם) "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה" (שופטים יא, לא). כשחזר לביתו אחרי הניצחון "וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (שם, לד). כשהוא ראה אותה הוא קרא את בגדיו ואמר "אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב". (שם, לה).

הפועל עָכַר מציין במקרא גרימת מבוכה, קלקול, הבאת אסון וכדומה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (בראשית לד, ל). וכך גם בצירוף 'עוכר ישראל': "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל" (מלכים א יח, יז).

אם כן 'עוכרים' הם מקלקלים, פוגמים וכדומה. כאשר יפתח אומר לבתו שהיא הייתה בעוכריו, הרי זה כמו לומר שהיא הייתה בשונאיו, שהיא הצטרפה לאנשים הפוגעים בו, שכן ביציאתה לקראתו ושלא בכוונה היא הביאה עליו – ובראש ובראשונה עליה – אסון.

עם השנים קיבל הביטוי 'היה בעוכריו' משמעות מופשטת. אין הכוונה עוד לאדם שונא אלא לנסיבות המרֵיעות את מצבו של אדם וכדומה.

נוסיף כי רק מלשון חז"ל מוכרת המשמעות 'דלוח', 'לא צלול' לשורש עכ"ר, כגון "מים עכורים", וסביר שזו המשמעות המקורית של השורש. אם כן אף על פי שלשון חז"ל מאוחרת ללשון המקרא דווקא בה נשמרה המשמעות המקורית של השורש, ואילו המשמעויות המוכרות מן המקרא הן מושאלות.